יום שישי. צריך לחשוב מה עושים. יוצאים למסעדה, לסרט, יושבים עם חברים או שמחכים לפחח? בסופו של דבר ההחלטה היא בידינו. אנחנו קובעים את גורלנו ולכל הפחות אנחנו הם אלו שמקבלים את ההחלטות, לא כך?
ניק בוסטרום, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד, סבור שכדאי שניקח בחשבון שמה שאנחנו מכנים "החיים שלנו" הם לא יותר מאשר סימולציית מחשב. אמנם הטענה אינה לגמרי חדשה ועדיין זו פעם ראשונה שאני קורא הסבר משכנע שלה.
הנה הטיעון שלו. עם ההתקדמות הטכנולוגית המין האנושי יתקדם למצב שבו הוא יוכל להריץ סימולציות של חיים שלמים, בין אם אלו יהיו סימולציות של אדם בודד ובין אם וסימולציות של חברות שלמות. הכוונה היא למשהו כמו The Sims אבל לא מצ'וקמק אלא חיים ממש. האנשים הוירטואלים שאותה סימולציית מחשב תריץ, ירגישו רגשות, יחיו חיים אמיתיים ויהיו בטוחים שהם אנשים אמיתיים (כמו במטריקס). על פי בוסטרום, סביר להניח שאותם אנשים שיבצעו סימולציות, יעשו סימולציות גם על העבר כדי לראות מה התרחש כאן לפני עשרות, מאות, או מיליוני שנים (תלוי מתי הם יגיעו לשלב שבו מבחינה טכנולוגית הם יוכלו לבצע את אותה סימולציה).
וכאן אנחנו נכנסים.
מי אמר שהחיים שלנו הם לא בעצם סימולציה של ילד מחוצ'קן שיושב עכשיו בסלון שלו בשנת 409,215 לספירה? אולי בעצם כל העולם שאנחנו מכירים הוא סימולציה אחת גדולה ובעצם כולנו אנשים וירטואלים שפועלים בתוך מבנה סימולטורי שמטרתו לראות איך נראה העולם בשנת 2007? אנחנו חושבים שאנחנו חיים באמת אבל בעצם אנחנו הדמייה של מישהו אחר. האם כאשר מישהו נפרד מהחברה שלו או כאשר אולמרט פצח במלחמה זה קרה בגלל שהם רצו בזה או בגלל שמישהו החליט לשנות איזה משתנה קטן בסימולציה (כמו שעושים במשחק דוגמת Sim City) במטרה לראות מה יקרה? האם אנחנו יכולים לשלול על הסף את המחשבה? בוסטרום טוען שלא רק שאי אפשר לשלול אותה, סביר להניח שאנחנו אכן חיים במטריקס שכזה.
כמה סביר להניח? 20%.
האמת? כשחושבים על זה, וחשבתי על זה, וחשבתי על זה עוד קצת – מפחיד.
כתיבת תגובה