ב-1 בספטמבר 2006 נמאס לי מעצמי באופן רשמי. זו היתה שורה של אירועים (בהם הופעה שלי אצל לונדון וקרשנבאום אותה הקלטתי לעצמי ולאחר דקה של צפייה פשוט כיביתי את הטלוויזיה) שהתגבשה לידי החלטה שמעולם לא נדרשתי אליה: לעשות דיאטה.
מסיבות שאינן זכורות לי, לא רשמתי לעצמי כמה שקלתי ביום ההחלטה וגם לא יום לאחריה. ואולם החל מה-3 בספטמבר נשקלתי מדי בוקר והנתון הוכנס אחר כבוד לקובץ אקסל. ביום ה-3 בספטמבר שקלתי 100.2 ק"ג מלאים, שזה ממש נחמד מצידי כי כבר ראיתי את המשקל, כמה ימים קודם לכן, מראה 102 ק"ג. הייתי בהמה (ויש הטוענים "עדיין"), אין מה לומר.
ב-9.10 הצלחתי לרדת מתחת ל-95 ק"ג.
ב-14.11 הצלחתי לרדת מתחת ל-90 ק"ג.
ב-21.12 ירדתי מתחת ל-85 ק"ג.
ב-27.2 ירדתי בפעם הראשונה מתחת ל-80 ק"ג.
היום אני שוקל 76.4 (כמעט 24 ק"ג פחות, או 26 ק"ג פחות, תלוי איזה זיכרון מעדיפים) ומאז ה-19.5 לא עליתי גרם מעל 78 ק"ג ולא ירדתי גרם מתחת ל-76 ק"ג. וכן, יש גם גרף.
(הכחול הם הנתונים השבועיים. האדום הוא קו מגמה)
כאמור, זו הפעם הראשונה שאני פוצח בדיאטה וזאת משתי סיבות. הראשונה היא שאף פעם לא עניין אותי יותר מדי כמה אני שוקל או איך אני נראה והשניה היא שאף פעם לא שקלתי כל כך הרבה. די משמח להצליח במשהו כשאתה מנסה אותו בפעם הראשונה אבל ברור לי שהחל מהפעם השניה זה נעשה יותר קשה ולא יותר קל, ולכן אני משתדל לשמור על ההישג.
"אז מה הסוד?". מדהים כמה אנשים שהכירו אותי בתקופה השמנה חוזרים ושואלים את השאלה הזו. כאילו באמת יש סוד. סביב ההנחה הזו, שיש סוד, מגלגלת תעשיית הדיאטות מיליארדים מדי שנה: ספרים, הרצאות ומכשירים שונים ומשונים, כולם דופקים סכומי עתק בניסיון לשכנע אותך שלהם יש את "הסוד". ובכן גיליתי שאוכל לא דומה להתמכרות (אלא אם כן אתה סובל מהתמכרות לאוכל אבל רוב האנשים לא סובלים מבעיה שכזו). לא מצאתי מנגנון פיזיולוגי שהכריח אותי להכין לעצמי ספגטי בולונז עם שני שניצלים שמנמנים ב-11 בלילה (welcome to my life). אני רחוק מלזלזל באנשים שמתקשים להוריד במשקל; מדובר במשימה מעצבנת, מתישה, מתסכלת ומרגיזה. אבל לדעתי, כל האטקינס-שמטקינס, רק פחממות, רק חלבונים, רק תפוזים, רק גרעינים הם בעיקר קשקוש.
"הסוד" הוא שליטה עצמית ונחישות. כן, צריך קצת עזרה בהתחלה עם שאלות כמו "אז מה עושים עם פסטה?", האם יש מתכון טעים לפשטידה שהיא לא לגמרי בעעעעע ואיך אוכלים ככה שלא מסתובבים רעבים אבל גם לא בולסים כמו סוס יאור. כמה שבועות מאוחר יותר, לאחר שהתמונה מתבהרת, צריך לעשות שלושה דברים: לסתום את הפה, לעשות ספורט שאוהבים ולהישקל כל יום. אז סתמתי את הפה (ופתחתי אותו כאן), התחלתי לרכוב על אופניים (ואני ממש נהנה מזה) ומדי בוקר אני נשקל ומעדכן את הנתון בקובץ אקסל. תתפלאו כמה גרף יומי יכול לפקח עליך. זה "הסוד" שלי ואני גובה עליו רק 39.99 דולר כולל קלטת בה תראו אותי מקריא את הפוסט הזה.
עם קצת מזל, זה יחזיק מעמד עוד שנה. אולי יותר.
תסובב את הגרף, אחרת יחשבו שאתה עולה במשקל ככל שעובר זמן…
(גרפים משרטטים משמאל לימין, FYI.)
יאללה בסדר, סובבתי.
(וזה לא אני שרטטתי אותו. זה ביל גייטס)
דיאטה למרחקים ארוכים, הכי טוב.
אופס. לול.
תודה, תיקנתי.
מה עם תמונות לפני ואחרי, כמיטב המסורת ??
באמת תמונות! תמונה שווה אלפי פוסטים!
(כל הכבוד, יובל. באמת)
תוך כדי שאני לוחץ על כפתור "להגיב", אני רואה שמודעות גוגל כולן בנושא דיאטה. אז הם אולי מצליחים יפה להוציא מילים נבחרות מהטקסט ולשדך להן פרסומות, אבל הם מפספסים לגמרי את רוח הדברים כפי שבוטאו בפוסט הזה. משעשע
פששששש…
ירדת מ-100 שזה הרבה לכל הדעות
למשקל אמיתי של חתיכים.
מי כמוני יודעת שזה ממש ממש לא פשוט
(אם כי גם בגזרה הזו אנחנו הנשים מקופחות. מילא, 'תרגלנו)
כל הכבוד על הקצב הבריא.
אני התחלתי את התהליך בראשון לינואר, ומאז הורדתי 43 קילוגרמים, וגם אני לא השתמשתי בשום שיטה מתוחכמת או מתחכמת. הצלחתי להתמכר לכמה ענפי ספורט (אופניים, קיאקים ובחודשיים האחרונים ריצה) והתאהבתי באוכל הבריא. אני אוכל שלוש ארוחות מסודרות ביום ועוד כל מיני פירות בין לבין ונהנה מכל רגע, בעיקר מהקיץ האחרון שהוא הקיץ הראשון שאני ממש נהנה ממנו.
אפשר לשלם בדרכמות ? נשאר לי קצת מההנפקה של הקונצרן…
אני יכול לספר את הסיפור משני קצותיו. בתחילת דצמבר 2005 התחלתי דיאטה דומה מאוד לדיאטה שאתה מתאר. היא כללה נחישות, מזון מסודר ולא שמן מדי (אבל גם לא דוחה מדי) והרבה רכיבה על אופניים וחדר כושר. בשיא הגעתי לירידה של כ-41 ק"ג וכושר שיא שאיפשר לי לרכב 90 ק"מ או לרוץ 10 בלי בעיה.
