רוגל אלפר, במאמר מרתק (כרגיל), מתאר את תרבות הפיטוריזם הישראלית בה כל אחד מוצא את עצמו מתישהו מפטר, מפוטר או מתפטר. בראשית המאמר הוא נזכר בסיטואציה בינו ובין דיוויד לנדאו, עורך "הארץ" (רוגל שימש כעורך מוסף "הארץ" בתפקידו האחרון ופוטר מתפקיד זה כעבור כשנתיים על ידי לנדאו):
"אנחנו צמיתים," אמר לי פעם דיוויד לנדאו, עורך "הארץ," בשיחה לילית בערך שנתיים לפני שפיטר אותי, בניסיון להסביר לי מדוע שוב לא הגן על האינטרסים שלי מול המו"ל, "והוא הווסל."
אינני יודע האם הטעות היא במקור או שמא הזיכרון של רוגל בגד בו, אבל השימוש במטאפורה במקרה הזה שגוי. בעוד שניתן לראות בעיתונאים כסוג של צמיתים, ההשוואה של שוקן לוסאל היא השוואה משונה. הוסאל, מספרת ויקיפדיה "היה אדם שנכנס בעול מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל בדרך כלל פיף, נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים". שוקן אם כן, בהשוואה הזו, הוא לא וסאל אלא האדון הפאודל. אפשר לתקן את המטאפורה הזו אם העובד הוא צמית, שוקן הוא וסאל והכסף הוא האדון הפאודל.
בהיצטרפות מקרים קוסמית, אדם נוסף נדרש בסוף השבוע למטאפורה פאודלית בשעה שתיאר את יחסי העבודה והיה זה לא אחר מאשר סגנו של שוקן למו"לות, גיא רולניק. רולניק יוצא נגד ההצעה של שלי יחימוביץ' להגביל את שכר הבכירים במשק לגובה מרבי של פי 50 משכרו של העובד בעל השכר הנמוך ביותר בחברה. לשם כך, הוא כתב סוג של טור סאטירי בו אנשים דמיוניים כותבים מכתבים ליחימוביץ' ומספרים לה את דעתם על ההצעה. אחד מהם הוא "איתי חיים-טובים", יורש של הון אגדי (הוא טס במטוס של סבא שלו), שכותב ליחימוביץ':
מאז ומעולם האמנו שכל המנהלים-כוכבים האלה שקפצו בשנים האחרונות ועשו מיליונים הם תופעה לא תרבותית ולא אצילית. הם ממילא לא יודעים מה לעשות עם כסף. כסף צריך להישאר עם אנשים שיש להם הרבה כסף, רצוי כמה דורות לאחור, ולא לעבור לידיה של החבורה השאפתנית וההישגית הזאת. יש וסאלים ויש פיאודלים – ואם הווסאלים רוצים פתאום נתח גדל והולך בעוגה – אנה אנו באים.
הטקסט של רולניק נועד להטביע יוזמה שכל תפקידה הוא לאפשר לוסאלים נתח טיפה יותר גדול מהעוגה, אלא שבעיני רולניק הוסאלים הם העובדים באשר הם: המנקה, הפקיד, המנהל והמנכ"ל והפאודל הוא בעל השליטה בחברה. זו, בעיני, תפיסה מעוותת של המציאות. המטרה של ההצעה של יחימוביץ' היא לא להוריד את שכר המנכ"לים (שלקרוא להם וסאלים זו פשוט בדיחה – כן הם שכירים אבל איפה הם ואיפה אני) אלא להעמיד מול עיניהם את אלו המשתכרים את הסכומים הנמוכים ביותר בארגון שבו הם עובדים (עובדים שהמונח "צמיתים" עושה עמם חסד).
מעבר לשימוש הקלוקל במטאפורות היסטוריות, מטרידה העובדה שיותר ויותר אנשים נדרשים להשוואות מראשית ימי הביניים כדי לתאר את היחסים בין עובד למנהלו בין מועסק למעסיקו.
כתיבת תגובה