כתב האורח השני שלנו היום הוא שליח הגלוב בארה"ב הברית, רוגל. כהרגלו, הוא שולח אלינו טקסט מנומק ומרתק המשקיף על המתרחש במערכת הפוליטית האמריקאית ומספק תובנות מעניינות ומקוריות. הנה הטקסט:
התהליך והמטרה
האבק מתחיל לשקוע על הפריימריס האמריקאיים והברירה העומדת לפני הבוחר האמריקאי מפתיעה ביותר. אין זו ברירה בין ימין ושמאל, אין זו המלחמה בעירק או תפיסת מדיניות החוץ ולמרות המרכזיות של בעיית מערכת הבריאות האמריקאית והמשבר המתקרב בנושא הפנסיות גם הם אינם הגורם המכריע בבחירות הקרבות. כל אלו עלו ויעלו בעימותים הבאים, הם מציפים את תשדירי התעמולה ועצרות הבחירות – אבל הם אינם העיקר. והמפתיע ביותר הוא כנראה שהבוחרים האמריקאים חשים זאת, והם נוהרים לקלפיות בהמוניהם.
מה שעומד על הכף בבחירות הללו הוא דמותה של הדמוקרטיה האמריקאית.
מוסכמה מקובלת היא שעל מנת לקיים משטר של דמוקרטיה ליברלית על הצדדים השונים לשמר תהליך מוסכם. הבריטים מקדשים את חוקי המשחק ואת הפייר-פליי והאמריקאים יצרו מבנה של איזונים ובלמים ברמה הפדרלית ובין הרמה הפדרלית והמדינות השונות. בחברה ליברלית בלתי אפשרי לפתור את כל הקונפליקטים לשביעות רצונם של כולם ועל כן מנגנוניי ניהול הקונפליקטים מתמחים בהרגעת מתחים יותר מאשר בהשגת פתרונות ספציפיים. התהליך הדמוקרטי חשוב הרבה יותר מהמטרות הספציפיות.
אולם מבנה האיזונים והבלמים האמריקאי שברירי ביותר. מלחמת האזרחים הכריעה במידה רבה, ובניגוד לתיקון העשירי לחוקה, על משטר פדרלי חזק על חשבונן של המדינות. אולם גם ברמה הפדרלית מבנה האיזונים והבלמים נתון למבחנים רבים. במהלך המלחמה הקרה צבר מוסד הנשיאות כח רב, שלא היה נתון לו בעבר. הקונגרס האמריקאי התעורר לאחר משבר ווטרגייט והחל לנסות להגביל את כוחו של מוסד הנשיאות אולם הביטוי שטבע ניקסון: “אם הנשיא עושה זאת, זה חוקי” נובע מתפיסה של נשיאות חזקה על חשבונן של הזרועות האחרות.
שמונה השנים האחרונות היוו שיא חדש במתקפה על מערכת האיזונים והבלמים. צ’ייני, שהתחיל את הקריירה הפוליטית שלו כעוזרו של רמספלד באדמינסטרציה של ניקסון, ניצל את “המלחמה בטרור” על מנת לקדם את מה שמתקרא נשיאות אימפריאלית. תוך שימוש במשרד משפטים אנמי ובקונגרס ששימש כחותמת גומי ליוזמותיו השונות הצליח צ’ייני להציב איום אמיתי לתהליך הדמוקרטי התקין.
חוק הפטריוט (The Patriot Act) והלאמת מערכת הבריאות
לא רבים יודעים אבל חוק הפטריוט הידוע לשמצה איננו תוצר של האדמיניסטרציה של בוש. החוק שמהווה נקודת מפנה בהצרת זכויות הפרט, ובהגדלת כוחה של הממשלה, לא נכתב בתקופתו של אשקרופט, התובע הכללי שעד התשיעי לנובמבר ה-11 בספטמבר המפורסם היה עסוק בכיסוי פסלים לא צנועים. בבהלה שלאחר מתקפת הטרור שלפו אנשי משרד המשפטים את הצעת החוק שנכתבה בתקופתה של ג’נט רינו, התובעת הכללית במשטר קלינטון, והגישו אותה ללא שינוי לבית הנבחרים. אומנם החוק עבר מאז מקצה שיפורים, שהפך אותו לגרוע יותר, ונוספו לו חוקים נוספים כמו חוק הטריבונלים הצבאיים וחוק האזנות הסתר – אבל זהו חלק מתהליך שהחל כבר קודם.
