האמנם הסחת דעת?

הטקסט הזה היה אמור להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" אך מסיבות טכניות לגמרי הוא בסופו של דבר לא פורסם. אני מביא אותו כאן במלואו.

מי שחשב שלנצח יזכרו יזמי ההייטק את לקחי הבועה הקודמת מקבל באחרונה הוכחה כי לא כך הדבר. הסיבה לכך היא שמספר חברות יוצאות מן הכלל, שאינן מעידות על הכלל, נותנות תחושה שגם ב-2008 כמו ב-1998, אין צורך במודל כלכלי אמיתי כדי למכור את החברה תמורת סכומים משוגעים.

בשבוע שעבר לדוגמה, נרכשה חברת פוקסי-טיונס על ידי יאהו (השם יקום דמה) תמורת כ-30 מיליון דולר (האמת היא שלאף אחד אין מושג תמורת כמה כסף היא נרכשה – כל המספרים שנזרקים באוויר הם לא יותר מאשר ניחושים). פוקסי-טיונס היא חברה נפלאה שהוקמה על ידי שני אנשים מוכשרים כמו שדים אבל דבר אחד לא היה לה: הכנסות.

ב"הארץ" סופר שיוסי ורדי, שמכר את ICQ תמורת יותר מ-400 מיליון דולר ל-AOL ושהיה אחד המשקיעים בפוקסי-טיונס, נוהג לומר ש"הכנסות הן הסחת דעת" וכי ככל הידוע לו לפוקסי-טיונס לא היו הסחות דעת מהסוג הזה. "רווחים" היא מילה שכלל אין טעם להזכיר בהקשר הזה שכן על פי המודלים הכלכלים הנהוגים על כדור הארץ, קשה לייצר רווחים במקום שבו לא נוצרות הכנסות.

בין אם ורדי אמר את המשפט הזה ובין אם לא שווה לבחון את התזה הזו. זו תזה מתעתעת מכיוון שלאחר שחברה בה הושקעו מיליון דולר נרכשת תמורת כמה עשרות מיליוני דולרים, היא נשמעת הגיונית ונכונה. למעשה ישנן לא מעט דוגמאות להיותה מדויקת. יוטיוב נמכרה ביותר מ-1.6 מיליארד דולר לגוגל למרות שרשמה הכנסות מזעריות. eBay רכשה את "סקייפ" תמורת 2.6 מיליארד דולר למרות שההכנסות לא היו הצד החזק שלה. וכמובן ICQ הישראלית שלא היתה מצוידת בהכנסות משמעותיות (אם בכלל) ושנמכרה ל-AOL במה שנחשב לארכיטיפ הישראלי ל"מסודרים".

המשותף לשלושת המקרים האלו הוא שהחברות שנרכשו נהנו מנכס אחד מרכזי: חיבת הגולשים. לפני שנרכשה, הורדה סקייפ 151 מיליון פעם והיו לה 53 מיליון משתמשים רשומים. ליוטיוב הועלו עשרות מיליוני סרטונים בשבוע ו-ICQ הצליחה להשתלט על שוק המסרים המיידיים (שבמידה רבה, היא המציאה אותו). מכיוון שבאינטרנט ישנה חשיבות רבה לעובדה שהגעת ראשון אל השוק והתבססת כמוביל בו, ישנן חברות רבות שמוכנות לשלם סכומי כסף גבוהים למי שהצליח לעשות זאת.

אבל יש גם צד שני למטבע. לפני כמה חודשים הודיעה eBay שהיא מוחקת כ-900 מיליון דולר (חשבו לרגע על המספר הזה) משווי עסקת הרכישה של סקייפ מכיוון שסקייפ פשוט לא מספקת את הסחורה. זמן קצר לאחר מכן מנכ"לית החברה התפטרה. תזת הסחת הדעת תטען שאין בעיה עם הכנסות באופן עקרוני, רק שבשלב הסטארט-אפ הכנסות הן עניין משני לשאלה כיצד להשיג את תשומת לב הגולשים; את מודל ההכנסות והשגתן בפועל אפשר לדחות לשלב מאוחר יותר.