לקראת סוף 2006 (שנה אחרי תחילת הדיאטה!) חל שינוי מגמה ולאט לאט הפסקתי את אורח החיים הבריא והספורטיבי שהנחלתי לעצמי בעמל רב. תירצתי את השינוי בהרבה גורמים (החלפת מקום עבודה, הכנות לחתונה ואחר כך שינוי נוסף של מקום העבודה, מעבר דירה ועוד ועוד).
לאחרונה נחתה עלי שוב ההבנה שאני חייב לחזור אחורה ולנסות לשחזר את תהילת העבר. בפעם הקודמת התחלתי את הדיאטה כתוצאה מגילוי של גאוט (שזה כנראה גנטי ולא קשור אבל מושפע מתזונה לקויה). הפעם התמריץ שלי הוא הבן שנולד לאשתי ולי לפני שבוע (קולולו…).
אני יודע שהתמריץ האמיתי הוא באמת רק הבריאות וההרגשה ולא רק סיבות נסיבתיות ואני מקווה שהפעם אצליח יותר.
בכל מקרה, יובל, אני מאחל לך שצליח להחזיק מעמד ולשמור בעיקר את הספורט שמבחינתי הוא המפתח לכל העניין. כשאני עושה ספורט 3 פעמים בשבוע אני הרבה פחות רעב ומסוגל לשלוט בעצמי טוב יותר.
זהו, תמה ההשתפכות…
מוזר, אני נעשה ממש רעב אחרי ספורט. ברמה של Feeding frenzy.
ליאור – מזל טוב!!!!!!!
אתה מדבר כמו נער צעיר שאיבד בפעם הראשונה את בתוליו.
פעם ראשונה דיאטה בחיים שלך? איך לא תרד?
מערכת חילוף החומרים שלך (מטבוליזם) שלך תקינה, הגוף שלך לא רגיל עדיין שמרמים אותו בתזונה ואפקט היויו עדיין לא התיישב לך על הגוף.
אני מצפה לראות כמה זמן אתה תחזיק את הדיאטה שלך.
כמה זמן אתה מסוגל להישאר רזה, או שאלה יותר נכונה: עוד כמה זמן מהחיים שלך אתה מסוגל להחזיק משמעת של ספורט יומי ותפריט יומי לא משמין.
אנשים לא יורדים בקלות בדיאטה החמישית השישית העשירית שלהם כי הגוף שלהם כבר יודע שמרמים אותו, ולכן הגוף מתגונן ולא נותן לעצמו לרדת בקלות.
לא רוצה להרוס פה את החגיגה, אבל רציתי להזכיר שיש פה אנשים ששוקלים מעל 102 ק"ג. זה לא היה נתון מעניין כל כך, לולא נכתב ממש בהתחלה בהקשר למשקל הזה ש"הייתי בהמה (ויש הטוענים “עדיין”), אין מה לומר."
יש לאנשים שירדו במשקל נטייה להפוך את העבר השמן שלהם למשהו לא אנושי וחייתי (בהמשך נכתב גם "לבלוס כמו סוס יאור"), ועל הדרך לשכוח שיש עוד שמנים בסביבה.
אין צורך בדמוניזציה של העבר ושל הגוף השמן. אז היית שמן, היום אתה רזה. כינויים בעייתים והשוואה לחיות – תשאיר לפוליטיקאים.
נירה – מתי בפעם האחרונה דיברת עם נער צעיר שאיבד את בתוליו? בכל מקרה, תודה על דברי העידוד.
עופר – שאני אבין, עכשיו הפוליטיקלי קורקט הוא גם על הדרך שבה אנשים מדברים על עצמם? זאת אומרת אני לא יכול לקרוא לעצמי בהמה מחשש שאתה תיפגע?
תן לי הפסקה!
חלפו 2 דקות ועדיין לא נרגעתי. אני לא יכול לכנות את עצמי בשמות? אני לא יכול לתאר מה הרגשתי כלפי עצמי מחשש שאחרים יפגעו מהדרך שבה אני מתאר את עצמי כיוון שהיא עלולה להשליך עליהם?
זאת אומרת אם אכתוב "הייתי מטומטם כמו חסה", המטומטמים עשויים להיפגע? ואם אומר שכאשר אני עייף אני עצבני כמו דוב שהעירו אותו באמצע החורף, זה אומר שכל מי שעייף עשוי להיפגע מכך?
בוא נכניס את המילים שלנו לקונדום ואז לא תהיה בעיה (או שמא התיאור הזה פוגע בחרדים כי יש כאן קונטציה מינית??)
לא התכוונתי להעליב אף אחד, וכל מי שעיניו בראשו מבין את זה. מאז שהשתחררתי מהצבא עליתי בהדרגה במשקל כל שנה כך שב-15 השנים האחרונות שלי אני רק עולה ועולה ועולה. האם לא הרווחתי ביושר את הזכות לתאר את עצמי?
לא, עדיין לא נרגעתי.
זה אפילו יותר מצחיק מהמסכן שהפר את זכויות היוצרים של עצמו.
[לא יכול לקרוא לעצמו בשמות…XD]
אע, אני רוצה את הסוגר-סוגריים-מרובעים שלי בחזרה!
קודם כל כל הכבוד על ההישג, ובהצלחה בשמירתו.
אבל אני חייב לציין שבמעבדת פיסיקה א' הגרף הזה לא היה מתקבל. איפה הצירים?
זאת אומרת אם אכתוב “הייתי מטומטם כמו חסה”, המטומטמים עשויים להיפגע?
אוף, התהפך לי הציטוט עם הלא-ציטוט. אני כזו מטומטמת.
הפיתוי עומד מעבר לפינה…
או לפחות מעבר ל 1.12.2007
אז עד ליום העלייה לאוויר של האתר שלנו גם אני התחלתי להשיל.
האלו האלו! להרגע! אני אולי מטומטמת, אבל אבאשך טכנאי מזגנים!
יובל, "לרכוב", ולא "לרכב".
בקיצור, הפוסט הזה מחזק טענה ישנה (ולא מבוססת) שלי, שלאחרונה אני משתמש בה הרבה: יותר קל לשמנים להוריד קילוגרמים, מאשר לרזים להוסיף קילוגרמים.
Hey, תודה! D:
יובל, ברור שלא רצית להעליב אף שמן.
