נטיות או לא להיות

כרוכבת אופניים אורבנית, זנחתי תוך זמן קצר את רעיון הרכיבה על מדרכה. הדבר בלתי אפשרי משתי סיבות עיקריות. ראשית, כיוון של”שבילי אופניים” בעיר הגדולה יש נטייה לא נעימה להיות מפוזרים ספוראדית לחלוטין ברחבי העיר ולהסתיים באופן מפתיע להחריד. פתאום אתה מוצא שאין יותר. עד כאן. העירייה לא יכולה לספק לך, רוכב יקר, גם התחלה וגם סוף ובטח שלא רציפות סיבובית כל שהיא. יש גבול לדרישות. הסיבה הנוספת היא, שלהם המופקדים על מלאכת ריקון פחי הזבל אין אפשרות- פיזיולוגית, שלא לומר אידיאולוגית- להשיב את הפחים למקומם. וכך אתה מוצא שכל נסיעה תמימה לסופר, לעבודה או סתם למאהבת הצעירה ונטולת העכבות, הופכת לאתגר רצוף מכשולים שאינו הולם את עצביך הרופפים ממילא ואת לבך שזור-המעקפים (טוב, גם המאהבת הצעירה לא, אבל כמה אפשר להתפשר, למען השם?!)

ולמרות כל אלו ישנם ימים ספציפיים בשבוע ושעות מדויקות שבהן נסיעה על הכביש שקולה להתאבדות. מדובר בעיקר בימי חמישי ושישי בין השעות עשר בלילה לחמש בבוקר. ובעיקר ברחובות דרך-בגין, המסגר, אלנבי, בן-יהודה ושאר חלקות אושר שטופות אלכוהול. בחישוב שעשיתי, ביני ובין עצמי לפני שיצאתי מהבית: התאבדות vs התמוטטות עצבים- התאבדות זכתה ברוב מכריע, ובעניין זה אניח, ברשותכם, לקלישאות המתבקשות.

וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון, בשעה שרק חלבנים מודעים לקיומה, שרועה על מה שנותר מאופניי בתנוחה בלתי אפשרית ולא מחמיאה בעליל. נהג הפיאסטה שפגע בי התנצל מעומק לבו הרחום באלו המילים: ‘בונה מאיפה באה לי הזותי פתאום’. הוא היה שיכור, טיפש בצורה יוצאת דופן ומיהר לאבד את עשתונותיו ולגרום למהומת אלוהים שהביאה לשם את כל בעלי הפיצוציות, מנהלי המכונים, מחוסרי הבית, סטלנים ושאר עופות לילה במטרה “לעזור”. ובעוד אלו לא יודעים את נפשם, קשרתי את הצינורות שהיו פעם אופניי הנחמדות לעמוד קרוב, פילסתי את דרכי בצליעה לא חיננית משם והלאה ואל חיקה החמים של מונית והביתה. מהסיפור הכואב הזה הגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת:

1. לאופניים יש נטייה להתפרק תמיד לשלושה חלקים שווים.

2. לנהגי פיאסטה יש נטייה קלה לאובר-דרמה שבין היתר דוחפת אותם לשימוש בכמויות אסטרונומיות של ג’ל לשיער. 

3. למנהלי מכונים יש נטייה קשה ל-תאמיני-לי-מותק, המלווה בחיוך עכור שיניים שהם מפזרים לכל עבר בחביבות ראויה להערכה.

4.למכות יבשות יש נטייה להתפתח לצרות גדולות אם משתדלים להתעלם מהן.

5. לפלטפוס יש נטייה לגזול את תשומת לבם של אורתופדים מהעניין לשמו התכנסתם.

6. למרות הכל, קוואזי-התאבדות לוקחת התמוטטות עצבים. כל יום. ללא כל נטיות.

19 מחשבות על “נטיות או לא להיות

  1. ר”ש: תודיע לז’אקו שכאשר אני מוסר לו חוזה על הראש של אחד מחברי ההנהלה, אני מצפה שהוא ישלים את העבודה (ותגיד לו שחלאס עם הג’ל כבר!).

  2. מצטער לשמוע. בתור רוכב אופניים כמעט כמוך[אני נוסע בהרצליה, פחות נורא אבל גם כאן המצב דומה לתל אביב- שבילי אופניים צצים ונעלמים משום מקום].

  3. אני רכבתי בשולי כביש חד-מסלולי כאשר מכונית אחת מהנתיב שמולי החליטה לעקוף את המכונית שלפניה מה שהוביל את המכונית העוקפת ישר אל המסלול שלי. בואו נאמר שהרחתי את האפטרשייב של הנהג שנסע במהירות של 90 קמ”ש. היה כיף.

