לפני שנים רבות, בארץ קטנה ובלתי סבירה ושמה כנעל (המממ…), חי מלך יוצא מגדר הרגיל ולו מאה ועשרים יועצים שגם הם, ממש כמו המלך, היו יוצאים מגדר הרגיל. כל אחד מהם ניחן בחוכמת הדורות ובלב טהור כמו תחתוניה של בתולה אינדונזית רגע לפני שהושלכה לאש לשמחת כולם. ומבין מאה ועשרים היועצים היה אחד מופלא במיוחד שרק מפאת קדושתו לא נזכיר את שמו. איש לא עלה עליו בחוכמתו כמו גם בצחות לשונו ונועם הליכותיו. יום לאחר היבחרו, קם היועץ בבוקר, עוד לפני קריאת הזרנגול (כמו תרנגול, רק עם קרניים) התרחץ, צחצח שיניים (כולל פלוסינג, רבותי) הביט בעצמו בסיפוק במראה, יישר את ההילה שנטתה מעט שמאלה אחרי לילה סוער של… שינון החוקים המלכותיים (המממ…) ואמר לעצמו (בקול רם):
"היום אתה נכנס לתפקידך החשוב כמשרת הציבור, וזה בדיוק מה שאתה הולך לעשות: לשרת את העם הנהדר הזה. צא אל הרחובות הלוהטים, שוטט בסמטאות שכוחות אל ובשכונות עבשות וחפש לך מטרה נאצלת. ודאי ישנו אי שם מישהו הזקוק לעזרתך, מישהו אשר נקלע לאיזה עסק ביש ואינו יודע את נפשו מרוב יגון וחלחלה. וכאשר תמצא אותו, עשה כל אשר לאל ידך בכדי להחזיר את החיוך לשפתיים שלה! אחחמ… שלו!"
(המון דמיוני סוער מוחא כפיים לנוכח הרגע האפוקליפטי)
כך בדיוק (מלבד תיקון שגיאות הגייה קלות והשמטת שיעולים) אמר לעצמו היועץ, נטל בקבוק מי-ברז צלולים כמו האוויר מעל רמת-חובב (לא זאת, אחרת), נעל את נעלי האצבע הפלסטו-אקולוגיות שלו ויצא לדרך ללא שהיות מיותרות (אפילו לא התעכב בכדי לגזוז את השערות הסוררות שהתבדרו בחן כה רב מנחירו הימני). היה זה יום קיץ חם והשמש קפחה על ראשו של היועץ. מיוזע ואפוף צחנה קלה אך מלאת הוד, הוא צעד ברחובות כנעל שעות רבות ללא הפסקה (רק שתי דקות בסביח של אפריים בעיי-גבירול). הוא שאל עוברים ושבים בכל פינה של רמת-לביב ג', חקר בכל ספא, ביקש בכל מסעדת גורמה צרפתית – אך לשווא. איש לא היה זקוק לעזרתו. הביט סביבו היועץ ואמר לעצמו ביאוש (בקול רם):
"אלאס! הייתכן וזו הארץ הכי מושלמת בעולם? הייתכן ואנו באמת חיים בגן עדן עלי אדמות? ומה נותר לי לעשות? ואני כל כך רוצה לשנות, כל כך משתוקק לשמח את לבו של מישהו. ואיכה אמצא סיפוק לנשמתי הדואבת (בעיקר בסופי החודש, כשאורסולה במחזור)???"
(אוההה….המון דמיוני מרכין ראש בעצב ונאנח)
ובכן רבותי, מעשייה עתיקה ובדיונית לגמרי זו הייתה עלולה להסתיים באופן טראגי כל כך, אלמלא יועצנו הנכבד שכעת כבר ישב לבטח בכרכרתו המפוארת (יד שלישית, מאופה) ולגם ברוך ארכיאו-בחרובקה, הביט מהחלון ולפתע חש תחושה מוזרה בבטנו:
"בו'נה ג'יבס, לאן 'תה דוהר?" שאל צח הלשון את עגלונו.
"ובכן אדוני, אנחנו על כביש תל לביב-ירושג'יפה, בדרך לארמון המלך," השיב העגלון.
"ומה זה כל הדברים הירוקים המשונים האלו שמה בצדדים?"
"(אנחה מיוסרת) ובכן אדוני, חושבני שקוראים לזה נוף."
חשב היועץ וחשב עד שנפל לו הדינר: "וול, סלאפ מיי אס אנד קול מי סוזי!!!"
"סליחה אדוני?"
"שלטי חוצות!!" הוא קרא בקול. "מדינת כנעל זקוקה לשלטי חוצות!!"
ומאותו רגע גורלי עושה היועץ ימים כלילות, לא נח לרגע (מלבד אולי ביקורים קצרים אצל אורסולה… ומדי פעם מכות למאבטחים שמנסים למנוע ממנו לתת צדקה), בדיונים (נועזים, שבסופם הוא נותן צדקה) בוועדות שונות, ובהתחככויות (שלא נעימות לו בכלל, רק ככה קצת שם למטה, אחרי שהוא נותן צדקה) ועם מיני חברים ססגוניים (שאחרי כולם אנשי משמר המלך עוקבים כבר שנים בנסיונות נואשים לברר מאיפה, לכל הרוחות, יש להם כל כך הרבה כסף לצדקה). יועצנו העשוי ללא חת יעשה ה-כ-ל. איש לא יעמוד בדרכו. בשבילו, השמיים הם לא הגבול. רק אחלה פלטפורמה לפוסטרים של נייקי.
כתיבת תגובה