עם זאת, זה לא חדש שמילים יוצרות מציאות. כאשר אדם שמן/שמן לשעבר מכנה את עצמו "בהמה" הוא מחזק את התפיסה הסטריאוטיפית כלפי שמנים, שגם ככה מופלים ונפגעים חברתית מזה שהם שמנים. אין צורך להוסיף עוד טיפת שמן למדורת האנטי-שמניות.
בעיני, כל הסיפור מתרכז למילה אחת: "הייתי בהמה". לו היית כותב "הרגשתי/חשתי בהמה", אזי לא היתה בעיה, שכן אי אפשר להתווכח עם תחושות. אבל מרגע שהגדרת שהיית בהמה כאשר הגעת ל-102, זה הופך אותי לאובר-בהמה, ואת חבריי הכבדים יותר לסופר-אולטרא-מגה בהמה.
אני לא בא לקחת את ממך את זכות התיאור (והתיעוב?) העצמי בשם הפי.סי. אני רק מזכיר שכאשר אתה מדבר על הגוף השמן מהעבר כ"בהמה", זכור שיש עוד כמה אנשים פה שעדיין נמצאים בגוף הזה, אם לא למעלה ממנו.
זה משנה: לרכב ולרכוב זה אותו דבר בכתיב מלא וחסר. רק בדיבור מרגישים בהבדל…
יובל: תודה.
ליאור, הכל בגלל שאני לא רואה חולם. אני נעשה קטנוני. יובל, עמך הסליחה.
עופר, אתה חוזר לאותו טיעון מהפעם הקודמת. אתה נלחם באוויר. יש נטייה לקרוא לכל מיני דברים בכל מיני כינויים. אין פה שום כינוי גנאי כנגד שמנים ככלל, אלא יובל דיבר על המראה האישי שלו. בשלב הבא מה, אחרי שניפטר ממלים מרמזות כמו 'בהמה' בטח גם לומר 'שמן' לא נוכל, ואנשים גדולים יהיו 'רחבי-עצמות' בלבד? אף אחד לא פה לא מנסה ל
, אבל יש דברים מסויימים שהם נתון. תפישה שכזו קיימת, והדרך להיפטר ממנה, אם בכלל ניתן, שהרי על כל אחד ולכל דבר יש איזושהי תפישה סטריאוטיפית, ויש להודות שכאנשים אנחנו מאד אוהבים להיות רעים וסטריאוטיפיים, היא בטח לא להלחם במי שמכנה את עצמו איך שהוא רוצה.
נתאי,
בהמה לא צריך לרמז על שמן בהיותו שמן. אין לי בעיה שתקרא לי שמן. שמן הוא לא מילה. אני שמן, בדיוק כמו שמישהו הוא גבוה ואחרת היא נמוכה, בדיוק כפי שהוא ג'ינג'י וההיא בלונדינית.
אני לא מתלונן על התחושה. הוא הרגיש בהמה? זו תחושתו שלו. העניין הוא שהוא התמקד במשקל, דיבר על המשקל, חשב על המשקל וקבע ש-102 ק"ג זה בהמה. לא היה שם סממן התנהגותי או תחושה פיזיולוגית (לדוג': הרגשתי כבד, היה קשה במדרגות וכו'). היתה שם קביעה שהתבססה רק על המשקל המספרי והמראה החיצוני אצל לונדון וקירשנבאום. זה מכניס בעיני את השמנים לקטגוריה.
שוב – ברור לי שיובל לא בא לחזק את הסטיגמות והאפליה האנטי-שמנית, אבל בדרך לתיאור התחושות האישיות, צריך להיזהר עם כינויים שמקשרים לשמנים, אפילו בשוגג.
מזל"ט ליאור!
יובל, 102 זה לא שמן, אני עברתי את המשקל הזה סביבות כיתה ט 😀
(ולא, אין לי חצי מושג ירוק כמה אני שוקל עכשיו, פעם אחרונה שנשקלתי לפני חצי שנה הייתי 112, אבל כבר שנתיים בערך שאני נע ונד בין 110 ל120 [באופן טבעי לגמרי, לא עשיתי אף דיאטה בחיים שלי]. מה שכן עם הגובה שלי המשקל המומלץ הוא בסביבות 90 קילו. אם אני אשקול 76 אני אראה כמו ניצול שואה בדיאטה).
קפיטן עופר – הגזמת עם ה-PC. באמת שהגזמת.
אתה לא שמן כמו שמישהו ג'ינג'י, כי מי שג'ינג'י לא יכול לעשות כלום נגד זה (כן, גם זה גורם לבעיות כמו רגישות בעור וכו'). אתה* בחרת בזה, כמו שמישהו מעשן והורס לעצמו את הריאות. אתה* כן יכול ללכת ולרזות**. בעולם שלנו†, שאליו לאט לאט חוזרות הממותות, כדאי שיהיו זרזים חיוביים יותר או פחות†† לרזות. ה-PC בא כדי להגן על סגנונות חיים שאנשים סובייקטיבית אומרים שהם לא טובים, לא על סגנונות חיים שהמדע (האובייקטיבי) קובע שהם לא טובים.
רק שהכל במידה.
* לא אתה ספיציפית.
** אלא אם זו בעיה רפואית ואז כל הטיעון שלי בטל ומבוטל.
† העולם המערבי. תחסכו ממני את ה"אנחנו מדינת עולם שלישי".
†† כמובן שעדיף פחות.
גילוי נאות: הכותב היה לפני עשרה חודשים 13 ק"ג יותר ממה שהוא היום ושנא את זה.
אגב, הרשו לי לנצל את הגלוב כלוח מודעות:
אני מחפש מחשב נייד יד שניה, משהו בסביבות העשרות או מאות שקלים. (כן עשרות. מחשב פנטיות 2 או 3 או משהו כזה גם יספיק לי, והיום דבר כזה לא שווה יותר מ100 שקל).
הנחתי שיש פה מספיק גיקים עם מחשב נייד ישן ששוכב כי הם לא משתמשים בו כי הם משתמשי חלונות ואין להם מה לעשות עם מחשב שהוא בן יותר משנתיים. 🙂
אף אחד לא קרא לשמנים בהמות, דמיט! הוא אמר "אני הייתי בהמה"!
הוא דיבר על עצמו. בדיוק כמו שיש הרבה שמנים ספציפיים אחרים, שהם בהמות.
עפר, זה כזה מוזר, אני מכיר מישהו מנתניה שדומה לך נורא.
מה זה הפלגיאט הזה?
נתאי פרץ זה שם אמיתי?
לא אשתתף בדיון הזה כי אני עדיין נאבק לחצות את קו ה-60 קילו – מלמטה.
נתאי פרז כמובן לא פרץ. אני פרץ. חחח. פדיחות.
