קשה לפספס את תשדירי השירות קורעי הלב (בלי ציניות) העוסקים בעוני בישראל. אושרת קוטלר מסבירה שנמאס לה, ובכל זאת כולנו צריכים להתגייס למען אלה שאין להם, ותשדיר אחר מציג ילדים המשחקים ב"משלושה יוצא אחד" – אחד שיחזור לשולחן עם צלחת ריקה. בדרך כלל תשדירים כאלה פועלים ישירות על בלוטת הדמעות שלי, אבל הפנייה הבאה שקיבלתי במייל, שעסקה באותו נושא, הצליחה דווקא להרגיז אותי.
"אם אתם נוהגים וגם אכפת לכם ,כנסו מייד!!
צפירות מחאה של כל נהגי ישראל למען 775,000 ילדים רעבים בישראל.
למען הילדים הרעבים והשותקים,תתקיים פעולת מחאה בהיקף ארצי, כל הנהגים ברחבי מדינת ישראל יצפרו בדיוק באותו יום (רביעי 5/9/07 ובאותה שעה 17:00) . באותה שעה בדיוק יתחיל בכיכר דיזינגוף בת"א טקס מחאה שיכלול מצעד ילדים שותקים וטקס הדלת (כך במקור) משואות שיתמוך בילדים הרעבים ויעיר את מי שצריך להעיר. הם לא אשמים, הם לא מתחזים כולנו יודעים את האמת קורעת הלב. הם שותקים מחוסר אונים, אבל לציבור במדינת ישראל אסור לשתוק, כולנו חייבים לצעוק ו… לצפור! תרשמו ביומנים!! כולנו משתתפים וצופרים! התקשורת תהיה שם! תעבירו הלאה לחברים!!! תודה, ארגון פתחון – לב וכל נהגי המוניות,המשאיות והאוטובוסים בישראל"
ברור שאם אני נוהגת ואכפת לי מהעניים, אני חייבת לצפור כדי להרעיש ולהעיר את מי שצריך להעיר – ככל הנראה את השכנים. ברור שאם אני רוצה לתמוך בעניים שאינם מתחזים, אני צריכה לרשום ביומנים ולצפצף כי התקשורת תהיה שם, ומלחמות עושים בכוח, או לפחות ברעש. בארגון פתחון לב, ששלחו את המייל נטול ההגהה, שלא לומר – נטול המחשבה, סבורים כנראה שהתמיכה בילדים העניים והשותקים לא צריכה להתבטא בתרומה כספית או בפנייה נזעמת לנבחרי הציבור. היא צריכה להתבטא בצעקות, בצפירות, באלימות אקוסטית, כי כך מתארגנת מחאה חברתית רבע ספונטנית – ישר מהלב, אל עור התוף.
אין ספק שמצב העוני בישראל כואב ומכעיס. אין זה אומר שצריך לנהוג באלימות כדי להשיג את תשומת הלב הציבורית. לחיצות נמרצות על הצופר לא יועילו ולו לילד אחד, אולי יספקו רק סיבה לשלוח מייל נוסף מטעם פתחון לב, המספר על מספר שיא של נהגים שהביעו מחאה על העוני בישראל באמצעות זיהום ווקאלי של המרחב הציבורי.
כתיבת תגובה