טוב חברים, בואו לא ניתמם, כולנו ידענו שהרגע הזה יגיע, והנה, זה קורה: אני עוזב את הגלוב.
אני רוצה להודות מקרב לב ליובל על כך שהוא העמיד לרשותי, ללא שום תנאים או מחויבויות, את הבמה הנחשבת והמכובדת הזאת. בעיניי, הרצון הזה להעניק מקום לכותבים נוספים בגלוב אף פעם לא היה מובן מאליו, ואני חושב שהוא ראוי מאוד להערכה.
תודה ליובל גם על העזרה שהוא העניק לי, וגם על זה שבסופו של דבר הוא הצליח לסבול אותי, גם כשעשיתי לא מעט כדי להפוך את זה לעניין לא פשוט. אני יודע שאולי במבט מבחוץ היו"ר עלול להיראות כטיפוס מאוד מפחיד ועצבני, אבל רק כשמכירים אותו מקרוב מבינים עד כמה.
תודה נוספת אני חייב גם לעמיתיי, מוסיף, תמר ורואה שחורות. נכון שהם למעשה זהויות בדויות של יובל, אבל אתם צריכים לראות איך הוא מתחבר למסנג'ר מארבעה חשבונות במקביל, וכמעט אף פעם לא מתבלבל. אי אפשר שלא להתפעל מזה.
ותודה גם לקוראים ולמגיבים, שהחמיאו ועודדו, בתגובות ובמייל, בעיקר בימי הראשונים בגלוב (כן נו, אז, כשעוד כתבתי). לא מן הנמנע שעוד ניפגש, אם לא בפוסטים אז בטח שבתגובות.
ואחרי הכל, צריך לזכור שבכל זאת עשיתי כאן איזושהי היסטוריה. אני אולי לא הראשון שצורף לגלוב, אבל אני הראשון שעוזב אותו, אז אין יור פייס מוסיף! ור"ש, תשמור על תמר. ודי, אני לא יכול יותר, דמעות חונקות את גרוני. אה לא, אלה הבריונים של הגלוב שחונקים את גרוני. טוב, אז תמשיכו חבר'ה. כן, כן, בטח. פקודה זאת פקודה, צריך למלא, אני מבין. לאן נגיע אם לא.
תנו לי רק מילה אחרונה לקוראים? שיזכרו אותי צוחק? אה, הם יזכרו אותי שותק. נכון. נו טוב, אני מניח שאי אפשר הכל בחיים.
היו שלו…
כתיבת תגובה