בניגוד לתעמולה של חברות המוזיקה והסרטים, הנזק הכספי הגדול בא לא משיתוף קבצים באינטרנט, אלא ממרכזי הפיראטיות הגדולים בדרום-מזרח אסיה, שם מייצרים מליוני תקליטורים ו-DVD מזויפים ומוכרים אותם בפרוטות. דוקא שיתוף הקבצים פוגע בפיראטים האלה; כי למה לקנות מזויף בשני דולר כשאפשר להוריד? עובדה זו יכולה לשמש את תעשיית המוזיקה והסרטים להילחם בפיראטים האמיתיים. ג'ון דבוראק מציע תוכנית בת 7 שלבים למלחמה:
- שלב ראשון: יש לתת לשיתוף הקבצים להשתולל חופשי. בלי תביעות ובלי איומים. זו תהיה גם דרך טובה לראות מה המספר האמיתי של משתפים.
- שלב שני: תתרחש פגיעה חמורה בעסקי הפיראטים. ממילא שולי הרווח שלהם זעומים: באינדונזיה, DVD מזויף באיכות טובה עולה $2, וזה כולל יצור (לא צריבה, שהיא יקרה יותר), עטיפה, הברחה למדינת היעד, רווח למפיצים ולפעמים שוחד. כמה הם כבר מרויחים ליחידה? סנטים לכל היותר; העסק כדאי רק אם הכמויות עצומות. כשהכמויות יצטמצמו, הזייפנים יעברו לעסקים אחרים.
- שלב שלישי: כעת הפיראטים הופכים שוליים, אבל שיתוף הקבצים משגשג. זה זמן טוב להעריך מה היקף התופעה ומה הנזק שהיא באמת גורמת. אם בשלב זה רואים עליה במכירות (כמו שהיה בתקופת נאפסטר, אגב, ואל תתנו לספין לבלבל אתכם) – מצוין: אפשר לסיים את התוכנית כאן. אם תהיה ירידה במכירות, ותעשיית הסרטים תבחין גם בהשפעה כזו, לפחות יש הוכחה ששיתוף קבצים פוגע בעסקים. עד עכשיו אין שום הוכחה כזו, וכל ההתבכיינות עד היום היא בלון אויר חם.
דבוראק מעריך ששיתוף קבצים דוקא תורם לעסקי המוזיקה, כי אנשים רבים אוהבים להחזיק דיסק מקורי ביד, והשיתוף עוזר להם לגלות מוזיקה חדשה ולנסות אותה. פעם, תחנות רדיו סיפקו את השירות הזה, אבל מה שקורה בארץ קורה גם בעולם, ורוב התחנות משדרות רשימה קצרה וסגורה של שירים משעממים החוזרים על עצמם. אבל לצורך העניין, נניח שיש נתונים שמראים כי השיתוף פוגע בעסקים. - שלב רביעי: סביר להניח שכוחות השוק יגרמו למערכת שיתוף אחת או שתיים להיות המובילות. ממתינים ורואים איפה מתרכזים המשתמשים.
- שלב חמישי: משתלטים על המערכות. אפשר להצדיק את זה בטענה שזה עתיד הביזנס. הערת עורך: כאן טמונה הבעיה העיקרית של התוכנית הזו, פרטים בהמשך.
- שלב שישי: מצמצמים ומאחדים את המערכות עד שיש אתר אחד מרכזי שכולם משתמשים בו. רושמים פטנטים על כל מה שאפשר במערכת הקיימת.
- שלב שביעי: כאן אפשר לבחור מספר אפשרויות. אפשר להפוך את המערכת המרכזית הזו לאתר בתשלום, וזו האפשרות הטובה ביותר. כשיש הרבה לקוחות אפשר למכור את המוצר במחיר נמוך, אפילו יותר מהמחיר ב-iTunes או eMusic כיום. אפשר פשוט לסגור את האתר ולהנחית מכה קשה על השיתוף, אבל סביר להניח שמערכות חדשות יצוצו די מהר. אפשר לזהם את הרשת בעותקים פגומים של השירים ולהפוך אותה לבלתי רלוונטית, כמו קאזה בשעתה. ואפשר ליצור רשימה מפורטת של משתמשים ולשלוח להם מכתבי איום.
