מאז ימי הנוער העובד שלי לא יצאתי להפגנה. בהפגנה שהיתה בכיכר, בתקופה שבה עוד קראו לו "כיכר מלכי ישראל", העדפנו לצאת לסרט. כשחזרנו הביתה והפעלנו את הטלוויזיה הסתבר שירו ברבין.
אני לא מת על הפגנות אולי בגלל שאני לא מת על מקומות שיש בהם שנדיבריליון אנשים. אבל כנראה שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו ודוח וינוגרד הוא נקודת השבירה שלי. עופר שלח כתב לפני כמה ימים:
אם אחרי דוח כזה אהוד אולמרט יישאר להישאר ראש ממשלה, הציבור והמערכת הפוליטית בישראל אינם ראויים למערכת דמוקרטית.
אני מסכים.
ללא קשר לחלופות ולשאלה האם אני אוהב אותן או לא, ועדת וינוגרד עושה הכל חוץ מלבעוט לאולמרט בישבן. את הבעיטה הזו צריכים האנשים שחיים במדינה הזו לתת. זו אחת החובות האזרחיות שמוטלות על אזרחים במדינה דמוקרטית – להציג את עמדותיהם בפני הנבחרים ולא רק במעמד הקלפי. אם הם לא מנצלים את הזכות הזו, ואפילו לעתים רחוקות, הם לא מנצלים את אחת האפשרויות הכי חשובות שמציעה השיטה הדמוקרטית.
אני חי במדינה הזו ונמאס לי.
הערב, 20 שנה אחרי ההפגנה האחרונה שלי, אני עולה על רכבת לתל-אביב ובא להפגין.
אשמח אם תצטרפו.
כתיבת תגובה