הבעיה עם מודל הסחת הדעת היא כפולה. הראשונה שהיא עובדת רק עבור מיעוט של חברות שכן רק חברות בודדות מצליחות להמציא שוק חדש לחלוטין ואז להשתלט עליו. 98% מחברות הסטארט-אפ אינן כאלו. רוב החברות מציעות שיפורים של פיתוחים או רעיונות קיימים ומבקשות לשכנע לקוחות שיש להן בעיה שהן פותרות (טענה שאינה תמיד מבוססת – לא בגלל שהן לא פותרות את הבעיה אלא בגלל שמלכתחילה אין בעיה). מי שינסה ליישם במקרים אלו את מודל הסחת הדעת יגלה שהחברה שלו לא מעניינת אף אחד מכיוון שהיא לא מחזיקה בשום ערך אמיתי: לא בתשומת לב הלקוחות ולא בהכנסות.

הבעיה השניה היא שחברות רבות למדו שמי שלא הצליחה לפתח מודל הכנסות והראתה שהוא עובד, לא הצליחה לשכנע את הרוכשות הפוטנציאליות שיש בכלל סיבה להתעניין בה. הכנסות הן אולי הסחת דעת אבל יש מבין החברות הרוכשות כאלו שסבורות שאם הן משלמות עשרות, לעתים מאות מיליוני דולרים, כדאי שיסבירו להן איך, איכשהו, הן יקבלו תמורה לכספן. אמריקאים נו, הם קצת נודניקים.

(עוף טופיק: מישהו יכול להסביר לי את זה? להזכירכם, זה פורסם אצלנו אתמול)

20 מחשבות על “האמנם הסחת דעת?

  1. חס וחלילה, חס ושלום ואני כולי אדום מבושה

    שלחתי את הטקסט לארנת טורין, חברה טובה שלי שתקרא.

    ארנת שלחה את זה לעוד חברים שיקראו ואחד מהם פרסם את זה בגדה השמאלית.

    ברגעים אלו ממש אני כועס עליה מאוד ואדאג שזה ירד משם.

    אני מתנצל בפני יובל וכולם.

  2. מה שברור הוא, שארנת היא לא הכותבת המקורית של הטקסט, פשוט מעצם העובדה שהיא משתמשת שם בלשון זכר בגוף ראשון, ואפילו לא טרחה להוריד את ההתייחסות לעיסוק ביחסי ציבור.
    אם אמיר הוא-הוא הכותב המקורי? אני רוצה להניח שכן, אבל הפתרונים רק לא.
    בכל מקרה – אורנת טורין הוא כנראה לא פסבדונים. לפי אתר 144 יש אישה כזאת, בחיפה.

  3. "אי הבנה" היא עניין יחסי, כמובן.

    אני חושב שכל אחד מהסטארט-אפים חושב שהוא נמצא ב2% שיהיו מהפכניים אפילו אם הם רק נותנים 'פתרון' יותר טוב ל'בעיה' שהיתה פתירה עד כה. מה אני אגיד לך, אני מכיר עשרות סטארט-אפים שאמרו לי שהם הולכים לשנות את העולם, לדעתי, רק אחד מתוכם הולך לעשות את זה.

    הכנסות, אולם, זה עניין אחר. אולי צריך להסתכל על זה בגישה יותר סוציאליסטים (מוסיף, איפה אתה?), תחשוב על זה שסאטרט-אפ זו דרך נהדרת לניוד חברתי: מיליונרים נותנים כסף לאנשים אמידים כדי שאלה יוכלו להעביר את הכסף בחזרה לעניים שהמיליונרים לקחו מהם. בסך הכל מחזירים למדינה את מה שלקחו ממנה.

    חברות נרכשות במיליונים והופכות מהר מאוד אנשים אחרים למיליונרים בעצם כדי שאלו יוכלו לממן אנשים אמידים כדי לממן את העניים. זה מעגל יפה.