תכנית כזו תחזיר את חברות התקליטים לשליטה, ותוציא אותן מהפינה הפאתטית בה הן נמצאות כיום. אבל הבעיה העיקרית נמצאת בשלב החמישי: כיום, אין את מי לקנות. BitTorrent היא לא בדיוק רשת-שיתוף, ומחולקת לאלפי trackers שכל אחד מהם נפרד לחלוטין מהשאר. eMule כולה קוד פתוח, כל אדם יכול לפתוח שרת, ולמעשה אפילו בהם אין צורך בשביל שהרשת תתקיים. לכן, אם בימי נאפסטר וקאזה עוד היה אפשר להשתלט על רשתות השיתוף, כיום הן הפכו מבוזרות כמעט לגמרי, וחברות המדיה איחרו את הרכבת.
עוד הצעה: להעיף את ה-DRM. תתפלא כמה אנשים ישימו דולר על שיר ב-iTunes אם הם יודעים שהוא לא כלוא לנצח על המחשב עליו הורידו אותו או על ה-iPod.
אני זוכר שקראתי קטע של מישהו שדיבר על כך שמוצר הוא מוצר ותמיד אפשר להפוך אותו למשהו ששווה לצרוך אותו.
זאת אומרת שבמקום להילחם במשתפי הקבצים שמורידים כל מה שהם היו צריכים לעשות זה למצוא דרך להפוך את המוצר שקונים לעדיף. לצערי החברות הגדולות כנראה מכירות רק דרכים של כוח, ונכנסות למאבקים עם הגולשים – ובמאבק כזה היא יכולה להפסיד.
יש המון דרכים לגרום לדיסק להיות פריט עדיף על מה שמשיגים באינטרנט בחינם. חתימה של האמן, איכות צליל גבוהה יותר – אולי הנחה למופע של האמן. תארו לכם שכל מי שרוכש דיסק של אמן מסויים מקבל הנחה/כניסה חינם, לכל הופעה של אותו אמן. קצת יצירתיות לא תזיק בתחום הזה… חברות התקליטים צריכות לזכור שלפני הכל מוזיקה זו אמנות ולא מוצר.
אדר – עוד מעט.
אדר – את צודקת, וימי ה-DRM (לפחות במוזיקה) ספורים. eMusic מוכרים רק בלי DRM, אמאזון נכנסים לשוק גם כן, ו-iTunes עושים קולות של כניעה.
שוק ה-DVD, לעומת זאת, ממולכד. חברות הסרטים רגילות להחזיק את העולם בביצים, וזו הסיבה לשיטת האזורים (באירופה אי אפשר לנגן DVD מארה"ב וכו'). אין לזה שום קשר לזכויות יוצרים, רק לרצון להרויח כמה שיותר. ההצפנה שלהם היא בדיחה, וראינו את זה לאחרונה, כשהשיפור להצפנה של HD-DVD נפרץ שבוע לפני שיצא לשוק!
DRM כרגע לא עוצר שום פיראט, אלא רק מפריע ללקוחות הלגיטימיים. ככזה, הוא רק עולה כסף ולא מייצר שום תמורה. בעולם המוזיקה מתחילים להבין את זה, בסרטים עוד לא.
למה רק מוסיקה?
הבה ניתן להם בלוגים וגלובים בחינם לפי אותם שלבים ואחר כך ננחית עליהם מכה.
אם היה היגיון שיוצר כמו רואה שחורות יוחתם על ידי חברות בלוגים ענקיות ואלו ישווקו את הפוסטים שלו בפורמט מוגן תמורת תשלום הוגן, היה היגיון לקיים גם את תעשיית המוסיקה.
כשם שאין בכוונת אף אחד מהקוראים לשלם לך על דבריך, אין בכוונתנו להתחיל לשלם לך גם אם תיפצח לפתע בשיר. אתה מוזמן להציג את התכנים שלך, לפי שעה באומר ולא בזימרה, אנחנו מעניקים לך בתמורה את תשומת הלב והזמן הנדרש לקרוא אותך.