תודה שמחקתם לי את התגובה. באמת. התבלבלתי בכלל עם מישהו אחר[יענו אני לא מכיר מישהו שדומה למרמ], וגם אז שמתי לב שאין לי פואנטה.
סחטיין יובל. אם אני לא תוהה, יש לך בנות נכון?
תודה שמחקתם לי את התגובה. באמת. התבלבלתי בכלל עם מישהו אחר[יענו אני לא מכיר מישהו שדומה למרמ], וגם אז שמתי לב שאין לי פואנטה.
סחטיין יובל. אם אני לא תוהה, יש לך בנות נכון? או אולי בנים? בכל מקרה, מה הם חושבים על השינוי? וגם מה עם המלתחה? וגם מה עם תמונת החובה של הלפני אחרי[עדיף תמונה שנראית ערוכה לגמרי או כזאת שרואים בבירור שהלפני זה אדם אחד והאחרי זה אדם אחר לגמרי].
1. נתאי,
הוא אמר “אני הייתי בהמה” אחרי שהוא נגע ב-102 קילו. האם המשקל הופך מישהו לבהמה? אם ממשקל מסויים אדם הופך להיות בהמתי?
זו הנקודה.
2. עומר,
הממותות זה מה-זה מיותר. אתה מחזיר אותי שוב לטיעון של האנטי-שמניות.
בעניין הבחירה של השמן להיות שמן, אני טוען שלהיות שמן זה הרבה יותר קרוב ללהיות ג'ינג'י מאשר למצב הבחירה החופשית שאתה מציג:
א. השמנה היא בחלקה הגדול גנטית, ואנשים לא בוחרים את המטען הגנטי שלהם – כמו שלא בוחרים להיות ג'ינג'ים, לא בוחרים את הנטייה להשמנה. מחקרים מראים שילדים להורים שמנים – יהיו גם שמנים (אם זה הורה אחד, הסיכוי קטן יותר, ואם שני ההורים שמנים – הסיכוי עולים בהרבה). איפה "הבחירה להיות שמן" אם מישהו נולד לשני הורים בעלי נטייה להשמנה?
2. כאשר ילד בן 6 הוא שמן, איפה בדיוק נכנס עקרון "הבחירה" להיות שמן? ומתי בדיוק מתחילה "הבחירה"? בגיל 10? 18? 30? איפה בדיוק בוחרים להיות שמן?
3. 90% מהדיאטות נכשלות. זה לא משנה אם עשו דיאטה "רגילה", אטקינס, שומרי משקל ואוכלי כרובית. כולם החזירו את המשקל עד חמש שנים ורובם עשו זאת בשנה הראשונה מסיום הדיאטה. משמע – גם אנשים עם רצון של ברזל ועצבי פלדה חוזרים למשקלם הקודם, בלי קשר לאיזו דיאטה עשו. איפה בדיוק הבחירה פה? אם מלכתחילה זה לא יצליח, איפה בדיוק יש פה אפשרות לבחור אם להיות שמן או לא?
לסיכום – להיות שמן זו לא ממש בחירה. יש מעטים שמצליחים לצאת ממעגל ההשמנה לאורך זמן.
בכל מקרה, גם אם זו בחירה וגם אם זו לא בחירה, אין לאף אדם זכות לרדת על שמנים (ע"ע ממותות) בגלל מימדיהם, ואין לזה קשר האם דרך החיים השמנה נחשבת לא טובה סובייקטיבית או אובייקטיבית – מדעית (וגם על השינויים בתפיסת ההשמנה ברפואה נדבר פעם, אלא שזה לא המקום כרגע).
קפיטן, לא משנה איזו גנטיקה יש לך, אם תאכל מעט תהיה רזה.
בכל מקרה, לאף אדם אין זכות לרדת על אף אדם אחר, אבל עדיין נחמד לעשות את זה.
למה לעזאזעל התגובות שלי לא עלו?!
עופר, שמעת על מטונימיה?
עופר,
אם ילד בן 6 הוא שמן, יש להאשים את הוריו שמאכילים אותו במזון גרוע ולא דואגים לאורח חיים שמשלב פעילות גופנית (למשל משחקי כדור, אף אחד לא מצפה מהילד ללכת לחדר כושר, כן?). שלא במפתיע, במרבית המקרים יהיו הורים של הילד הדימיוני הנ"ל שמנים בעצמם. לא מזמן היה מקרה קיצוני בארה"ב בו נתבעו והורשעו הורים על הזנחת ילדם שהגיע למימדים מבהילים.
אין מצב שבו הקפדה על תזונה נכונה מחד ושמירה על כושר גופני מאידך לא תשפר את מצבך באופן דרמאטי. אם תקפיד על כך לאורך זמן (=כל החיים), איכות אורח ואורך החיים שלך צפויים להשתפר פלאים, ללא כל מחזורי השמנה והרזייה משמעותיים. ישנם אנשים מוגבלי תנועה שהחיים הקשו עליהם את החלק הראשון של המשוואה הזאת ויש גם אנשים שמסיבות מסויימות לא יכולים לקיים ממש את החלק השני, אבל בוא נסכים שעבור מרבית השמנים שאנחנו מכירים מדובר בעניין של בחירה ומשמעת עצמית.
את המסקנות תוכל להסיק בעצמך. קח אחריות על סגנון החיים שלך ופטור אותנו מדקויות לשוניות שכל מטרתן היא לגרום לאנשים לדחות את קבלת האחריות על אורח חייהם, לעיתים עד הסוף המר.
עופר –
א. אני מבקש קישור למחקר המדעי שמגבה את מה שאמרת עכשיו – שילדים להורים שמנים ברוב המקרים יהיו שמנים כי זה עובר בגנים. באותו זמן בבקשה תמצא גם את המחקר שמוכיח שלהיות הומו זה מדבק והמחקר שמוכיח שאפשר לקבל איידס מחיבוק. הם באותה מגירה.
ב. זו הבחירה של ההורים שלו, לא של הילד. אתה לא יכול לתת מספר לבחירה – זה הכל תלוי במתי הבנאדם מקבל על עצמו את האחריות.
ג. דברי במספרים גברת, דברי במספרים. אבל לפחות גבה אותם במשהו. מאיפה הבאת את זה?
אני חושב שמה שאתה עושה זה בסך הכל לתרץ לעצמך למה לא להשקיע בדיאטה.
עופר, הוא אמר "אני הייתי בהמה". יש?
הטיעון הזה, שמתעלם מחצי מהמידע הרלוונטי, עומד יפה מול שלך, שמתעלם גם הוא מחצי המידע הרלוונטי, ומרוב החלקים בתגובות להם הוא רלוונטי.
