אחת המילים השנואות עליי ביותר היא "טרנד". גם "הייפ" מזדחלת לא הרבה מאחוריה, אבל "טרנד", יחד עם מגיפת ה"בואו נמצא משהו, לא משנה מה, שהוא מספיק איזוטרי אך לא יותר מדי ונכנה אותו טרנד וגם נכתוב עליו איזו כתבה מלהיטת רגשות וכשכל תוכניות הבוקר יארחו את מיטב המומחים לענייני הטרנד בהתהוות, נעניק לנו איזה פוליצר מטעם עצמנו ונזדרז לעשות פולו-אפ". having said that, לא יכולתי להתעלם מהידיעה ברויטרס בנוגע לטרנד הביריונות הסלולרית שהולך חזק ביפן.
מסתבר שהיפנים האלה (נו, באמת!) כל כך מתקדמים, עד שהם אפילו לא טורחים לאיים על מישהו באופן אישי. המומחים (לכל טרנד יש מומחה) מסבירים שהביריונות הסלולרית היא אמנם עולמית, אבל נפוצה בעיקר ביפן בגלל הפחד של היפנים מעימות חזיתי. כמובן שמדובר בעניין רציני. המאוימים הם צעירים שלא מעוניינים שהמאיימים יממשו את ההבטחות לפרסם תמונות של אברי גוף בדיוור ישיר לאומה היפנית, או הפצת עלבונות וקללות באתרי אינטרנט נבחרים, וכבר דווח על יפני שהתאבד בגלל איומי-סלולר שהתממשו.
מה שבולט בידיעה היא האשמת הטכנולוגיה באלימות; סוג של נוסטלגיית "איפה הימים הטובים, בהם היית צריך לבוא, ללכלך את הבגדים ולעייף את האגרופים, במקום לשלוח מייל לטלפון הסלולרי עם "חכה חכה מה אני אפרסם עליך במייספייס"", כשהבעיה האמיתית היא (ואושר גדול שמי מהדוברים טרח לומר זאת, בסופה של הידיעה) הביריונים עצמם, ולא הטכנולוגיה באמצעותה הם מאיימים. אחרי הכל, אני לא משוכנעת שקבלת מייל נאצה מפחידה יותר מהתקלות חזיתית בכמה מכותביו, אבל נראה לי שקצת יותר מסובך למשטרה להניח את ידיה על הנוקטים באיומים (או לבית הספר להודות בצורך בפנייה למשטרה) מאשר פנייה להורים להשגיח על הילדים ולהוריד איזו תוכנה-חוסמת-מיילים-זדוניים.
אבל זה טרנד! כי סתם מכות ואיומים בבית הספר זה לא מספיק "חדשות".
כתיבת תגובה