במקום להצטרף לחגיגה ולפתח דרכים להרוויח מתוכן מסובסד, תוכן מושכר, חסות ופרסום העדיפו חברות המוסיקה התנהגות של הכל או לא כלום. ברבות הימים נשארו עם הלא כלום. זו לא התוכנית העיסקית שחסרה להם. חסר להם היגיון כלכלי וצידוק לקיומם.
זבולון – אם דבר אחד שאמרת אני מסכים, אין כבר הצדקה לקיומן של חברות התקליטים.
כמו פןרץ שמשאיר בכספת פתק המלצה להשקיע להבא באג"חים.
בואו נודה כבר שכולנו גנבים, ונפטר מהצורך הכפייתי להסביר לחברות המוזיקה למה האסטרטגיה שלהן שגויה או איך לשפר את המודל העסקי או למה זה בסדר ומוסרי לא לשלם על מוזיקה.
בהמשך לדברים של ר"ש, קישור למאמר של ק. דוקטורוב על הבעיה המובנית של DRM (תרגום למאותגרים לשונית, וידאו למאותגרים קריאתית). ישן, אבל תמיד תענוג לקרוא.
זבולון – מסכים איתך לחלוטין.
אני גם לא מבין למה זה תפקידנו להסביר לחברות התקליטים שהם איחרו את הרכבת ולתת להם עצות לשיקום. אם יש גורם אחד שהשניא את עצמו גם על הספקים שלו (האמנים) וגם על הלקוחות שלו (צרכני המוזיקה) אלו חברות התקליטים וההפצה. אפשר להמשיך לתת לזה ספינים, לקרוא לזה גניבה ופיראטיות ובשלב הבא גם אונס ולרצח (כבר ראינו פרסומות שמסבירות שאנחנו בעצם תומכים בסוחרי סמים), ובכל זאת הרוב המכריע של צרכני המוזיקים אומר את שלו.
מבקר המדינה – שחכת שאנחנו גם טרוריסטים.
מגיב בשכר – אם אני משכפל את המכונית שלי ונותן לך את השכפול חינם – האם אני או אתה גנבים?
בואו לא ניתמם. אני מסכים שחברות התקליטים איבדו את הרלוונטיות שלהן, כיוון שאף אחד לא צריך את שירותי ההפצה שלהן יותר – כי יש אינטרנט. אבל נכון להיום, אמנים עדיין חותמים על חוזים ומרויחים כסף לפי כמות העותקים שנמכרים. אין לי שום עניין שחברת התקליטים תרויח כסף, אבל יש לי עניין שהאמנים ירויחו כסף.
הפוסט הוא לא עצה שלי לחברות התקליטים, רק הבאתי תמצית של מאמר שפורסם בפי.סי. מגזין. מנהלים בחברות תקליטים לא קוראים בלוגים, מקסימום טוקבקים ב-Ynet, והפוסט הזה לא מכוון אליהם. שימו לב, אגב, שהמבנה של חוקי זכויות היוצרים בעולם מתאים להפליא למודל העסקי (הכושל) של חברות התקליטים – מפני שהן הפעילו לחץ (וכסף) כדי לקבע בחוק את "זכותן" להרויח כסף. את זה, ידידי "זבולון" וידידי "מבקר המדינה", לא תשנו על ידי שימוש מסיבי באימיול, אלא על ידי פעילות ציבורית. אין מנוס מזה. וכל זה בזמן שחברי הכנסת, שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי, רק פועלים בניגוד לרצון האזרחים ולטובת חברות התקליטים.
ואם אפשר, תבררו מה דעתי לפני שאתם משמיצים אותי.
ברגע שאמרת ג'ון דבורק, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות כאן. משום מה האיש הזה נחשב לסוג של פרשן טכנולוגי, למרות פליטות מקלדת מביכות חוזרות ונשנות. על אחת מהן עלית בפוסט – זה שאי אפשר להשתלט על רשתות השיתוף.
