לא רק בארץ הקודש נזעקים אנשים להגן על הילדים. הארץ מדווח על ספר ילדים בשם And Tango Makes Three, שראה אור בארה"ב ב-2005 ודורג בראש הרשימה השנתית של ספרים-הגורמים-לעוויתות-שרירים-בלתי-רצוניות-בקרב-הורים-ומורים. הספר מבוסס על סיפורם האמיתי של צמד פינגווינים זכרים אשר, הל בלאדי הל, גידלו להנאתם גור פינגווינים. המתלוננים טענו שהספר "מעודד להומוסקסואליות".
המממ…מעודד להומוסקסואליות. ובכן, הבה נניח לרגע לשכל הישר, ונניח לרגע עוד, שהומוסקסואליות היא משהו שניתן "לעודד". מה לגבי כל אותן 'קלאסיקות' המצויות בכל בית כמעט, ומתעדות ללא בושה התנהגויות אנושיות נלוזות העלולות להעיב על נפשם הענוגה של ילדים. "סינדרלה" למשל. פויה של דבר. ככה בוחרים כלה, האללו? לפי מידת הנעליים? הרי כולם יודעים שגודל המרפסת הוא שקובע באמת. ואני לא רוצה להזכיר בכלל את הטרנסווסטיט הבזוי מ "כיפה אדומה", את "פיטר-פן" המתרומם, או את חובב-הכבשים/ מחבק-העצים/ מטפח-הורדים הידוע יותר בכינויו "הנסיך הקטן". צייר לי כבשה, נו באמת. אם הייתי הורה אמריקאי הייתי מוטרדת מאוד גם בנוגע למערכת היחסים ה…הדוקה בין "מקס ומוריץ"( זוג איום), ומטיב חיבתו המשונה של הפר פרדיננד לפרחים- לא פחות!
נראה שכל ספר כזה הוא מניפסט חתרני שבא לערער את היסודות היציבים מהם מורכבת דמותו של הגבר האמריקאי הממוצע (שלושת ה- B's: בייסבול, ברביקיו ובירה). כל ספר הוא קונספירציה טרום-טאליבנית בפני עצמה.
עם המחשבות המבהילות האלה נכנסתי לסטימצקי לפני כמה ימים ונתקלתי בספר הבא שגרם לי להכיר סופית בקיומו של איזון קוסמי (לידיעת הקורא א. אטיאס). ספר חביב וצבעוני מאת סופר בריטי (שתורגם מייד ומסיבות מובנות גם לעברית) ומתאר את תולדותיה של מערכת היחסים ההדוקה שמנהל הגבר האוניברסאלי עם ריחות הגוף שלו. באמריקאית מדוברת אפשר לקרוא לו: Poooh! Way to go stew! או Pifff! Go Ahead Cliff!. בלי סימני שאלה מיותרים. לנטרול נשיות-יתר בקרב ילדים. פעמיים ביום על בטן מלאה.
הספר הוא, כמובן, אלגוריה לעולמם של המתלקבקים.
אה, אבל מה שנוגע בעניין בגלוי זה בסדר? הר ברוקבק? בילי אליוט?
ועוד רבים אחרים שלא עולים לי כרגע..?
או, וגם,
אם יורשה לי לנסות ולהציע תרגום אלטרנטיבי, שהרי PEE-EW אמור להיות הבעת תחושת גועל מריח מסריח (בסגנון של "איכס" או "בע"), אבל המתרגם חשב שיהיה מבדר להפוך את זה לצליל של נאד, אז נוכל לומר:
"פיף, זה אתה מוסיף?".
אלפי גברים ונשים חולמים על הפוטנציאל העצום של פינוקיו.
ילדה, את עדיין ילדה, אחרת היית יודעת שדמותו של הגבר האמריקאי הממוצע מורכבת מארבעה B’s: בייסבול, ברביקיו, בירה ובובס.
ובהתייחס, אני באמת משתדל שלא להקריא לילדים הרכים שלי אף אגדה מאגדות האחים אנדרסן. המאורעות שם ממש לא מיועדים לילדים.
כל סיפור ילדים אפשר להטות לכיוון כזה, אבל זוג פינגווינים זכרים זה די מפורש.
תרשה לי לנחש גם שהסיפור עוסק במלחמתם של הפינגווינים בדעות קדומות, ובשיאה הם צועדים ללא חולצות לצלילי טראנס.
ברק- אז אני מבינה שעל "יהושוע הפרוע" אין מה לדבר? ואגב, יש חמישה B's אבל עו"ד של הקונצרן (והבריון שלידו) הזהיר אותי מראש שזה גלוב לכל המשפחה.
ומיץ פטל תמים? מישהו ברר פעם מה מערכת היחסים האמיתית בין הג'ירפה לאריה?
ירושלמי, לי אישית נראה שהג'ירפה והאריה הם בריונים, גובי כספים. אחרי שהם פיתו אותו לצאת הוא נותן ספרינט ובמהלך הדרך הבריונים נרגעים ומציעים לו מיץ פטל. הם שותים. אחרי סוף הסיפור הם מטביעים אותו בדלי של מיץ אננס עד שהוא מספר להם איפה הכסף.
ד"א, יש ספר פי 10 יותר חולני מכל הספרים ביחד:
http://dormitem.com/blog/193
ירושלמי – להד"ם!
ובלי קשר – שווה לקרוא את זה וגם את קסמן של אגדות של ברונו בטלהיים.
בפעם הבאה כשמישהו חרד לנפשות ילדינו הרכים ולטעמם המיני, תראו להם את "אמת מטרידה" ותוסיפו בסוף את הכתובית:
"הומוסקסואליות! כי אין כבר מקום לעוד סטרייטים"
אין על זה.
הקטע הוא שחוץ מזה שהקונספט של הספר מטורף, ילדים מתים עליו והוא אשכרה עוזר להם להיגמל מטיטולים…
דרומי- זה אח מהספרים ההכי קורעים אי פעם.
אין על ספר הילדים המופלא שגיליתי לפני כמה שנים על המדף בחנות הספרים:
השואה לילדים בחרוזים.
ולמען הסר ספק – אני רציני לחלוטין.