קל לראות מה שונה בין ממשלו של קלינטון לממשל בוש, אולם המשותף בין שני הממשלים הוא מה שאמור להפחיד. אין זה רק השימוש הגובר בכוחה של הממשלה להצר את זכויות האזרח, או הגברת המעורבות הצבאית האמריקאית ע”מ לקדם השקפות אידיאולוגיות. אלא התפיסה שהמטרה מקדשת את האמצעים. לא רבים זוכרים את התהליך שבו ניסו הקלינטונים לבצע את הרפורמה המפורסמת במערכת הבריאות – תהליך המזכיר את התנהלותו של צ’ייני – מעטה סודיות, חוסר שיתוף של בית המחוקקים וניסיון להעביר את אחת הרפורמות החשובות ביותר כסעיף בחוק התקציב ע”מ למנוע דיון ציבורי. ניסיונם של הקלינטונים נכשל, דרך אגב, בזכותו של סנטור דמוקרטי ממערב וירג’יניה בשם רוברט בירד שהתרעם על הפגיעה בהליך התקין.
אולם הניסיון המפורסם שנכשל לווה בהרבה הצלחות קטנות יותר – והירושה של קלינטון לא הייתה רק חוק הפטריוט אל התשתית שמקדשת את המטרה במקום את התהליך. וצ’ייני היה יורש ראוי.
Change
תחזיות רבות, כולל שלי, התבדו במערכת הבחירות הנוכחית אולם אני אקח את הסיכון ואקבע , לפחות לצורך הדיון, כי כרגע הברירה היא בין קלינטון, מק'יין ואובמה.
רבים טועים לראות במק'יין מועמד מתון, בעיקר בזכות יוזמות חקיקה משותפות עם מחוקקים דמוקרטים. אולם מק'יין רחוק מלהיות מתון. החלק הגלוי, שמשום מה רבים בוחרים להתעלם ממנו, הינו השקפתו הלוחמנית של מק'יין ביחסי החוץ. אולם מדיניות החוץ של מק'יין הינה חלק מהשקפתו כי גדולתה של האומה האמריקאית צריך לבוא לידי ביטוי בממשלתה. כמו אביו הרוחני, טדי רוזוולט, מקקיין רואה במדיניות חוץ אגרסיבית ובשימוש מוגבר בכוחה הצבאי של ארה”ב כלי לביטוי גדולתה.
יוזמות החקיקה של מק'יין מלמדות על גישה אוטרטיבית. מק'יין גם התבטא בפומבי כי הוא מעדיף ממשלה יעילה על פני שמירה על התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי). כמו סנטור קלינטון שאמרה כי גודל הממשלה איננו חשוב אלא יעילותה, גם מ'קיין מאמין שהפתרון לכל בעייה נמצא בידיי הממשלה הפדרלית. וניסיון העבר מראה כי הוא מוכן להתעלם מאבני נגף כמו מגבלות חוקתיות הוא התהליך הדמורקטי. כמו קציני צבא רבים מדרגות הביניים (ומק'יין לא עבר לרמות הבכירות) הוא ממוקד בהשלמת המשימה הטקטית ומותנה להסיר מכשלות כמו תהליך תקין ודיון ציבורי.
רבים היו רוצים להאמין כי קלינטון למדה את לקחי הקדנציה הקודמת בבית הלבן, אולם זוהי לא יותר ממשאלת לב. קלינטון הייתה תמיד הרבה יותר מחוייבת לאידיאולוגיה מאשר האשראי שהיא קיבלה והתבטאויותיה במהלך כהונתה כסנטורית כמו מהלך הקמפיין שלה מרמזים על המשכיות יותר מאשר על שינוי.
