קלישאות הן עניין מעניין. אף אחד לא ממש סובל אותן, כמעט כולם יודעים לזהות אותן, נורא אופנתי להסתייג מהן ולמרות זאת כולם מתעקשים לדבר בקלישאות, ליפול לתוך דפוסים קלישאתיים ובעיקר להתנהג כמו הקלישאה שהם עצמם.
שלשום אירע פיגוע התאבדות בדימונה אחרי שנה של הפוגה. אבל נראה שאת האינסטינקטים הקלישאתיים של התקשורת לא ניתן לחלץ מתוכה גם אחרי שמאפסנים אותם בבוידעם. רגעים לאחר הפיגוע, זו היתה הכותרת הראשית של נרג'.
האינסטינקט התקשורתי "להביא קולות מהשטח", להיות בכל מקום (למרות שהתקשורת לא נמצאת בכל מקום), לתת תחושה כאילו אנחנו יודעים הכל ומעבירים לכם הקוראים-צופים-מאזינים תמונת מצב עדכנית ומדויקת, מייצרת תרשים זרימה מהונדס מתמטית של הדרך שבה מדווחים על פיגועים. מכיוון שבישראל ישנם פיגועים בשפע, משתלבים הגורמים השונים שלוקחים חלק בסיקור לסוג של קונסטרוקט הרמוני היוצר קלישאה אחת גדולה, מוכנה מראש כמו פופוקרן בשקית: להכניס למיקרו והשאר יעשה מעצמו:
השוטרים לעולם יבצעו הערכת מצב, יסגרו את השטח, יערכו סריקות ו"יתנו תדריך בהמשך".
הרופאים לעולם יפתחו חדר טראומה, יקלטו את הפצועים ויגידו ש"בית החולים היה ערוך מראש".
מגן דוד אדום לעולם יזעיק את כל האמבולנסים וידווח שהוא "ממילא היה בכוננות מלאה".
עדי הראייה לעולם ידווחו על "פיצוץ חזק, הכל עף ואנשים התחילו לרוץ".
חברי הכנסת מהימין לעולם יבקשו לטפל ולחסל את "ראשי המרצחים".
חברי הכנסת מהשמאל לעולם יבהירו ש"זה הזמן לחזק את אבו-מאזן".
נשיא המדינה לעולם "יבוא לחזק אך יצא מחוזק מכוח העמידה של האנשים הנפלאים האלו".
שר הביטחון לעולם יאיים כי "אנחנו נדע לבוא חשבון עם המפגעים".
ראש הממשלה לעולם יבטיח כי "כוח העמידה של החברה הישראלי עומד למבחן אך לא נשבר".
בחמאס לעולם יברכו על "הפיגוע המוצלח בלב הישות הציונית".
בארה"ב לעולם "יעקבו בדאגה אחר ההתפתחויות במזרח התיכון".
הפסיכולוגית לעולם תסביר ש"לפעמים תסמונת פוסט-דחק מופיעה אצל עדי ראייה".
ראש העיר לעולם יציין כי הוא "כבר מזמן התריע שהעיר פרוצה ויש עוד צורך בכוחות משטרה".
בעלי העסק באזור הפיגוע לעולם יאמרו "אם זה יכול לקרות כאן זה יכול לקרות בכל מקום".
נציג זק"א לעולם יספר ש"קיבלנו ביפר והגענו למקום כדי לעסוק בעבודה הקדושה"
הכתב המדיני לעולם ידווח על "הערכות במערכת הפוליטית ותגובות קשות במסדרונות הכנסת".
הכתב הצבאי לעולם ידווח על "הערכות במערכת הצבאית ובחינת תרחישי תגובה".
הכתב לעניינים ערבים לעולם ידווח על "חגיגות בעזה ודריכות לקראת התגובה הצפויה".
הכתב המוניציפלי לעולם ידווח על "עובדים סוציאלים עייפים העוברים ממשפחה למשפחה".
הכתב הכלכלי לעולם ידווח על "נפילת הבורסה בדקות שלאחר הפיגוע והתחזקות הדולר".
הכתב לענייני חינוך לעולם ידווח על "יום קשה בבית הספר ביום שלאחר הפיגוע".
יעל דן לעולם תדווח על "הנס שקרה למשפחת [השלם את החסר]".
רזי ברקאי לעולם ישאל "האם היו התראות ממוקדות?" ו"האם לא הגיע הזמן להשלים את החומה?"
בסוף הדיווח לעולם יספרו על משאיות העירייה שוטפות את המקום אשר בהדרגה חוזר לשגרה.
אפשר לטעון שהמציאות היא קלישאה ולכן כאשר מדווחים עליה נקלעים לתוך סערת קלישאות. נראה לי שהסיבה היא אחרת. האירועים האלו כל כך קשים ומחרידים שהדבר הכי נוח ובטוח הוא ליפול לתוך דפוס מוכר שבו לכל אחד יש תפקיד שהוא נוטל על עצמו בשמחה ובחפץ לב ובכך הוא מספק לעצמו כמו גם לקורא, לצופה ולמאזין, תחושה מוכרת בתוך חוסר הסדר המוחלט.
כמו צופה שהפעיל את מקלט הטלוויזיה ונזרק לתוך משחק כדורסל ומיד יודע מה המצב ממבט אחד על המסך (זהו רבע שלישי, התוצאה היא 52:48, הצהובים הם מכבי, האדומים הם הפועל – עכשיו אני בעניינים), כך גם הצופה-קורא-מאזין שנקלע לתוך דיווח תקשורתי על פיגוע יודע תוך שניות ספורות היכן הוא נמצא בתוך הסייקל הקלישאתי ("עדיין לא יודעים כמה הרוגים, דובר מד"א בדרך לאירוע, ככל הנראה מחבל מתאבד – אוקיי, אני בהתחלה" לעומת "בפיגוע במרכז המסחרי נהרגו ארבעה בני אדם, 7 פצועים בינוני, אחד קשה. כל הפצועים פונו לבתי החולים שפתחו מוקדי חירום שמספרם […] מיד נשמע תדריך של מפקד המחוז ולאחריו נדבר עם אביגדור ליברמן – אוקיי, זה כבר לקראת הסוף").
קלישאות הן עניין מעניין. אף אחד לא ממש סובל אותן, כמעט כולם יודעים לזהות אותן ונורא אופנתי להסתייג מהן אבל התקשורת הישראלית (סוג של ביטוי שהוא קלישאה בפני עצמה) מייצרת פעם אחר פעם סכמה קלישאתית שנראה שהיא מייצגת שפיות והיגיון אך בעצם תפקידה הוא להסתיר את הטירוף והכאוס, את המעגל הרצחני שנראה שאין לו סוף.
כתיבת תגובה