בקיץ 2003, לפני ישיבה בעיתון "הארץ" ניגש אליי יואל אסתרון, אז משנה לעורך "הארץ" ועורך עמוד הדעות, וסיפר לי שהבת שלו כועסת עליו ושהיא כועסת עליו בגללי.
"בגללי?!", החוורתי.
"כן. בגללך", ענה לי.
מסתבר שיום קודם ניגשה הבת של יואל לבחינת בגרות בלשון והבעה וגילתה בחלק ה' בבחינה מאמר של אחד יובל דרור, שב-500 מילה מבלבל ת'שכל על מברשת שיניים. המאמר הזה ניתן בחלק של "הבנה" ומיד לאחריו נשאלו התלמידים מספר שאלות שהיו שוות 16 נקודות בבחינת הבגרות של אותה השנה.
(מי שמעוניין במאמר המלא ובשאלות יכול למצוא אותם כאן: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. אפילו את הפתרון המוצע של הבחינה שמרתי).
הרגשתי גאווה לכמה שניות עד שתמי ליטני, שמשמשת כיום כעורכת המשנה של "הארץ" ועורכת עמוד הדעות, אמרה לי שהיא תמיד חשבה שלחלק "ההבנה" בבחינת הבגרות בוחרים בטקסטים סתומים כדי להקשות על התלמידים. כל מי שהיה בישיבה צחק. נחמדה תמי.
מעניין היה לגלות שמשרד החינוך לוקח מאמרים אבל לא ממש מבקש רשות מאף אחד. ככל הידוע לי הוא לא ביקש אישור מ"הארץ" ובוודאי לא ביקש רשות ממני. פשוט לקח ותקע בבחינת בגרות. כשביקשתי עותק מהבחינה שיהיה לי למזכרת שלחו לי צילום. נחמדים משרד החינוך.
בכל אופן, מאז שמאמר שלי נכנס לבחינת הבגרות הוא מופיע בספרים להכנה לבגרות כדוגמה לבחינות עבר. זה הגיוני. בעבר פנתה אליי מישהי שכותבת ספרי הכנה וביקשה ממני להמליץ על מאמרים אחרים שלי. זה היה לפני כמעט שנתיים. שכחתי מזה לגמרי.
היום בבוקר קיבלתי מייל מסחלב ששלחה לי סריקה של שני עמודים מתוך הספר "לשון מפולפלת", ספר לבגרות שתלמידי כיתות י' לומדים איתו לקראת הבחינה. מסתבר שמאמר אחר שלי, הפעם מ"ידיעות אחרונות", פורסם בו כדרך להתכונן לחלק ה"הבנה" בבחינות הבגרות הבאות (הנה המאמר והנה השאלות).
אני מסיק מכך שתי מסקנות:
1. אם אתה תלמיד כיתה י', כדאי לך לקרוא את המאמרים שלי.
2. המאמרים שלי סתומים. הטקסטים חסרי פשר. זהב טהור למבחני הבעה.
כתיבת תגובה