נתאי, כן, זה שם אמתי. אם תחפש היטב, תמצא עוד אחד "ניתאי פרץ" שמו, באתר במה חדשה. ואם תחפש ממש טוב, אז תוכל גם למצא אותי בגוגל. P:
לדעתי יש חוק גם אצל הפי סי שחבר בקבוצה מסויימת יכול לעלוב בקבוצה בלי לחרוג מעקרונות הפי סי. כך למשל שחור יכול לקרוא לשחור אחר crazy nigger בלי שזה יהווה עילה לסילוקו מהחברה. יש המון קומיקאים יהודים / שחורים/ שמנים/לסביות וכו ' שעשו קריירה מבדיחות על הקבוצה שלהם.
נתאי, הרגת אותי מצחוק.
יובל, כבוד מותק. הרים וגבעות מוריקות (מחסה, כן?) של כבוד.
"עם זאת, זה לא חדש שמילים יוצרות מציאות."
זה לב הטעות שלך. המשפט הזה, שבשמו אתה מייחס חשיבות לבחירת המילים של היו"ר, הוא קשקוש ממדרגה ראשונה. קשקוש פופולרי, נפוץ, מקובל בחוגים רבים (מישהו אמר מרב מיכאלי לאחרונה?) – אבל פשוט קשקוש.
מילים לא יוצרות מציאות. הן מתארות אותה, הן מושפעות ממנה (ולעתים גם משפיעות בכיוון ההפוך) אבל הפונקציה שלהן היא בדיוק זה – תאור המציאות. המציאות עומדת בפני עצמה, ואותה יש לשפוט. כשבמקום כלשהו יפלו אותך לרעה – תתלונן. אל תיכנס לאנשים לקישקעס של הטקסט ותחפש סיבות מלאכותיות להיעלב.
עומר –
א. השמנה היא בחלקה הגדול גנטית – טעיתי. צ"ל "בחלקה" גנטית.
http://news-service.stanford.edu/news/2004/july21/med-obesity-721.html
ב. הבנתי. "מרגע שבן אדם לוקח על עצמו אחריות" אסור לרדת עליו. לפני זה – מותר, כי אם שמן לא דואג לעצמו, מותר לנו לקרוא לו ולשכמותו "ממותה" וכו'.
ג. לצערי לא מצאתי את המאמר עם 90 אחוזי הכשלון. מצאתי רק את זה של 85 האחוזים.
http://www.blackwellpublishing.com/products/journals/freepdf/obr19.pdf
ולמה אני עושה את כל זה? כדי שיתייחסו לשמנים בדיוק כפי שמתייחסים לכל אחד.
ורגע לפני שתגיד שמתייחסים לכולם אותו הדבר ללא קשר למשקל, תעבור באותה הזדמנות על זה:
http://www.obesityresearch.org/cgi/reprint/9/12/788
יובל – כה לחי! העם מאחרויך! (מתי פיצה?)
ליאור – מזל טוב!
"נשקל ומעדכן את הנתון בקובץ אקסל"
אדושם, יא חיית בר.
עוד מעט תגיע למשקל שלי וזה ממש לא יהיה לעניין.
וואו, מדהים כמה רגשות מעורר הפוסט הזה.
בכל אופן, לזה אני חייבת להגיב ולהגיד כל הכבוד, אתה נראה חבל"ז והכי חשוב כמובן זה הבריאות.
חפשו אותו בצינור
נדמה לי שהוא דיבר שם על החוק של אטיאס הי"ד
יובל – כל הכבוד על ההתמדה
ומזל טוב להוא שנולד לו ילד
קפיטן עופר היקר,
יש דברים שאנשים רזים, או אנשים שמחליטים ומורידים 25 ק"ג ממשקלם, לעולם לא יוכלו להבין. ושום מחקרים מדעיים לא יעזרו. פשוט חבל על הויכוח – שמנים ממאדים ורזים מנוגה.
(תמר אחרת, כמובן)
תמר אחרת – אני דוחה על הסף את הרמיזה כאילו להוריד 25 ק"ג היה הדבר הכי קל בעולם בשבילי ולכן לא אבין את אלו שנאבקים במשקלם. לא רק שזה לא היה קל, זה היה קשה, מתסכל ובעיקר מעצבן טילים וכפי שיודע כל מי שהוריד ממשקלו או נפטר מעול שרצה להיפטר ממנו, המאבק ממש לא הסתיים. אני חווה את זה כל יום.
בעוד שאני מבין את הטיעון של עופר ברמה הפילוסופית ואפילו מזדהה איתו, אני לא מקבל את הטיעון לפיו אדם לא יכול להתבטא באופן חופשי כלפי עצמו בשל החשש שהדבר יקרין על תפיסתם של האחרים את עצמם. לפחות בעיניי, יש גבול למגבלות הביטוי שאדם צריך להשית על עצמו ביחס לעצמו בשל החשש כי הדבר יפגע באחרים.
אם אני רוצה אקרא לעצמי באיזה שם שאני רוצה, ואם מישהו מתכוון להיפגע בגלל שהוא חושב שזה מקרין עליו, תשמעי, צר לי עליו, שכן האיש חי בעולם שבו הוא צריך להתמודד לא רק עם עלבונות כלפיו אלא גם עם עלבונות שאנשים נוקטים כלפי עצמם.
לרגע לא חשבתי שזה קל. פשוט יש אנשים שמתייחסים לזה כאל מאבק ענייני במשקל, ויש כאלו שנאבקים, תוך כדי, ובעיקר, בדברים אחרים – ואת זה אני לא משוכנעת שהראשונים יכולים להבין.
וזה אכן קשה להמודד עם עלבונות שאנשים אחרים נוקטים כלפי עצמם, אבל אולי אתה צודק, ויש גבול למידת הרגישות שאפשר לגלות למוזרויות כאלו.
עופר –
א. לפי המחקר שציטטת, גם זה לא מה שנאמר (אפילו על פי הציטוט הספיציפי שהבאת). הוא אומר שאחד הגורמים לכך שילדים להורים שמנים השמינו הוא גנטי, מה שדי ברור כי כבר הראו שיש מחלות או פגמים גנטיים שגורמים להשמנת יתר. כמו שאמרתי בנקודה הראשונה שלי, במקרה הזה כל הנקודה שלי אינה תקפה.
ב. החלטת להפוך את זה לאישי? כלומר שאני אבוא ואגיד למישהו שהוא ממותה? טוב שלא הגזמת.
מה שאני אומר זה שאדם עם עודף משקל שלא נגרם מבעיה גנטית או פסיכולוגית ברוב המקרים פשוט מתעצל לקחת אחריות ולהתחיל לאכול נכון ולהתעמל. אני אומר את זה מנסיון אישי.
ג. 85% מהמסעדות שנפתחות בשיקגו נכשלות אחרי שלוש שנים ונסגרות. זה אומר שלא יפתחו עוד? להגיד לכל השפים בשיקגו לא לנסות?