אבל יש עוד – לתת לשיתוף הקבצים להשתולל חופשי? ומה הוא עושה עכשיו, חוזר בתשובה?
גם אם ניתן היה להשתלט על רשת שיתוף קבצים מובילה כדי להפוך אותה לרשת בתשלום, וכאמור, אי אפשר, מה היה מונע מקבוצת מפתחים לפתוח רשת מתחרה, בחינם? פטנטים? הצחקתם אותו. הטכנולוגיה הבסיסית מיושמת כבר מספר שנים, ולא ניתן לרשום עליה פטנט משום כך. וכבר הראה פעם מישהו שאפשר לכתוב תוכנת שיתוף פרימיטיבית בכמה עשרות שורות קוד.
בקיצור, ג'ון דבורק.
האמנים מרוויחים כסף ממכירת אלבומים? לא בהכרח. רוב האמנים, ובטח היותר צעירים והפחות מוכרים, מקבלים שיעורי תגמולים מגוכחים מכל אלבום שנמכר, וגם זה רק אחרי שחברות התקליטים כיסו את כל הוצאות ההקלטה והשיווק. הכסף האמיתי, אם בכלל, מגיע מהופעות.
עוד מידע בכתבה המצוינת של NPR: http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=6885355
הנה עוד קצת מספרים, כדי להמשיך את מה שפפי אמר.
נו, אני כבר לא מעט זמן מתדפק על דלתותיהן של חברות התקליטים ומנסה לשכנע אותם שהן יכולות להרוויח מהוספת ערך מוסף למוצר שלהן כדי לייצר גם הכנסות מפרסומות וגם בידול מהפיראטים. זה לאט לאט חודר אליהן.
התכנית של דבורק אכן אידיוטית למדי, בעיקר מכיוון שהיא מנסה לכפות על השוק חזרה למודל ישן ומיושן. זה קצת כמו להציע לרשות הדואר לקנות את האינטרנט ולרשום פטנטים על אימייל כדי שכולם יחזרו לשלוח מכתבים עם בולים.
לי אין עיניין שהאמנים ירוויחו כסף. (למיטב ידיעתי אין שום אמן שיש לו עיניין שאני ארוויח כסף). יש לי עניין שהאמנים ייצרו מוזיקה טובה. עכשיו ככה: עלויות ההפקה הולכות ויורדות (ניתן להקים אולפן ברמה סבירה בכל בית בעלות של כמה עשרות אלפי שקלים בלבד). עלויות ההפצה לא ממש קיימות. אפשר אולי להשקיע קצת בפרסום אבל כבר ראינו מה טיול בדרום אמריקה יכול לעשות לדיסק חדש. בקיצור – אין כמעט סיבה אמיתית לשלם כסף על תוכן. עזבו חוקים לא רלוונטיים שאין בינהם ובין צדק שום דבר. חוק לא רלוונטי ימות מעצמו (מישהו זוכר שהיה פעם חוק שאסר יחסי מין בין גברים? יכול להיות שהוא עדיין קיים ככל שאני יודע). המודל החדש כבר כאן. אנשים יוצרים תוכן, אנשים צורכים תוכן. יש אינטרנט באמצע. זהו.
כל השאר – סרח עודף שלא תורם לי כלום. אם הוא רוצה את כסף שלי – שיתרום לי משהו. וחובת ההוכחה עליו. המודל הישן כבר מת. הוא פשוט עוד לא יודע את זה.
ובאשר לשאלה ממה יחיו האמנים (אלה שיוצרים את התוכן)? כמו שאמרתי – בעיה שלהם. אני מאמין שאמן אמיתי יצור תמיד. שיהיו נגרים בנוסף למוזיקאים או שיחיו מהופעות או שימצאו איזה גיאדמק שיתמוך בהם. תמיד עשו מוזיקה ותמיד יעשו מוזיקה. מי שטוען שהכסף בתעשיית המוזיקה תורם לאיכות שלה (של המוזיקה, לא של התעשיה) יצטרך לעבוד קשה על מנת לשכנע אותי.