  4. חלק מהרכישות האלה לא מתבצעות כי החברה אותה רוכשים מייצרת רווחים, אלא כי
    החברה הרוכשת מעוניינת בטכנולוגיה של הנרכשת – למשל eBay קנו את סקייפ במחשה לשלב את היכולות של סקייפ באתר של איביי ולאפשר תקשורת קלה בין קונים ומוכרים.
    למה לא הלך, אני לא יודע.
    למה AOL קנו את ICQ והמשיכו גם את ה AIM שלהם לא ברור.
    למה גוגל קנו את יוטיוב בעוד הם ממשיכים לתת את Google Video גם לא כזה ברור.

  5. אה. אוקי. פיספוס שלי. (או ליתר דיוק אי הבנה).

    לגבי ורדי, כשאתה משקיע כמות יחסית קטנה בסטארטאפ (מיליון זה יחסית מעט לסטרטאפ שקיים שלוש שנים) – יצור הכנסות הוא באמת "הסחת דעת" – אתה צריך לבנות את המודל העסקי, את המנגנון שמנהל את תזרים המזומנים ולשכור את אנשי המכירות והשיווק המתאימים. בעיה. במיוחד בחברות שמוקמות על ידי כמה גיקים שלא ממש רוצים לגעת בכל האיכסה של עולם השיווק והמכירות.

    ורדי לא בונה חברות, הוא בונה מוצרים. החברה *היא* המוצר. הוא נצרך על ידי חברות אחרות – שעל ידי רכישת המוצר "פותרים" איזו שהיא בעיה שיש להם.

    זו גישה קצת משונה, אבל עושה רושם שזה עובד לו לא רע.

  6. הירנוט – רק הבהרה, המטרה של הטקסט היא לא לבחון את עסקיו של ורדי (אין ספק שהוא איש עסקים מבריק) או לבקר את שיטות העבודה שלו, אלא את התזה – שאגב, אני לא חושב שהוא המציא אותה.

  7. calvin – בנוגע ליוטיוב/גוגל וידאו – שים לב לאופי של שני האתרים, יוטיוב הוא האח המופרע, עם הסרטונים המטופשים והתוכן הפיראטי (למרות שמהירות ההעלמות של תוכן לא חוקי באתר השתפרה פלאים מאז כניסת גוגל לעניין), גוגל וידאו היא אכסניה יותר מכובדת, שבה אפשר למצוא, לדוגמא, הרצאות אקדמיות או סרטים ישנים באורך מלא שזכויות היוצרים עליהם פגו. ההפרדה הזאת עושה טוב לשתי הפלטפורמות (למרות שיש לי הרגשה שגוגל לעולם לא יחזירו את ההשקעה הכספית ביוטיוב).

    foxytune, לעומת זאת, הוא אולי קנייה טובה של יהאו. אמנם מדובר במוצר שהוא בדיחה מבחינה פיתוחית (מפתח בודד יכול ליצר גירסא בסיסית של אפליקציה כזאת בכמה ימים), אבל אם הפופולאריות שלו תמשיך לגדול, יהאו יכולים למנף אותו כפלטפורמה למכירה והמלצה של אלבומים/קבצי מוזיקה – גם נתח קטן מהשוק המתפתח הזה יכול להחזיר את ההשקעה. מצד שני, לא פחות סביר להניח שהגירסא הבאה של המוצר תהיה כל כך מעצבנת ומלאה באייקונים של יהאו שאף אחד לא יסכים להתקין אותה.

  8. נמרוד, תודות לך אני יכול לדמיין את הגרסא הבאה, רק בחסות יאהו- יצטרכו להוריד תוכנה, היא לא תפעל טוב עם שום דפדפן, היא תפעל בנפרד מהדפדפן ותשלוט על כל נגני המדיה. ואז מפתח יפתח תוסף לFF ששולט בפוקסיטיונז של יאהו.

  9. נמרוד: אני לא אתפלא עם גוגל כבר החזירו את ההשקעה הכספית ביוטיוב (שלא לדבר על זה שהקניה נועדה גם למנוע מחברה אחרת לקנות את יוטיוב).

    לגבי פוקסי – אני מסכים.

