חבל שאחרי שיתוף כל כך גדול של המגיבים בתכנים של הגלוב לא זורקים לנו אפילו עצם. נכון שזה אתר והחלטה אישית אבל בלוג ולא מחברת שכותבים בה הגיגים ומחביאים במגירה, בלוג מעצם טבעו הוא חשוף ופתוח, במיוחד הגלוב הזה.
(תמר [כלשהי], תגובה מספר 10, כאן)
יש משהו בדבריה, הא? במשך שנתיים וחצי הזמנתי חבורה גדולה, גדולה מאוד של אנשים לתוך חיי ומגיע לה יותר בשעה שאני נפרד ממנה.
כשאנשים שלא פגשו אותי זמן רב נתקלים בי, הם נדהמים מהשינוי הפיזי שעבר עליי בשל הדיאטה שעברתי. הם שואלים: מה קרה שהחלטת לעשות דיאטה? או אז אני פוצח בהסבר קצר ופותח במילים "זו היתה מפולת של אירועים". ואכן, באוגוסט 2006 התרחשו מספר אירועים, אין ביניהם שום קשר, אך החיבור ביניהם הוביל למחשבה. ואז להחלטה. ואז למעשה.
הלוגיקה הזו תקיפה גם בהחלטה שלי לזנוח את הכתיבה בגלוב. לפחות לעת עתה.
אז מה הם אותם אירועים, ודאי אתם שואלים. האמת היא שקצרה היריעה ולכן אספר רק על חלק מהם וגם זאת רק על קצה המזלג.
כתיבה היא מעשה של חשיפה. גם כתיבה שמנסה להסתיר חושפת ולחשיפה יש מחיר שמצטבר, כמו חלודה. אינני מדבר על מחיר נוסח תביעות דיבה, כעסים מצד אנשים שכתבת עליהם וכדומה. זהו מחיר שאין לי בעיה לשלם כאשר אני כותב משהו שאני מאמין בו. המחיר הוא אחר והוא הופך עם הזמן מציק, שוחק ומעייף. כמובן שניתן לטעון, ובצדק, שהכותב הוא שאחראי על מידת החשיפה שהוא מרשה לעצמו ובמובן הזה אדם יכול רק להאשים את עצמו. כך או כך, העובדה היא שעייפתי.
כתיבה היא גם מעשה הנובע מאגו. אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים שיקראו אותנו ומכיוון שאנחנו רוצים שיהיו לדברים שכתבנו השפעה. כאשר כתיבתך משפיעה (והשפעה נמדדת ומאופיינת בצורות שונות, מתגובות רבות [אתה מעניין/מעצבן] דרך טראקבקים [כותבים על מה שכתבתי] וכלה בהשפעה אמיתית על אירועים) אתה זוכה למנה קבועה של ליטוף לאגו. אבל מה זה אומר שאנחנו זקוקים למנה קבועה של ליטופים? מה זה אומר עלינו? מדוע אנחנו זקוקים לזה ומדוע יש כאלו שזקוקים לזה יותר וכאלו הזקוקים לזה פחות? אלו שאלות פתוחות ולכל אחד תשובות משלו. לי יש את התשובות שלי ובחרתי לבדוק אותן באמצעות ניתוק ממקור הליטוף (כמובן שזה לא לגמרי מדויק, אני ממשיך לכתוב בעיתון, ועדיין).
לבסוף, כתיבה ובייחוד כתיבה בגלוב, היא מעשה תובעני. אחד מסודות הגלוב נעוץ בתדירות עדכונו. בתקשורת יש חוק אחד והוא: צור הרגלי קריאה/צפייה/האזנה. הרגלים מייצרים נאמנות, נאמנות מייצרת מחויבות ומחויבות מייצרת יחס רגשי כלפי המקום אליו התרגלת להגיע. זו הסיבה שעם ההודעה שלי על סגירת הגלוב קיבלתי עשרות (באמת!) הודעות דואר אלקטרוני, סמסמים ואף שיחות טלפון מבוהלות. אנשים מרגישים שהגלוב הוא חלק משגרת יומם, חלק מהסיבוב שלהם בשכונה. הגלוב הוא לא מנוע חיפוש, הוא לא ממלא פונקציה, הוא לא מגביר את יעילות הגולש (אם כבר, אז בדיוק ההפך), ובכל זאת אנשים בוחרים לתקוע דגל ולהגדיר את הגלוב כאתר הבית שלהם. היש מחויבות רגשית גדולה מזו?
את הדומיין רכשתי כשעזבתי את "הארץ". אמרתי לעצמי שאם אף אחד לא ירצה לפרסם את הגיגיי, אפרסם אותם בעצמי. עברה שנה עד שמימשתי את הכתובת והקמתי את האתר. במהלך התקופה הזו הכרתי עשרות, אולי אף מאות אנשים חדשים. אני רואה במוסיף, ג'וני, ר"ש, תמר וילדה חברים טובים שלי שנפשי נקשרה בנפשם. מפעם לפעם יוצא לי להיפגש עם קוראים של הגלוב. זו חוויה מוזרה ומשעשעת. אלו אנשים שמרגישים שהם מכירים אותי ואין לי מושג מי הם. אף פעם זה לא הרגיז אותי אבל זה תמיד הפתיע אותי. יש במילים משהו שמייצר חום וקרבה.
מוסיפיניו נוהג לומר שארגונים צריכים להצטרף לשיחה שמתנהלת ברשת.
שנתיים וחצי התנהלה בגלוב שיחה מדהימה באיכותה, בכנותה, ברגישותה. אך מה קורה כאשר נגמרות המילים או שלחילופין, דווקא השתיקה מבטאת את מה שאתה רוצה לומר?
ותיקי הגלוב ודאי זוכרים את האמוציות שנשפכו כאן על אבי לן, על החשיפה הבלתי נשלטת שלו, על הסגנון הצבעוני-תוקפני שלו. זוכרים אותו? אולי כבר לא מכיוון שכמו שאבי לן נכנס לתוך חיינו כך הוא נעלם. יום אחד הוא הפסיק לכתוב. האיש לא רצה להיות עוד חלק משיחה ואף לא ליזום אותה. הוא רצה לחזור למקום בו הוא מדבר רק עם עצמו, עם חבריו, ועשה זאת. פוף, הוא התאייד. קשה שלא להעריך את הצעד שלו.
הודעתי שהגלוב סגור אבל זו היתה טעות. כפי שאמרתי לא פעם, הגלוב כבר מזמן יצא משליטתי. יש כאן כותבים נוספים, מוכשרים, שנונים וחכמים (וגם עצלנים, אבל נו, אף אחד לא מושלם).
באשר לי, אני אצא לחפש תשובות. יכול להיות שאחזור כבר מחר (לא סביר), יכול להיות שלא אחזור אף פעם (לא סביר). בינתיים אני זקוק לקצת שקט. שקט מאורגן, מעודכן, מפואר, מהכפר. שקט בקופסה, מארץ רחוקה.
אני כבר מתגעגע.
כתיבת תגובה