וזהו סוד קיסמו של אובמה. רבים טוענים כי הקמפיין של אובמה מעורפל וכי הוא לא מציג אג’נדה סדורה כמו קלינטון. הם טועים כמובן, לאובמה רקורד הצבעה שמאלני ביותר, אשר אמור להדאיג קפיטליסט שכמותי, אולם הדגש שלו להבדיל משני המועמדים האחרים הוא אחר. אובמה מדגיש את התהליך, את ניהול הקונפליקטים יותר מאשר את פתרונם ואת הפשרה וההדברות כגורם המרכזי של נשיאותו. אובמה הוא האנטי-תיזה למק'יין, קלינטון וצ’ייני – הוא איננו מקדש את המטרה אלא את התהליך.
אובמה כנשיא ישיג כנראה פחות ההישגים מוחשיים מקלינטון או ממק'יין. הוא יעביר פחות רפורמות ולא יבצע מהפכות גדולות. אני לא תומך באובמה וגם לא אצביע עבורו – חילוקי הדעות ביננו גדולים מדי. אולם אני חושש מנשיאותו הרבה פחות מאשר מנשיאות מק'יין או קלינטון ואם הוא יצליח להחזיר את שפיות האיזונים והבלמים לתהליך הדמוקרטי הוא ירשם כאחד הנשיאים החשובים בהיסטוריה של ארה”ב.
(תיקון קטן: לא התשיעי לנובמבר, כי אם 11 בספטמבר 2001).
מעניין מאד. תודה רוגל.
תודה על הניתוח המעניין.
הצדק איתך מורין
מצחיק, באמת תהיתי מה קרה בתשיעי בנובמבר. גם בדקתי בערך עליו בויקיפדיה, גיליתי שביום זה ב2004 הוא התפטר ותהיתי איך זה קשור לפיסקה.
פוסט מעניין מאוד.
המשפט האחרון לא מסתדר לי. אתה לא תצביע לאובאמה, אבל אתה חושש מקלינטון וממקיין יותר מאובאמה, אז בשביל מי כן תצביע?
מעניין בהחלט, אך הסיכום שלך קצת מרגיז. אם, לדעתך, אובמה עשוי להיות הנשיא הטוב מהשלושה – או לפחות הנשיא הכי פחות גרוע – אתה כן צריך להצביע לו. אף אחד לא יכול להאשים אותי בסוציאליזם, אבל בשנותיו של בוש הקפיטליזם האמריקאי השתולל ממש, עד כדי פגיעה במדינה ובעצמו, ומשבר הסאבפריים הוא אחד הביטויים לזה. הדולר החלש בעולם מבטא באמת את חולשת הכלכלה האמריקאית כיום, ויש אפילו שאומרים שהוא צריך לרדת עוד הרבה כדי לבטא את זה. וזה מפני שאותו ממשל פדרלי חזק לא עשה דבר כדי לאזן את המצב.
צריך להזכיר שמסורתית, רפובליקנים תומכים במיעוט התערבות הממשלה במשק. לדעתי מי שיכול לתקן את המצב הוא רק נשיא דמוקרטי. ומבחינה זו קלינטון עדיפה על מקיין, שמדיניותו הכלכלית לא ברורה לי כלל (וכנראה שבצדק). אובאמה אמור להיות מועמד טוב גם מבחינת הקפיטליסט הקטן (שאיננו מולטי-מיליונר), וזו הסיבה שהייתי מצביע לו, לו הייתי במקומך. אבל אני לא. אני צריך לבחור בין ביבי וברק, וזה הרבה יותר קשה.
אני אצביע למועמד של המפלגה הליברטריאנית או ארשום (בכתב יד) את רון פול. אני הפסקתי להצביע למועמד הפחות גרוע מבחינתי.
לפי מה שאני שומעת מהסטודנטים באוניברסיטה שאני נמצאת בה אובמה הרבה יותר מדבר אליהם. הוא מגניב וזה בדיוק כמו החיבה שלהם למוצרים של אפל.
אובמה מגניב ולא יותר מזה.
התחושה שלי קשורה למה שתמר [כלשהי] כתבה: למרות שקלינטון היא פוליטיקאית יותר מיומנת ומנוסה, זה הרבה יותר טרנדי לתמוך באובמה. האיש סנטור בקושי עשר דקות, לא עשה בעצם שום דבר משמעותי בקריירה שלו, מחוסר ניסיון אמיתי הוא מזנק לתפקיד החשוב בעולם. מה שאומר שהשילוב של עיתוי וכריזמה הוא עדיין הדבר הכי חשוב בפוליטיקה.