  10. יש הבדל עצום בין השקעה של 30 מיליון דולר (בינינו, לא כסף משהו משהו לחברה שסירבה להצעת רכש של 45 מיליארד דולר בטענה שהסכום נמוך בצורה מעליבה) לבין 2.6 מיליארד על אתהצינור.
    החברות האלו רצות לכל הכיוונים, על מנת לא לפספס את הטרנד הבא. תראו רק איך יורדים על יאהו שלא קנו את גוגל אז, ההם עוד היום קטנים. ובצדק, בראי ההיסטוריה (בדיעבד. אחלה מילה)
    הרעיון הוא, אם אני מבין נכון, שסטארט אפ אחד מעשר מצליח, וההצלחה הזו מכסה את ההשקעה בו ובעוד 9 כושלים. נראה לי שיטה לא רעה בכלל. תחשבו רק על כל המו"פ שחברות התרופות מוציאות – הרבה הרבה יותר כסף, סיכוי הצלחה הרבה יותר נמוכים, ולא שומעים על זה כל יום בדה מרקר. קראתי פעם הערכה שפיתוח תרופה חדשה עולה היום בערך מיליארד וחצי דולר (עם כל האישורים של ה- FDA והכל) והמון פשוט נכשלות. רק שאין אפשרות טובה יותר
    לגבי יוסי ורדי: יש צדק במה שהוא אומר, אם כל מה שאתה רוצה זה שמקסוול יקנה אותך. תשומת הלב הניהולית צריכה להיות ממוקדת בפיתוח ולא בלרוץ אחרי הכסף, ניהול הוא משאב מוגבל ויש לנצל אותו באופן המיטבי כי השוק אכזר.
    כמובן ש"נוקיה הישראלית" לא צומחת כך, אבל בשביל זה דב מורן דואג לנו.

  11. ובמקרה, בדיוק גיא רולניק כותב היום בדה מרקר

    אל תגידו שיש רק חדשות רעות. יש גם חדשות טובות. הנה: שלשום דיווחה הכותרת הראשית של אחד העיתונים כי הסטארט-אפ Knocka TV, שמעסיק 21 עובדים ויש לו חובות של 1.2 מיליון שקל, עומד להיסגר.

    תשאלו מדוע סגירה של סטארט-אפ קטן זה, אחד מ-3,000 הפעילים בישראל, עולה לכותרת הראשית? תשובה אפשרית אחת היא שבין המשקיעים שלו אפשר למצוא כמה מהיזמים והמנהלים של ICQ, שנהפכו למעין "סלבריטאים" כלכליים לאחר שחברת האינטרנט שלהם נמכרה ביותר מ-400 מיליון דולר.

    ואולי יש תשובה נוספת: יש איזו שמחה לאיד כאשר סמלים של הצלחה בהיי-טק ובאינטרנט נופלים. "המסודרים, אלה שחושבים את עצמם, שעושים מיליונים – הנה, שייפלו קצת".

    כידוע, אין שמחה גדולה משמחה לאיד – אבל במקרה זה היא קצת טיפשית: חברות הסטארט-אפ לא מגייסות כסף מהמדינה ואפילו לא מכספי הפנסיות שלנו. הרוב המכריע של הכספים מגיע ממשקיעים זרים המאמינים בהיי-טק הישראלי. תעשיית הסטארט-אפים הישראלית מושכת מיליארדי דולרים לישראל – שמיד נשפכים לתוך הכלכלה ומייצרים מקומות עבודה ותקבולי מס למדינה.

    ומה שיותר חשוב: תעשיית הסטארט-אפים בהיי-טק ובאינטרנט מבוססת על שיעור כישלונות גבוה. על כל חברה שמצליחה יש לפחות חמש או שש שנסגרות. ההצלחה של ישראל בתחום הזה מבוססת בין השאר על הנכונות של הרבה אנשים לקחת סיכונים, להיכשל ולחזור ולקחת את הסיכונים – בלי שתוצמד להם סטיגמה של פשלונרים שקיבלו כותרת ראשית בעיתון.

    וואלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *