בחודשים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר על אנשים שמכריזים על פשיטת רגל דואלית. המשמעות היא שהם מקבלים כל כך הרבה דואר אלקטרוני שהם פשוט כבר לא יכולים להתמודד איתו. הם נכנעים. הם מודיעים לכל העולם שזהו, הם מתחילים מחדש ומי שרוצה לשלוח את ההודעה שלו מחדש, שיעשה את זה ו/או יסמן שמדובר בהודעה חשובה. הראשון שעשה את זה וזכה להרבה מאוד תשומת לב היה לורנס לסיג (זה קרה עוד ב-2004) אבל אחריו היו עוד כמה.
הבעיה אצלי אחרת וקשה אף יותר. אין לי בעיה להתמודד עם הודעות דואר אלקטרוני. הבעיה שלי היא שיש יותר מדי דרכים להשיג אותי ולפעמים כל הדרכים האלו מהבהבות וצועקות בבת אחת.
יש לי טלפון בבית, טלפון סלולרי, מסנג'ר, גוגל טוק, אימייל של הגלוב, אימייל של ג'ימייל (כפול ארבעה חשבונות), אימייל של העיתון, טוקבקים בגלוב ובזמן האחרון גם פרופיל בפייסבוק. כל אחד מהמכשירים האלו, כל אחת מדרכי התקשורת האלו, דורשת תשומת לב, או נכון יותר, כל מי שנמצא בצד השני של המכשיר דורש תשומת לב.
המצב חמור במיוחד במסנג'ר. יותר ויותר פעמים אני מוצא את עצמי מנהל שיחה עם שניים, שלושה, ארבעה וחמישה אנשים במקביל. כאשר זה מתרחש כשברקע יש הפלאפון מצלצל ומישהו מהעבודה מדבר איתי, הטלפון מצלצל וגיסתי שואלת שאלה, אימייל דחוף מגיע בנוגע מהאוניברסיטה, באימייל סגול עם נקודות צהובות מבקש אורח להציע טקסט ומישהו שאני לא מכיר רוצה להיות חבר שלי בפייסבוק, אני מגלה שהלכה למעשה, הגעתי למצב של פשיטת רגל כוללת.
עודף היכולות ליצור איתי קשר יוצר עליי לחץ בלתי פוסק של חלוקת קשב ומתן תשומת לב. היכולת שלי להתרכז במשהו אחד במשך עשר דקות רצופות כמעט ולא קיימת כיוון שאני רגיל שכל הזמן מטרידים אותי. אם חס וחלילה מישהו לא מטריד אותי, אז אני יוזם הטרדה. אני כבר לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שלא הופרעתי במשך שעה שלימה על ידי אחד מצינורות יצירת הקשר.
אני לא יודע מה כל זה אומר. אני לא יודע איך אנהג (ואם יש למישהו הצעה, אשמח לשמוע אותה). כבר עלה בדעתי שלא לפתוח את המסנג'ר יותר אבל בצד השני שלו יש כמה אנשים שאני ממש מחבב ושזו הדרך המרכזית שאני מתקשר איתם.
למרות זאת, אני לא רואה כל דרך אחרת: אני מכריז בזאת על פשיטת רגל תקשורתית-אישית.
אני גמור.
כתיבת תגובה