לא רק עיתוי וכריזמה – גם ייאוש מהמצב הקיים. רק נשיא כמו בוש יכול היה לגרום למועמד כמו אובאמה להפוך לאופציה ריאלית לנשיאות.
לא רק הסטודנטים נלהבים מאובאמה. הבלוגרים הסמולאנים האמרקקים מתים עליו. במיוחד דייב וינר, מה שדי משעשע אותי. חנן כהן (שמושפע מאוד מוינר) היה בעד עמיר פרץ, פחות או יותר באותו סגנון וצורה שוינר מתלהב מאובמה. שניהם מתלהבים ללא הכרה של המועמד.
לדעתי בצורה עיוורת.
כשקלינטון התמודד על הנשיאות ב-92 לא היה לא הרבה יותר ניסיון, בטח שלא ברמה הפדרלית. יתר על כן העובדה שסיסמת הבחירות של הילרי קלינטון היא שהיא בעלת הניסיון לא אומרת שהיא בהכרח כזאת. המועמדים בעלי הניסיון – ריצ'רדסון (שבעולם צודק יותר היה מקבל יותר מ5% תמיכה) וביידן לא הרשימו אף אחד. ד"א לאולמרט וברק היה ניסיון מרשים לפני שנבחרו לתפקיד ראש ממשלה….
מהקשבה, אובססיבית לטענת אישתי, לקלינטון ולאובמה בעימותים הטלויזיונים אני חייב לציין שהוא היה המועמד פחות פופוליסטי. אבל, וזה אבל גדול, הדגש של הקמפיין של אובמה – וזה מה שמלהיב את הציבור האמריקאי -הוא שינוי הגישה עליו דיברתי. לאחר 16 שנים סוערות של ממשלי קלינטון ובוש, אובמה מצטייר כמועמד לנשיא שירגיע את המערכת וייצב אותה.
אובאמה מדבר בסיסמאות פופוליסטיות
אף אחד לא יודע מה באמת הוא חושב ומתכוון לעשות
העמימות הזו מאפשרת לו להתחבב על קהלים גדולים
כשהוא כן מדבר על דברים מעשיים, הוא מאוד רדיקלי
לדעתי אם הוא ייבחר הרפובליקאים לוקחים את הנשיאות
ממה שאני מדברת עם האמריקנים (אני גרה בוושינגטון) הם פשוט לא מסוגלים להצביע לקלינטון בגלל שזה יביא ל 20 שנה רצופות (ואולי 24 אם היא תחזיק שתי קדנציות) של שתי משפחות ששולטות במדינה. זה נותן להם תחושה רעה של מדינת עולם שלישי, או חו"ח איזה שושלת מוסלמית. קשה להם עם זה. הם רוצים לראות את עצמם כדמוקרטיה נאורה. זה חבל שקלינטון לא הגיעה בתור אישה אלמונית ואז המהפכה הפמינסטית שלה יכלה להיות ממשית.
הרבה חושבים שאובמה הוא אולי לא מספיק שנים בפוליטיקה, אבל לצד החסרון של עובדה זו – זה גם נראה להם כיתרון. הוא לא מחובר לממסד הישן, אלא איש עם דעות עצמאיות, שהוכיח בנוגע לעיראק, שהוא היה בעל הבנה נכונה של המפה. מי שיקרא את הנאום שהוא נשא בשנת 2002, אז בימים שכל אמריקה היתה פטריוטית ועמדה לצידו של הנשיא, יראה גישה מפוקחת של בן אדם שמבין לעומק לאן הדברים יכולים להתגלגל. ואגב, ניסיון – צ'ייני וראמפסלד היו בעלי התפקידים הכי מנוסים ולאן הכישורים שלהם הובילו? לאסון.
אני (15): נראה שבחודשים האחרונים האמריקאים מצליחים לייצב שליטה של הממשלה העיראקית במדינה, ולדחוק את רגלי אל קאעידה. אם הם יצליחו להקים דמוקרטיה מוגבלת בעיראק, זה יתגלה כאחד המהלכים החשובים ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון. ולדעתי המשך המדיניות הנוכחית יביא את הניצחון הזה, וזה מה שמק'קיין יעשה, וכניראה גם קלינטון, במידה מסויימת.
