לאחר לחץ פיזי מתון, הסכימה האנונימית שכבר כתבה לנו טקסט אחד, לשלוח טקסט נוסף לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הפעם היא מבקשת להוסיף תוספת קטנה להתגוללות ההדדית בשבועות האחרונים בין המעשנים לאבירי השלטון ולתקוף את חוק העישון מזוית קצת שונה. הנה הטקסט:
חלק מהטיעונים שנכתבים ונשמעים מאז אושר החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים עוסקים באספקטים האסתטיים והריחניים של העישון: "זה מסריח לי את הבגדים/השיער", "יש לכם ריח נורא מהפה", "עור הפנים של מעשנים מתקמט בגלל זה מהר יותר וזה ממש לא נוח לי לראות כשאני יושבת בפאב בחורה עם קומפלקשן רע, פויה תוציאו אותה מכאן!".
אחת ולתמיד: האיסור על עישון במקומות ציבוריים לא קשור לכל אלה. הוא לא קשור לחירות הפתאומית של הלא מעשנים לצאת מהבית ולחזור אליו כשבגדיהם מדיפים ניחוחות לבנדר למרחוק, הוא לא קשור לזכותן של בעלות שיער ארוך לחפוף לכל היותר פעמיים בשבוע. הוא קשור אך ורק לעישון הפאסיבי של הזולת והנזקים שעלולים להתחולל לבריאותו. המחוקק לא התכוון לפתור בעיות הגיינה ציבורית עם מניעת העישון בפומבי, כי אחרת היה נאלץ להתייחס לריחות ובעיות ויזואליה אחרות שהזולת מייצר. הפעם האחרונה שהמחוקק התייחס לזה היה בתקנות הנסיעה ברכבים ציבוריים משנת 1956 שבו נאסר על אדם לנסוע בתחבורה ציבורית כשהוא אוחז בדלי סיד בלתי מכוסה מחשש לפגיעה בבגדי הנוסעים האחרים (נשבעת לכם שקיימת תקנה כזאת, והיא גם מעולם לא שונתה).
מאחר והפגיעה בריאות הציבור קיימת רק כאשר הציבור נוכח בחברת מעשנים – מדוע אם כך במקומות עבודה ובילוי אסור לעשן לאחר שכל המעשנים עזבו?
בואו נגיד שאני עובדת בחברה קטנה משמונה עד חמש. בהתאם לשיעורם באוכלוסיה, בין עשרת העובדים יש שלושה שמעשנים. ובואו נגיד ששלושת המעשנים האלה הם היחידים שנשארים שעות נוספות ביום מסוים בשבוע. הלא מעשנים חתכו הבייתה להשפריץ על עצמם סבון ופרפום כאילו אין מחר, ורק המעשנים נותרו במשרד. מדוע שלא יעשנו אז? הרי העשן יתפוגג עד שישובו למחרת הלא מעשנים, נכון? הריח ישאר, זה כן, אבל ריח הוא לא דבר בלתי חוקי.
לפיכך נראה לי לא בלתי הגיוני להתיר את העישון במקומות עבודה ובילוי אם כל הנוכחים בחדר מעשנים ואם לא מגיעים לשם לא-מעשנים בשעות הקרובות.
כן, עד לכאן התדרדר הדיון בנושא, ואני יכולה לרדת גם נמוך מזה.
כתיבת תגובה