א. אבל לא דובר בקישור על מחלות. נטייה להשמנה היא בדיוק כמו נטייה לגובה, נטייה לצבע עור או לצבע עיניים מסויים וכו'. אם ההורים הם בעלי תכונה מסויימת, הדבר מעלה את הסיכוי שגם הצאצא יהיה בעל התכונות הללו. גם נטייה להשמנה היא במסגרת התורשה (וגם חינוך, לא אכחיש).
ב. לא הפכתי שום דבר לאישי. פשוט ציטטתי את מה שכתבת בתגובה מס' 35.
בקשר לעצלות – אני לא מקבל את ההסבר הפשטני הזה. אנשים מעשנים, מתגוררים באזורים מזוהמי אוויר, לא מורחים קרם הגנה כשהם יוצאים לשמש, נוהגים בצורה מסוכנת, אוכלים חומרים שחשודים כמסרטנים ועושים עוד כל מיני דברים מסכני חיים ובריאות, אבל רק מהשמנים מצפים "לקחת אחריות" ומכנים אותם "עצלנים" בגלל שהם "לא עושים משהו עם המצב שלהם".
ג. אין לי בעיה עם מי שרוצה להתחיל בדיאטה. אני רק מדגיש את העובדה שמרבית הדיאטות דינן להיכשל, ולכן ההשמנה היא לא בדיוק בחירה חופשית כמו שציינת. כיוון שהיא לא ממש בחירה חופשית, אין מקום לכנות שמנים בכינויים שונים או להתייחס אליהם אחרת. כן, זה גם כולל את כל כללי ה-PC המוכרים-אך-המעייפים-אני-מודה.
דרך אגב, רק כדי להבהיר לאן כל העניין הזה עם היחס לשמנים מוביל בסופו של דבר, באה למה-נט ונותנת לנו יופי של דוגמא:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3445292,00.html
א. סלח לי, אבל מה שאמרת עכשיו מגוחך לחלוטין. נטיה להשמנה היא לא כמו נטיה לגובה, צבע עור או צבע עיניים. הדברים האלה הם גנטיים לחלוטין. אם ההורים שלי בגובה 1.8 מ' ואני מטבעי בגובה 1.6 מ', אני לא יכול להתרגל להיות בגובה 1.8 מ'. מצד שני, אם אין לי נטיה להשמנה, ההורים שלי יכולים, עקב הרגלי האכילה הגרועים וחוסר הפעילות שלהם, לגרום לי להשמין. אם יש לי נטיה להשמנה (גנטית או בעקבות מחלה), ההורים שלי יכולים להרגיל אותי לסגנון חיים בריא ואז לא אשמין כמו שפוטנציאלית יכולתי להשמין.
ב. כשאמרתי ממותות התכוונתי לאנשים שמגיעים למשקלים של סביבות ה-150 ק"ג. זה לא טבעי בשביל בן אדם להיות במשקל הזה. הסיבה שאמרתי מה שאמרתי היתה יותר כדי לזעזע, אבל עזוב את המניעים הספרותיים שלי עכשיו.
אנשים מעשנים כי קשה להם להגמל או שהם עצלנים מכדי לעשות את הצעד הזה או שפשוט לא אכפת להם. אם כבר, הדוגמא הזו סותרת את מה שאתה אומר. אף אחד לא מכריח אותם לעשות את זה. יכול להיות שהם מעשנים כי ההורים שלהם מעשנים, אבל זה הסבר התנהגותי ולא תורשתי.
תאמין לי שבמקרה הזה אני ממש לא עושה הבדלות: אנשים שמעשנים, לא מורחים קרם הגנה, נוהגים בצורה מסוכנת וכו' הם אנשים שצריכים לשנות את דרכם ואין לי שום בעיה להעיר לאותם האנשים. אם כבר, יותר קשה לי לדבר עם מישהו על המשקל שלו מאשר על זה שהוא מעשן סיגריה או מורח קרם הגנה.
ג. ההשמנה אולי אינה בחירה חופשית בהרבה מקרים (למשל אם היא מוטמעת בהתנהגות או בגנים של אותו אדם), אבל ההחלטה והביצוע של הרזיה הם כן. כינויים זה אף פעם לא יפה, אבל PC לא מכסה את ההשמנה ואם אתה טוען את זה, אתה פשוט מכניס מימד של תבוסתנות להשמנה: "אל תתייחסו להשמנת היתר שלי כבעיה. אני פשוט שונה." לא תופס.
ד. גם אם הילד הזה היה חנון או "בלאקר" (מאזין למטאל והולך עם בגדים שחורים ושרשראות וכו') הוא היה חוטף מכות. זה מה שקורה כשמדובר בילדים – הם לא מקבלים את השונה. תאמין לי שאם העולם היה מלא בשמנים והוא היה הרזה, הוא גם היה חוטף מכות.
כמובן שאני לא מתרץ את המעשים שלהם ואני תומך בענישה שלהם במלוא חומרת הדין ביחד עם חינוך נגד אלימות וכיוב'.
אני כמעט ולא מגיבה פה, אבל הייתי חייבת. וגם – יובל, איזה יופי! (אני מהמכורים לגלוב, אז אני מרגישה כאילו אנחנו קצת מכירים…)
מה שהכי מעציב בחלק נכבד מהתגובות כאן, הוא התוקפנות והזלזול שהן משקפות כלפי אנשים שמנים. נכון, להשמנה מתלוות בעיות בריאות אובייקטיביות, והיא כנראה משפיעה לרעה על איכות ותוחלת החיים, אבל מכאן ועד לתפיסה שהשתרשה בתרבות שלנו שהשמנה היא לא מוסרית משום שהיא מבטאת עצלנות ואופי חלש המרחק רב.
למרבה הצער, הסביבה שבה אנחנו חיים הולכת ונהיית טהרנית ובלתי סובלנית יותר מיום ליום בכל מה שנוגע להתנהגויות שאינן עולות בקנה מידה עם האידיאל (והטרנד) הבריאותי-טבעי-צעיר-יפה. העדר הסובלנות הזה מתבטא בחוסר היכולת לקבל כלגיטימית (גם אם לא מומלצת על-ידי מדענים ורופאים) את בחירתם של אנשים להיות בעלי עודף משקל (או לוותר על המאבק במשקל), מעשנים, מקועקעים, שזופים (ובדרגה אחת הלאה גם "בלתי מטופחים", לא מאופרות, לא לובשות חזייה, לא מסירות שיער מהרגליים). במקרים האלה ערכים כמו חופש הבחירה, זכותו של אדם על גופו ואינדיבידואליזם נדחקים לפינה ומוחלפים בתפיסה דכאנית למדי של כיצד מותר לך להתנהג עם גופך ואיך יש עליך להראות.
