לצלילים מסוימים יש כוח מיוחד: צליל המיקרוגל שמסמן שאפשר לקום, להוציא ממנו את הפופקורן ולהנות מארוחת הצהריים השבועית בקונצרן; צליל טריקת דלתו של היו"ר, שמסמנת עוד קיצוץ במשכורת שאיננו מקבלים; והצליל השנוא מכל – צליל האאוטלוק המבשר על עוד מייל מטריד. הערסים של הטכניקה מרגיעים שלא מדובר בהפרעה אישיותית פרטית, ומדווחים על מחקר שקובע כי אנשים מתעבים, חוששים ושונאים מיילים חדשים שהם מקבלים.

מסתבר שיותר משליש מהנחקרים דיווחו כי מספר המיילים שהם מקבלים ביום גורם להם להיות מתוחים ולחוצים, לא רק בגלל המטלות שהם גוררים, אלא גם בגלל המחויבות לענות על כולם, ובזריזות. 38% מכלל הנחקרים ציינו כי המיילים כלל לא גורמים להם למתח, אולי מפני שהם עונים להם רק ימים או שבועות מאוחר יותר. כמובן שהשנאה לקבלת המיילים החדשים לא מונעת מאיתנו לבדוק את תיבת המייל באופן אובססיבי למדי – עד 40 פעם בשעה, דבר שמתבטא בחוסר יעילות בעבודה, מתח וגידול קמטים במצח.

את התיבה שלי אני לא בודקת, מכיוון שאני נמנעת מטיפוח אובססיות חדשות, וגם מכיוון שאני מקבלת התראות על קבלת מייל חדש באופן אוטומטי, אבל אין ספק שהמיידיות של ההודעות והמהירות בה השולח מצפה לתגובה (ולעתים קרובות מתקשר כדי לוודא שאכן קיבלתי, קראתי, ואני מתחייבת לענות בתוך שלושים שניות מתום השיחה) מטרידה ומעצבנת. קשה לי לדמיין את העולם ללא האפשרות לקשר מהיר ויעיל שמאפשרות הודעות הדואר האלקטרוני, אבל ביום עבודה עמוס במיוחד, אני מתמלאת בתשוקה לסגור את המייל, תשוקה שאני מתגברת עליה רק באמצעות הפחד מערימות המיילים שיעוטו עליי שעתיים מאוחר יותר.