המנהג היהודי לומר את שבחו של אדם אחרי לכתו הוא מנהג שטובל בצביעות. אם היה ראוי לומר את שבחו של אדם, למה לא לומר אותו בפניו כשהוא עוד יכול ליהנות מזה, למה לחכות שימות? ואם לא היה ראוי לומר את שבחו של אדם בפניו, מדוע זה הופך ראוי ברגע שהוא מת?
בכלל לעסוק באנשים מתים, ובעיקר באלו שזה עתה נפטרו, זה עניין רגיש. מאחורי כל אדם שכזה ניצבת משפחה, ילדים, חברים שמבכים את לכתו של היקר להם ואת האסון שקרה להם.
עוזי כהן, בהקשר הזה, אינו שונה. בסך הכל איש צעיר, הוא השאיר מאחוריו משפחה כואבת וחברים מתגעגעים. ולמרות זאת, קשה שלא להיגעל מפסטיבל הצביעות שהחל זמן קצר לאחר מותו. הטקסט הראשון שקראתי היה של חנה בית הלחמי, שאף פעם לא היתה כוס הקפה שלי ושהתגובות שלה אצל ולווט בדרך כלל גורמות לי לסגור את החלון. בטקסט שלה, מספרת בית הלחמי על הדרך שבה עוזי כהן דאג להביא פח ירוק נוסף ליד הבית שלה. את הטקסט שלה היא חותמת במשפט "עוזי כהן היה אדם צבעוני, בעל נפש יפה ולשון ציורית".
לצד האזרחית בית הלחמי, שמתרגשת מהפח הירוק ומ"האדם הצבעוני" (אוחחחח יופימיזם אשכנזי – הכיטוב) ושאליה מצטרפים מגיבים המדגמנים התרגשות, מפרסם עו"ד אמיר טיטונוביץ רשימה בגלובס (בגלל שמדובר ב"גלובס" והקישור לטקסט ימות עוד חמש דקת, הנה קישור לקובץ PDF ובו הטקסט), בה הוא מעלה על נס את נפשו הרגישה של כהן – שהיה לקוח שלו.
אף אחד מבין השניים אינו טורח להזכיר את מה שכולם יודעים ומתביישים לכתוב – כי לא נעים: כהן היה אחד מסמלי השחיתות השלטונית (גם אם לא פלילית) בתקופת הליכוד. כמובן שהיה קל להיטפל אליו בשל העובדה שהיה "אדם צבעוני", אבל כהן הרוויח את הפיכתו לקריקטורה ביושר ואף פמפם אותה בעליצות כאשר עמד מאחורי מסיכה של פניו שנמכרה בפורים. משום כך, הניסיון של טיטונוביץ להציג את כהן כמי שסבל מהדימוי שלו הוא ניסיון עקר. כהן סובב את המדינה על האצבע על ידי כך שסובב את שרי הליכוד על האצבע על ידי כך שסובב את מרכז הליכוד על האצבע. הוא ריכז בטלפון הסלולרי שלו כוח שלטוני גדול לעין שיעור ממיקומו בהיררכיה הפוליטית מכיוון שהיה האולטרה-קומבינטור, ממליך נסיכים ומחסל מועמדים, סוגר דילים ונוקם נקמות. כפי שציפר מזכיר, הוא תמך בטרנספר וביוזמות מכוערות אחרות ובכלל נראה שכולם מעדיפים לשכוח שכהן זכה בכוח האימתני שלו מסיבות טכניות-מבניות של הממסד הפוליטי הליכודניקי ולא מכיוון שהיה עילוי או בשל "חוכמת החיים הרבה שלו", כפי שכותב טיטונוביץ המתקנא ביופימיזם של בית הלחמי.
נראה שיש קונצנזוס סביב היותו סגן ראש עירייה חרוץ שדאג לניקיון העיר (אגב, זו לא הסיבה שהוא נבחר? לדאוג לאזרחים ולנקיון העיר?). אני בטוח שהוא גם היה בעל אוהב, אב נהדר וחבר טוב (ואני לא כותב את זה בציניות). אבל כל ניסיון להשמיט מהביוגרפיה שלו את החלקים שבהם הצליח, בעזרת חברים נוספים, להביא את הפוליטיקה הישראלית לשיאי סיאוב חדשים, הוא לא יותר מאשר הצביעות בהתגלמותה.