אז די, די כבר עם האובססיה הזאת עם השמנים; תחלואי המין האנושי נמצאים הרבה מעבר למשקלם של אנשים (אשר בפני עצמו מהווה מדד מרתק לשינויים סוציאקונומיים חובקי עולם ומקומיים…) ואולי עדיף להתחיל בתחביב הרווח של אנשים להרוג אחרים, ולהתעסק קצת פחות, בצדקנות מושלמת, באלה שאולי, בין סטייק לסטייק, הורגים את עצמם?
האמת? אני לא כל כך מבינה את כל ההתלהמות שהפוסט הזה הוליד. קם בנאדם בבוקר, הגיע למסקנה שהוא במצב שמקשה על חייו בטווח המידי ומסכן אותם משמעותית בטווח הלא מאוד ארוך* ובמאמצים רבים ולא מעט סבל** שיפר את איכות החיים שלו. האיש יודע כמה זה קשה וכמה יותר קשה להפנים שגם אחרי 25 קילו השניצלים לא יחזרו לחייו ומספר בגלוב שלו (שלו, כן?) על החוויה הפוקפקת שעוברת עליו. אולי הוא חושב שזה יעזור לו להתמיד, אולי הוא מחפש מישהו שישכנע אותו שאפשר לאכול רק חצי שניצל, אולי הוא אפילו קצת להשוויץ בעבודה הקשה שלו. מה הקשר לשנאת שמנים? איפה פה הרדיפה? למה מישהו צריך להעלב?
*25 קילו אקסטרא (והם היו אקסטרא. אני רואה את יובל די הרבה ובחיי שאחרי ה25 קילו האלה הוא לא הפך לשלד), שחלק גדול מהם נמצא בכרס זה לא עניין של אסטטיקה או של הרגשה, זה פשוט סכנת חיים.
** באמא'שלי, היו תקופות שהפנטזיות שלו על שניצלים גרמו לי לתהות אם הוא לא מפיק סרטי פורנו תרנגולות בשעות הפנאי.
hear hear
ענתי –
הגישה שלך יכולה להיות תקפה גם עבור הרבה דברים שלהנחתי לא היית מוכנה לעבור עליהם בשתיקה כמו קיפוח נשים במדינות ערב (תשאלי אותן אם רע להן ללכת עם בורקה; הן יגידו לך שטוב להן עם זה; חלקן אפילו יגידו לך שזו הבחירה שלהן) או הודים שחיים בעוני מרוד (תשאלי אותם והם יגידו לך שהם שמחים בחלקם).
מתוך כל הדברים שאמרת, רק שניים מסוכנים לבריאות ואלה השמנה ועישון (בהנחה שהשיזוף לא יגרום לסרטן עור). עישון הוא עוד יותר גרוע כי הוא מסוכן לבריאות לא רק של האדם המעשן אלא גם של הסביבה שלו. ה"היטפלות" לבעלי משקל עודף היא חלק מהרצון שלנו כבני אדם לשפר את עצמנו ואת הסביבה שלנו. אני יודע שלפחות אצלי זה ככה.
עם כל שאר הדברים שאמרת אין לי בעיה – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. זה לא פוגע באף אחד.
בלונדינית – מסכים איתך. הסיבה היחידה שפתחתי את הדיון הזה היא כי ממש התעצבנתי על הנסיון של עופר להכניס את הנושא… טוב, עזבי.
יובל – אופס, שכחתי עד עכשיו: כל הכבוד 🙂
עומר – אני חושבת שלהפוך את מה שניסיתי להגיד לאיזשהי הצהרה פוסטמודרנית זה מהלך מניפולטיבי שמפספס את כוונתי. לצורך העניין, ההשוואה בין האישה המוסלמית בבורקה לבני אדם החיים בחברה שהיא חופשית יחסית מכפייה ובוחרים התנהגויות שמזיקות בעיקר לעצמם מתוך מודעות מוחלטת ליתרונות ולחסרונות שבכך (אני לא חושבת שקיים מישהו ב"חברה המערבית" שלא מכיר אותם) – היא מופרכת.
הגישה שלי אינה רלטיביסטית – אני לא חושבת שאנורקסיה או התמכרות לאלכוהול או סמים הם דברים מומלצים, בסך הכל ניסיתי לומר שההתנערות החברתית (המלווה בסאבטקסט מוסרי) משמנים והשמנה דומה להתנערות מכל מה שהוא שונה ואחר, ובקשיחותה היא מטרידה.
עומר,
א. עדיין – נטייה להשמנה היא גנטית. אתה מצידך מדבר על חשיבות החינוך לתזונה נכונה. עדיין תהיה נטייה להשמנה, עדיין שמן "גנטית" יצטרך להתאמץ הרבה יותר מ"רזה גנטית". בכל מקרה, עדיין אין פה בחירה חופשית לחלוטין. אני לא אומר שאי אפשר "להתגבר" על הרגלי ילדות ועל הרגלים מהבית, אבל זה בטח לא בחירה חופשית שהשמן בוחר לעצמו, כמו שאתה מתעקש לתאר.
ב.
נו, אז מזל שאני לא שוקל 150. אבל יש לי שאלה – יש לי חבר טוב ששוקל 140. הוא ממותה או תת-ממותה? וחברה אחרת ששוקלת 145. היא נכנסת לקטגוריה של "סביבות ה-150"?
אין לי מושג מאיפה אתה שואב את ההצדקה לכנות אנשים בכינויים כאלו על סמך משקלם. צידוקים פסאדו-ספרותיים לא עובדים פה. אתה לוקח תכונה פיזית ומצמיד לה כינוי משפיל. מה ההבדל בין זה לבין גזענות נגד שחורים? כפי שאתה לא מצמיד שמות לבעלי צבע עור שונה, אל תצמיד שמות לבעלי משקל שונה.
בקשר לעישון, לשיזוף מוגזם, לנהיגה מסוכנת וכו' – אני לא מדבר על העצלות להיגמל/לרזות. אני מדבר על התכונות המוצמדות להתנהגות מסויימת. הגיבור בסרט יוצא אל הקרב ומעשן סיגריה, ילדים בני 12 רצים מאחורי בית הספר כדי לנסות את הסיגריה הראשונה, השיזוף המושלם מרמז על החופשה האחרונה בקריביים ולעשות "חארקות" ו"מרוצי רמזור" זה להיט בקרב יותר מדי אנשים שידם קלה על ההגה. לעומת זאת, כשמדובר בשמנים – הם פתאום עצלנים, ממותות ובהמות.
ג.