הדרישה של אובאמה, להסיג את הכוחות האמריקאים לפני שהושגו המטרות, תביא להקמת סומליה 2 בלב המזרח התיכון, ולפגיעה ישירה ועקיפה באינטרסים האמריקאים באזור ובכלל (כולל עלייה נוספת של מחירי הנפט, שארה"ב היא הצרכנית הגדולה ביותר שלו.
ואף אחד לא מדבר על תוכניתו לדחות את התוכנית של נאס"א להנחית אדם על הירח בחמש שנים, מה שגם יפגע בארה"ב, כי היריבות שלה לא יחכו לה, ומי ששולט בחלל, שולט על הארץ.
לאובמה משנה סדורה והוא לא מסתיר אותה. זה שאתם חוזרים על המנטרה שהקמפיין שלו מעורפל, או שהוא קיצוני , מהווה סימן להצלחה של הקמפיין של קלינטון למצב אותה כמועמדת מהמרכז הפוליטי ועם אג'נדה ברורה. אובמה מדבר באופן ברור על חקיקה לטובת איגודים מקצועיים, הגדלת המס על מדרגות שכר גבוהוהות, הגבלות על היכולת למנוע כיסוי של טיפולים רפואיים, עזרה למשפחות שלא יכולות לעמוד בתשלומי משכנתאות ועוד. מדיניות החוץ שאובמה מציג הרבה יותר מאוזנת, והרבה פחות לוחמנית, מזו של הילרי קלינטון.
מעניין איך מתקבעת תפיסה של מועמד כקיצוני ע"י החדרה של מסרים מוסווים של קמפיינים מתחרים. הגרדיאן הבריטי שבחן את האג'נדה של אובמה הגיע למסקנה, המוטעית, שהוא נוטה לליברטריאניות – בטח לא מועמד שמאלני קיצוני"
רוגל, מבחינתי מי שמסוגל להצביע לרון פול, לא באמת רוצה דמוקרטיה. דמוקרטיה כוללת גם את זכותו של אדם על גופו, אפילו אם האדם הזה הוא אישה.
רוגל, אני חייב לציין שההשקפות הפוליטיות שלך ממש לא מעניינות אותי. יחד עם זאת, אני לא ממש בקיא בסוגי המשטרים במדינות שונות ברחבי העולם והפוסט האורח המשובח להחריד שלך העשיר את ידיעתי. תודה לך. כן יירבו הפוסטים האלה של דברים שהיינו רוצים לדעת, אבל לא היינו רוצים ללמוד בעצמנו.
קרציה, אני חייב לציין שהתגובות הגועליות שלך ממש לא מעניינות אותי גם אם בסופן תשבוחות ומחמאות. קרציה תהיה בבלוג שלך, לא כאן. תודה לך.
כשמי אני.
אני גם חייב לציין שאני לא מצאתי אפילו טיפה של גועל בתגובה שלי. מה שניסיתי להגיד, שאולי הבנת לא נכון, זה שאין לי דעה בעניין, לכן אני לא אתייחס לדעות הפוליטיות של רוגל, רק למידע שהוא מסר.
השחורים קיבלו את הזכות לבחור ב-1870. הנשים רק ב-1920, חמישים שנה לאחר מכן.
האמריקאים סך הכל הולכים לפי הסדר. 🙂
צחי – נניח שאתה צודק והאמריקאים יצליחו להביא דמוקרטיה לעיראק (למרות שיש לי ספק כמה זמן זאת תחזיק), האם היה שווה לשפוך את דמם של אלפי חיילים אמריקאים במלחמה? המלחמה אולי תועיל לישראל ואולי גם לעיראקים עצמם, אבל מנקודת מבטו של האמריקאי, אין שום צידוק למותם של חיילים אמריקאים על מנת להפיל משטר שלא היווה שום שמץ של סיכון לביטחון ארה"ב. אם המטרה היא להביא דמוקרטיה – יש עוד עשרות רבות של מלחמות לנהל, נגד משטרים שרבים מהם גרועים מהמשטר של סדאם חוסיין. קשה לי להבין איך אמריקאי שרואה את כל זה יכול להמשיך ולהצביע לרפובליקאים.