אני תמיד הבנתי את הביטוי – אם מישהו מת אל תטרח ללכלך עליו, לא אם מישהו מת חייבים להגיד דברים טובים עליו.
יכול להיות שזה רק אני
– Chris Rock
המנהג הוא לא לאמר שבחו של אדם אחרי מותו, אלא להמנע מאמירת דברים רעים על אדם אחרי מותו, שכן זה כבר לא יעזור ורק יפגע במשפחתו. אם תתן את האימרה עצמה כתושבה נגדית, תגלה שהוא מורכב משמות של שלוש פרשות: "אחרי מות", "קדושים" ו"אמור".
אין שום מנהג יהודי שמורה להגיד שבחו של אדם אחרי מותו, ומי שעושים דברים כאלה, דווקא עוברים על האיסור לשקר מעשרת הדיברות.
בכל מקרה, אני הייתי הולך עם הביטוי המקורי: הוא רק עכשיו מת, יהיה עוד הרבה זמן להגיד את האמת, אבל לא עכשיו. הפוסט לדעתי לא במקום.
דווקא בווינט כתבו קצת אחרת
כותרת הריאיון ב"זמן השרון" שוולווט מקשרת אליו היא "אני דרייפוס השני".
אני מסכימה עם עפר. זה לא הזמן המתאים.
אני קורא את הפוסט הזה כטענה נגד התקשורת הממוסדת ולא כלפי הז"ל.
אני קורא את יובל כטוען בשימוש מופרז ב"אחרי מות קדושים אמור" כדי להסתיר את שראוי לחשוף, בייחוד את הסביבה המאפשרת אנשים כמו הז"ל וצורות פעולה כמו שלו.
זה לא הזמן.
אם אין לך משהו טוב להגיד עליו אז פשוט עזוב את הנושא. כמו שאמרת, לבן אדם יש חברים, ילדים, אשה.
זה לא יהודי, זה אנושי.
שני דברים.
קודם כל, שושי – אם תטרחי ותקראי בראיון של זמן השרון תופתעי – או שלא – לגלות שהמילים "אני דרייפוס השני" נאמרו על-ידי עוזי כהן בצחוק, כחלק ממשפט שהלך בערך ככה: "אני דרייפוס השני, אני עוזי כהן הראשון, מה זה משנה מה אני", בתשובה לשאלה המטומטמת "אתה מרגיש כמו דרייפוס?" שנשאל על-ידי הכתב. לאמור – ניסו להוציא אותו אדיוט, ויצאו אדיוטים בעצמם. מקומונים, ככה זה.
ועכשיו לעניין. עסקנותו/ליצנותו של עוזי כהן עלתה כמעט בכל הדיווחים על מותו. ברדיו, בהארץ, בידיעות, במעריב, בטלוויזיה. מה שלא בא כמעט לידי ביטוי בדיווחים האלה, וזה די מצער, זה שלצד העובדה המבאסת שכהן היה קומבינטור-על הוא גם היה באמת – אבל באמת – אחד מאישי הציבור היחידים בשלטון המקומי הישראלי שאשכרה היה לו אכפת מהתושבים שלו. את זה אי אפשר לקחת ממנו – ועל זה לא דיברו מספיק בכלל.
נו מה יובלי אתה נהנה לרקוד על הקבר של בן אדם זהב…
מעניין שלגבי רבין אף אחד לא כתב את זה…
מה זה נהנה? אני רוקד על הגגות.
ולגבי רבין כתבו וכותבים כל הזמן – אגב, גם בצדק. גם רבין לא היה מלאך. אף אחד הוא לא מלאך, אבל כאשר מתחילים להשמיט בצורה צבועה חלקים גדולים מהחיים שלך אחרי לכתך, הצביעות הופכת קשה מנשוא.
בחיאת, יובל, מי משמיט? מי? חנה בית הלחמי? בכל כלי התקשורת הזכירו גם הזכירו מה היתה תרומתו המפוקפקת של המנוח לתרבות הפוליטית בישראל. הצביעות האמיתית היא מה שאתה עושה: להשמיט את – או במקרה שלך הספציפי, להמעיט מאוד בערכם – של החלקים היותר מחמיאים בביוגרפיה של עוזי כהן. מה שלא תגיד עליו, לא תוכל לקחת ממנו את זה שהוא עשה בתור איש ציבור מעל ומעבר למען האזרח הפשוט.
הלוואי על כל עירייה/רשות מקומית בארץ בן-אדם כמו עוזי כהן: פוליטיקאי מהסוג שאפשר להתקשר אליו לסלולרי הפרטי שלו בכל שעה ביממה או להתדפק על דלת ביתו באמצע הלילה עם הצרות שלך, ולדעת ש"עוזי יסדר". באמת יסדר. ולא רק את הפרחים בגינה של עיריית רעננה. ונכון שזה מצחיק נורא להזכיר בכל הזדמנות את ההצעה ההזויה שלו להפוך את רעננה לוונציה, אבל ראבאק – הבן-אדם עשה קצת יותר מזה בחיים שלו. ולא, הוא לא סידר רק ג'ובים. יעידו על כך אלפי תושבי רעננה שליוו אותו למנוחות.
הצביעות מראה את עצמה גם פה. בגלל שהבן אדם מת צריך לשכוח כל דבר רע ולזכור רק דברים טובים?
אולי צריך "לתקן" מסמכים שמצביעים על אותם דברים רעים שבן אדם עשה אחרי מותו. אין שום טעם בתיעוד כזה, הוא רק גורם למשפחה צער.
ובאותה הזדמנות נפריט את הממשלה.
עוזי כהן היה אחד מסמלי השחיתות מהסיבה הפשוטה שהשמאל היה זקוק לסמל כזה, שייצג את דמות האיש הרע בסיפור "מרכז הליכוד שולט במדינה" שהיה פופולארי כל כך דאז.
הסופרלטיבים העודפים שעוזי כהן מקבל עכשיו הם בין השאר תגובת נגד לאלה שהפכו אותו לסמל הזה.
בלי קשר, "דילים" "קומבינות" "המלכת מלכים" וכו' בהחלט מעלות אסוציאציות שליליות, אבל בדיוק מהן מורכבת כל מערכת פוליטיקה באשר היא.
הערת סיום כתומה משהו: אם המילה "טרנספר" נראית מכוערת מדי למישהו, למה לא להחליף אותה במילה נעימה יותר לאוזן?
הו נהדר, עוזי כהן היה אחד מסמלי השחיתות בגלל השמאל.
גם מרכז הליכוד הוקם בגלל השמאל.
גם נקניקיות חילקו בגני התערוכה בגלל השמאל.
הראשון (והרביעי) כן, לעניות דעתי.
שווה אולי גם לשאול למה אנחנו לא מדברים על שחיתות לשמה, אלא על סמל לשחיתות.
להתווקווק על אנשים שזה עתה מתו זה חתרני וחתרנות זה אחלה, אלא אם כן אתה לא הראשון שעשה את זה (אני חושב שציפר היה הראשון שהעז) שכן אז זה כבר לא חתרני זה סתם, ובשביל סתם לא הייתי פוגע בכבוד הנפטר ובמשפחתו.
יש אמנם כל מיני פעולות חתרניות שאין לי בעיה עם זה שהן תחזורנה על עצמן שוב ושוב על ידי אנשים לא מקוריים מספיק כדי להמציא מעשה חתרני בעצמם או לא אמיצים מספיק כדי לעשות מעשה חתרני בלי שמישהו כבר בדק את השטח, כמו אלה שדחפו עוגות קצפת לפרצופים של כל מיני פוצים ידועים, אבל במקרה של עוזי כהן ז"ל אני חושב שציפר היה מספיק. כל השאר שימצאו להם נושאים מרתקים אחרים לפוסטים. אולי על אורי גוטליב?
רק רציתי לצטט את זה.
אשי מצד שני, להשתמש במילה להתווקווק זה ממש מקורי. וגם חתרני!
אגב גוטליב אני הייתי מציע לך לפנות לרופא שמתמחה במחלות פנימיות.
זה מאמר המערכת ? או שסתם לכותב לא היה אומץ לחתום על המאמר בשמו ?