לא סיכמנו ש-85% מהאנשים עולים במשקל? אז למה אתה אומר ש"ביצוע ההרזיה" הוא בחירה חופשית?
PC לא "מכסה" את ההשמנה? וואלה. איפה מגישים בקשה להרחבת הכיסוי? איפה מתכנסת לה ועדת ה-PC שקובעת – "נשים, שחורים, ערבים – יש להתייחס יפה, שמנים – תגידו להם מה שבא לכם"?
אני, כשמן, דורש יחס שווה כמו כל אחד. אין לאף אחד זכות לרדת על אדם בגלל מימדיו, לכנות אותו בכינויים ולהחליט שמותר להתייחס אליו אחרת "כי הוא אחראי למצבו". לא ביקשתי פה תארים מכובסים כמו "עבה", "חסון" ו"כבד-עצמות", שמן זה בסדר גמור. מה שאני לא מוכן זה "ממותות", "בהמות" ועוד כל מיני כינויים שהופכים את השמן ללא-אנושי.
ד.
שונותו של השמן מועצמת ככל שימשיכו להתייחס לשמנים בזלזול, לכנות אותם בכינויים אומללים ובאופן כללי להחליט שהם "עצלנים מכדי לרזות". אין פה, כמובן, האשמה ישירה, אבל האווירה האנטי-שמנית היא זו שגורמת למקרים כאלו.
מה היה קורה אם העולם היה הפוך? (הפעם זה קישור נחמד, לא טקסטים ארוכים ומשעממים :-)).
מזל טוב. הסכמנו על משהו 🙂
עופר – אפשר לשאול משהו לגבי נקודה ג'?
האם מותר לי לקרוא לעצמי בהמה או שלשיטתך אסור לי כי זה פוגע בך? פשוט אני עוד לא סגור על הנקודה הזו ואודה לך אם תוכל להבהיר לי את תשובתך.
יובל, זה בסדר, אני אחסוך לך את ההתלבטות.
*אני* אקרא לך בהמה.
הצ'ק בדואר?
תמר – משהו אחר בדואר.
ררררר.
שוב ראש של סוס? בדואר התלוננו על הריח בפעם האחרונה.
גם להם מחכה משהו בדואר.
יובל,
נתחיל מזה שרצוי ומותר לכתוב הכל (רק לזכור שמדובר בגלוב לכל המשפחה). אני לא מתכוון לגזול את זכותו של אדם לרדת על עצמו בשם ה-PC.
עכשיו, אחדד את הנקודה שהלכה לאיבוד בסבך התגובות:
בפסקה השניה כתבת על תחילת מערכת היחסים עם המשקל ואת ציון הדרך הראשון – 102 ק"ג. מיד בהקשר המשקלי כתבת "הייתי בהמה", כלומר משקל גבוה הופך אדם לבהמה, רק בגלל משקלו.
ברור לי שזו היתה תחושתך הסובייקטיבית האישית והפרטית. ברור לי שאלו היו רחשי ליבך שלך בלבד. עם זאת, לא יכולתי להתעלם מן הקישור שנעשה בין המשקל התלת-ספרתי לבהמתיות.
כבר כתבתי בתגובה 29 – אם היה נכתב "הרגשתי בהמה (כי כבד לי, כי גדול לי מדי על הגוף להיות בגודל הזה וכו')" או משהו בסגנון, אזי לא היתה שום בעיה – אלו רגשות ותחושות אישיות, ואי אפשר להתווכח על מה שאתה מרגיש. ההבדל הוא בין להיות בהמה (כי אם משקל 102 ק"ג הופך אדם לבהמה, אזי אני בהמה פלוס חמש) לבין להרגיש בהמה (ותחושות זה עניין שלך עם עצמך בלבד, וזה לבטח לא משליך עלי כשמן).
נכון, זה סמנטי, אבל כבר דיברנו פה על מילים יוצרות וגו'.
דרך אגב,
כבר היה לנו ויכוחון קטן על זה (מתחיל בתגובה 17 ומסתיים ב-37). אז זה היה "דוב" ולא "בהמה" 🙂
אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה באופן מוצלח יותר הפעם 🙂
טיפ קטן לסיכום: כמי שירד ועלה במשקל שוב ושוב, לא כדאי לכנות את "העצמי השמן" בכינויים מרנינים. אם יום אחד מחזירים את המשקל שירד, צריכים להתמודד גם עם התחושות הבעייתיות של כשלון דיאטה, וגם לגלות שקראת לעצמך בשלל כינויים רק בגלל שהיית שמן. מנסיון – זה לא מוי כיף 🙂
עופר,
עודף משקל אינו הבעיה. הוא הסמפטום.
עופר – באמת שאין לי כוח אז כמה מילים לסיכום כל סעיף:
א. כל עוד מדובר בבן-אדם תקין נפשית, יש לו בחירה חופשית ולא משנים נתוני ההתחלה שלו.
ב. מדהים אותי שאת כל הטיעונים שלי לגבי כל דבר פשוט זרקת, כי החלטת שהם לא תקפים. אין בעיה – גם אני יכול: אתה טועה. אני צודק. ניצחתי.
ג. לא התייחסת בכלל לטיעון שלי.
ד. אני לא רואה שהפרכת את מה שאמרתי אז אני שמח שהסכמנו.
אני דווקא יכול לספר משהו דומה. באמת בתחילת ספטמבר (אני תכננתי על זה כבר מיולי) התחלתי מקום חדש – אז גם הרגל חיים חדש.
הבטחתי לעצמי שאני אוריד, אבל לא אתאמץ יותר מידי, ספורט? ברור. אוכל? אני לא הולך לסרב לאוכל של סבתא, אני רק הולך לאכול בריא.
שלשום, קראתי כתבה מעניינית על זה ב"הצינור" של ידיעות אחרונות, אני הורדתי לא מעט, ושמח לחיות חיים בריאים יותר – בין כה לכה, אני גם מנסה לאכול 3 ארוחות ביום בלבד מבלי לפגוע בחר'ה שהולכים לאכול ביחד, לשתות או כל שאר הירקות ומצליח.
מלחמת הדיאטה, כנראה תמשיך לי לעוד כמה שנים טובות. סליחה. אני יכול לומר אולי, הרגל חיים בריא יותר.
אני לקחתי את הדיאטה הזאת (או לפחות מנסה) כמלחמה קיומית שלי על העולם, כי אני לא אחזור לשם. לא שכ"כ טוב לי.
אני יודע שגנטית אני אמור להיות שמן (כמו כל האחים שלי, אני, וההורים) ובגלל זה אני מנסה להזכיר לעצמי כל יום שאני עדיין במלחמה.
שיהיה בהצלחה לכל מי שרוצה לרדת או לכל מי שנלחם 🙂