  4. דווקא המסלול של קרית אונו-אור יהודה הוא די נוח לנסיעה על אופניים, כשכמעט את כל הדרך אני יכול לעשות על מדרכות. אם כבר הבעיה היא אחרת, המדרכה צרה למדי בגלל אדניות של מע”ץ ככה יוצא שכשבא מולך רוכב אופניים אחר יש סיכויים גדולים לאבד את המשקל ולפול (עם עדיפות לצד של העפר ולא לצד של הכביש, אבל זה רק העדיפות שלי)

  5. דבר ראשון, אני מאוד מצטער לשמוע על התאונה.
    דבר שני, בתור רוכב אופניים שנוהג לנסוע באיזור השרון אני מרוצה ממצב המדרכות פה בהוד השרון וגם בכפר סבא שאני נוסע אליה לפעמים המדרכות מרווחות מאפשרות גם להולכי רגל וגם לרוכבי אופניים (אפילו כשבאים אחד מול השני) להיום עליהן בבטחה. מה שכן שבילי אופניים אין.

    מההיכרות עם תל אביב, אני הייתי מעדיף שלא לרכב שם על אפניים, ואני חושב שגם את צריכה להימנע מזה.

    ביום שישי בלילה הייתי באלנבי (בבית הבירה), באיזו שעה זה היה? כי ראיתי בערך בארבע וחצי שמלא אנשים רצים לאיזה מקום, הנחתי שיש שם מכות אז התרחקתי.

  6. יובל אחר: האופניים שלי היא נקבה. כמו אלוהים. כמו האינטרנט. בחורה. יש מבין?

    מרמ- זה קרה ביום חמישי. כנראה שבכל זאת נתקלת במכות

  7. המממ כתבתי שישי. אבל בחמישי הייתי, בשישי אני לא מגיע לת”א כי אפשר לחזור רק במונית וזה הרבה כסף. בחמישי אני חוזר באוטובוס בשישי בבוקר….

  8. אחרי שמרצדס מסחרית קיפלה עלי מראת צד ימין (ולא טרחה לעצור לבדוק נזקים), הפסקתי לדווש על כבישי גוש דן. עוד לא החלטתי איך אני רוצה למות, אבל את האופציה למרוח רקמות פנימיות על אספלט מטונף כבר מחקתי.

  9. ילדה-הרבה בריאות קודם כל.
    הייתי אומר שהבעיה היא פחות במדרכות ויותר בשיכורים ושאר נהגים שלא צריכים לקבל רישיון לקורקינט.
    הגיע הזמן שיבינו שמי שיודע מה החוקים לאו דווקא יציית להם. לא נותנים לבן אדם נשק בלי לדעת איזה מין בן אדם הוא בצבא, נכון? שיעשו אותו דבר עם מכוניות. מכונית צריכה להיות זכות, לא חובה.

  10. צור – איזה רעיון מקורי. אבל למה לעצור ברשיון נהיגה? מה אם הורות? וההחלטה מה לאכול וכמה? ואם אנחנו כבר בעסק אז גם לגלוש באינטרנט ולכתוב שטויות צריך להיות תחת פיקוח….

  11. צור, בצבא נותנים גם נותנים נשק לאנשים שלא יודעים איזה מין בני אדם הם. ובלי טסט. ולא רק לחיילים אלא גם לאזרחים שבחרו לגור בלב אוכלוסיה עוינת על שטח כבוש (מה זה אומר על שפיותם?).

    ואם זה לא מספיק, לחייל שיש לו רשיון נהיגה צבאי מותר לנהוג בכבישי הארץ ברכב צבאי, גם אם רשיונו האזרחי נשלל. בחיי.

  12. רוגל – מה אתה טוען? שצריך לתת יד חופשית לכולם לנהוג?
    עודד – לא הייתי מודע לדברים האלה ואם זה נכון מצבנו עצוב בהחלט.

  13. דווקא מהנסיון שלי, בד”כ באופניים או שהגלגלים נמעכים (שזה קורה בעיקר בגלגלים סופר־קלים של אופני כביש), או שהם נשברים באמצע הצינור העליון, מה שמפריד אותם לשני חדי־אופן.

    אני דווקא מקווה שאופני העיר שלי ישברו לחתיכות, כדי שיהיה לי תרוץ להחליף אותם. אבל בנתיים היחידים שנשברים הם דווקא אופני הכביש (טוב, לא ממש נשברים, אבל בחודש האחרון החלפתי חישוק אחורי ומעביר קדמי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: