ענת פרי שלחה לנו טקסט ארוך אך שווה לקטגוריית כתב אורח, העוסק במניעים החבויים של אלו הטוענים נגד בייניש ועל תקרת הזכוכית הישראלית. היא קוראת לנשים להשמיע קול. הנה הוא לפניכם:
רובי ריבלין מתגעגע לאהרון ברק – כמה יפים היו הימים שבהם יכולת לשוחח עם נשיא בית המשפט העליון כגבר אל גבר, בטרם גזלה את התפקיד אשה. והפרופסור שלמה אבינרי, זקן חכמי מדע המדינה בישראל, ששנים רבות מעורב ועוסק במוסדות השלטון בישראל, גילה לפתע כמה חמורה בחירתו של נשיא המשפט העליון על פי הוותק, תארו לכם, כותב אבינרי ב"הארץ", שהיו בוחרים על פי הוותק רמטכ"ל! מעניין שעד לבחירתה של אשה לנשיאות בית המשפט העליון לא שם הפרופסור הסמכותי את לבו לפגם החמור הזה באושיית מימשל מרכזית, ולא זכור לי שתבע את תיקונו.
אבל כעת גרמה הבחירה על פי הוותק לבחירתה של אשה, והפרופסור הנכבד נזעק להציל את המדינה. תארו לכם שהיו בוחרים בדורית בייניש לרמטכ"ל, ובציפי לבני לראשות הממשלה. האם אינכם מזועזעים עמוקות מרעיון כזה, שהיה מונע מאיתנו להתענג בקיץ שעבר על המלחמה הנפלאה בלבנון? מיד לאחר המלחמה מיהר הפרופסור אבינרי להסיק את המסקנה המתבקשת: אסור שאזרח ימלא את תפקיד שר הביטחון בישראל.
המחשבה שאסור לצאת בפזיזות למלחמה מיותרת בגלל פעולת טרור מוגבלת של אירגון טרור שחצן, מרגיז ומרושע, אך נטול יכולת אמיתית לסכן את קיומה של ישראל, לא עלתה על דעתו. המחשבה שמה שדרוש לנו הוא מנהיגים חכמים יותר ולאו דוקא מנהיגים קרביים יותר זרה ומוזרה לחברה הפטריארכלית של ישראל, פטריארכלית דוקא בגלל המרכיב האשכנזי הדומיננטי שלה, ולאו דוקא בגלל המרכיבים המזרחיים והדתיים המוחלשים שלה.
כמה זדונית ההשוואה שעורך אבינרי בין בית המשפט העליון דוקא לצה"ל, בעל הצמרת הגברית הבלתי נמנעת, ולא לשום מוסד אזרחי. שהרי הקורא הישראלי המצוי שקורא את המשפט "תארו לכם שיבחרו רמטכ"ל על פי הוותק" חושב מיד "תארו לכם שיבחרו אשה לרמטכ"ל, כמו שבחרו את דורית בייניש לנשיאת בית-המשפט העליון" – יח"צנים מתמחים בעשיית שימוש מניפולטיווי סמוי כזה בדעות קדומות, מבלי שהדבר יהא גלוי לעין, ובכיר פרופסורינו למדע המדינה מיטיב כמובן להכיר ולהשתמש באותן שיטות. אפילו בכיר שמאלנינו גדעון לוי, שמעדיף נשים דעתניות במיטה מאשר בבית המשפט העליון, הצטרף למתקיפי בייניש, בטענה שבית המשפט מעולם לא הגן באמת על זכויות החלשים, מה הוא כבר עשה חוץ מלשנות קצת את תוואי הגדר – כאילו השינויים האלה לא הצילו אנשים רבים מחיים בלתי אפשריים.
כאשר המלחמה ניטשת למעשה על גובה תקרת הזכוכית של הנשים בישראל, תופס גדעון לוי את מקומו במחנה מתנגדי בייניש, וחש בנוח בחברה ההולמת אותו היטב. העובדה שמדובר לא רק באשה הראשונה בתפקיד, אלא גם בנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון שיש לה השקפה שמאלית אקטיוויסטית גם בנושאים פוליטיים וגם בנושאים חברתיים אינה עושה רושם על שמאלן הצעצוע של משפחת שוקן התאצ'ריסטית.
במדינות מערב אירופה קידום מעמד הנשים הוא חלק בלתי נפרד מעצם הגדרת השמאל. לא בישראל. שמאלנינו כמו ימנינו מעדיפים במוקדי הכוח את אוויר מלתחת שחקני הכדורגל, ופרופסורינו אוהבים לא רק להרביץ תורה. כמה מהם אוהבים מאד גם להרביץ מכות נמרצות לנשותיהם, וכך משלבים היטב תורה עם דרך ארץ.
כל אשה שעסקה או נמצאה אי פעם במה שנחשב בישראל למונופול גברי מכירה את התזזית האובססיווית הבלתי-נשלטת הזו, שכמותה משתוללת כעת סביב המערכת המשפטית: התקף חרדת הסירוס של גברי ישראל המתפרץ בכל עת שאשה מגיעה למעמד שוה או בכיר משלהם, ואינו חדל עד שמצליחים לסלק אותה או לפחות לקצץ בסמכויותיה ולערער את מעמדה.
די היה לצפות בעורכי הדין של הנשיא קצב מתנשאים בבית המשפט העליון על עורכת הדין כנרת בראשי המייצגת את א' מבית הנשיא: "כינרת היא נחמדה", על פי העיקרון הידוע, שאם אשה הגיעה למרבה הצער למקום שבו אין לגברים שום יתרון עליה, חשוב מאד לדבר אליה בטון שיבהיר לכל השומעים שמדובר בילדה קטנה שמעמדה זוטר, ורק טוב לבם החריג של עורכי-הדין הנכבדים ממנה מונע מהם להשתיקה כליל. חלילה וחס שמישהו יחשוב שמדובר בעמיתה שוות-מעמד.
"את ילדה חצופה" אמר גם יוסף בראל לכתבת אורלי וילנאי, כאשר כתבה שלה על משרד האוצר לא תאמה את ציפיותיו. ואף אני, שגילי מבוגר בשנים רבות מזה של עורכת-הדין בראשי והכתבת וילנאי, כאשר הזדמן לי להתבטא בתחומי התמחותי, תמיד כאשה יחידה בין גברים, הפכתי מיד לעולת ימים והוגדרתי לרוב כ"סטודנטית", למרות שהימים שבהם חבשתי את ספסלי הלימודים רחקו מאד, והשיבה זרקה בשערי מזמן. גם התקוות לשינוי שניחמוני בנעוריי כבר נמוגו מזמן. לו לפחות יכולתי להתנחם באחוות נשים. אך הנשים אחוזות פחד. אירגוני הנשים מעדיפים להעמיד פנים שמדובר בדיונים עקרוניים בענייני משפט ושלטון.
אבל אבינרי צודק בעניין אחד – אכן מדובר בויכוח על כוח ועוצמה – על זכותן של נשים לחלוק במוקדי הכוח, ועל זכותן להטביע את חותמן באופן משמעותי יותר מכפי שהדבר מתרחש באוניברסיטה של הפרופסור אבינרי. השמיעו קול, נשים, כי המאבק הזה אינו בודד, והוא ישליך על מאבקים רבים אחרים. אסור לנו להפסיד בו.
כתיבת תגובה