רוגל שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה שביקשתי את אישורו לפרסם אותה במלואה. הנה היא לפניכם:
כדאי לך לעקוב אחרי הסקנדל המתפתח סביב מק'יין, לא כל כך בגלל עסיסיות הסיפור (והוא עסיסי למדי) אלא בגלל הסיפור על השיקולים של "הניו-יורק טיימס". אתמול בלילה "הניו-יורק טיימס" שחררו סיפור על מעורבותו הרומנטית של מק'יין לפני כ-8 שנים עם לוביסטית צעירה, ועל הטובות שהוא העניק ללקוחותיה. שמועות על הסיפור שהטיימס עומד לשחרר החלו לצוץ עוד לפני הבחירות המוקדמות בניו-המפשייר, כשמק'יין התחיל לנסוק בסקרים, והיו דיווחים שעורכי הדין שלו מנסים למנוע מהטיימס לפרסם את הסיפור.
רבים תוהים מדוע "הניו-יורק טיימס" שחרר את הסיפור דווקא עכשיו, ומדוע העיתון המליץ לקוראיו להצביע למק'יין בפריימריס הרפובליקנים כאשר הם ידעו על הפצצה שהם הולכים להטיל על הקמפיין שלו. כמובן שגורמים מהמפלגה הרפובליקנית החלו מייד להאשים את "הניו-יורק טיימס" שהמניע שלהם היה לחבל במאמצי הרפובליקנים ושהם "ישבו" על הסיפור כמה שבועות בציפיה שמק'יין יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לפני שהם יצאו "בהתקפה" עליו.
אני חושב שהסיפור יותר מורכב – מאחר והיו עורכי דין מעורבים, ומאחר והסיפור רגיש ביותר, המחלקה המשפטית והעורכים של הטיימס רצו לוודא שהסיפור יעמוד בפני תביעת דיבה. סיבה נוספת לעיתוי היא כנראה החשש שעיתון אחר עומד לגנוב להם את הסקופ. והאפשרות השלישית, והמפתיעה לדעתי, היא טענת הניו-רפבליק (TNR) שהם עבדו על כתבה הדנה בסיבות ש"הניו-יורק טיימס" לא מפרסם את הסיפור.
השאלה היא מה יותר מעניין – הסקנדל של מק'יין או הסיפור שמאחורי הסיפור?
דוקא התשובה ברורה לטעמי ועולה ממה שרוגל מציע בדבריו: מה שמקיין עשה או לא עשה, לא ממש משנה. השיח מסביב, בין אם מדובר במניעי הפרסום, או לחילופין דרך התקבלות הפרשה בחברה האמריקאית הרבה יותר מעניינים מאשר עוד פלירט כזה או אחר.
אבל מה שלנו נראה כפלירט חסר משמעות, יכול להשפיע רבות על הצד הנוצרי והשמרן של המפלגה הרפובליקנית, והוא צד גדול מאוד שם. בהנחה שמקיין באמת יהיה המועמד, זה יכול לגרום לרפובליקנים רבים פשוט להישאר בבית ביום הבחירות, ברווח ישיר של הדמוקרטים. ולכן כמובן שזה הכל קונספירציה שלהם וכו' וכו'.
אני מצטרף לרואה, ומוסיף שמה שלדעתי מעניין בסיפור הוא העובדה שביצועיהם במיטה של המועמדים נראים כרלוונטיים לכישוריהם כמנהיגים.
רק הבהרה קטנה – הפלירט, עסיסי ככל שיהיה, הוא החלק הקטן בסקנדל. המכה הפוליטית היא כפולה – מחד מה שיכול קלינטון במפלגה הדמוקרטית לא יכול מק'יין עם האגף הפונדמנטליסטי אצל הרפובליקנים ומאידך התדמית של מיסטר אינטגריטי, שהוא חלק מהותי מהתדמית שמק'יין משדר לבוחרים, נסדק בסיפור על מעורבותו עם לוביים עסקיים ותורמים עשירים למיניהם. השיווק של מק'יין לבוחריי המרכז הוא שלמרות שהם לא מסכימים עם תמיכתו במלחמה הם צריכים להצביע עבורו כי הוא ינקה את וושינגטון.
אני תוהה (או יותר נכון מקווה) האם ההסיפור הזה ימשיך לתפוס תאוצה ושמק'יין יאלץ לפרוש מהמירוץ, או שהוא יצליח לשרוד את ועידת המפלגה בספטמבר. בכל מקרה נשיא הוא כבר לא יהיה.
רו"ש , לכן טענתי שלא הפלירט הוא המעניין אלא ההתקבלות שלו.
רוגל, במידה ומקיין פורש הרפובליקנים תקועים עם האקבי, לא?
אין ספק שמה שמעניין יותר זה הסיפור שמאחורי הסיפור.
בסיפור עצמו אין שום עניין, מכיוון שהפוליטיקה האמריקאנית מושפעת במישורין ובעקיפין כ"כ הרבה ע"י התאגידים, ה'ספיישל אינטרטסט' וחברות רב-לאומיות שמק'יין יוצא אפילו יותר אנושי ויותר סימפטי מהשאר, שעושים זאת עבור תעבת בצע, והוא עושה זאת עבור יחסי מין.
זה משנה (5)- לא הם לא. יש שלושה מתמודדים פעילים במירוץ כרגע כך שתיאורטית זה אחד מהשלושה – פול, האקבי ומק'יין. אבל במידה ואין מועמד עם רוב של 51 ואחוז מהנציגים, הועידה יכולה לבחור מועמד אחר – אפילו אחד שלא השתתף בפריימריס בכלל. כך לדוגמא יש שמועות שאחת הסיבות שאל גור לא הביע תמיכה באף אחד מהמועמדים הדמוקרטיים על מנת לאפשר לו להיות מועמד פשרה "שיציל" את המפלגה במצב שאין הכרעה בין קלינטון לאובמה.
נמרוד – אני לא רואה את ההבדל שאתה מנסה לייצר בין השחיתות של מק'יין לזו של אחרים – בכל המקרים זוהי תאוות כח ויותר מדי שנים במסדרונות הממשלה.
רואה שחורות, הצד הנוצרי-שמרני של הרפובליקנים לא תומך במק'קיין – למעשה, הם די מתנגדים לו. דר' דובסון, פונדמנטליסט חשוך וחשוב במיוחד, הודיע יום אחרי הפרישה של רומני, שכביכול העניקה את המועמדות למק'קיין, על תמיכה בהקאבי.
זה ידוע לי, ולכן אמרתי "בהנחה שמקיין יהיה המועמד". כבר מראש אמרו פרשנים שהשמרנים לא מחבבים אותו והם עשויים שלא להצביע לו בבחירות הכלליות, ואירוע כזה יכול להחמיר את המצב.
למעוניינים: הניו-רפבליק פרסמו את הסיפור שמאחורי הסיפור – משעמם זה לא.