(מתוך כתבה בלמהנט שעוסקת בשאלה מדוע "קרן עופר", שסייעה למאות חולי סרטן לרכוש תרופות שמחוץ לסל, מפסיקה את פעילותה)
חשבתי לסיים את הפוסט כאן, אבל אוסיף בכל זאת עוד שלושה משפטים.
קשה לבוא בטענות כלפי מי שתורם עשרות מיליוני שקלים מכספו הפרטי לטובת הכלל. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם כספו: ירצה – ייתן (ויחליט למי וכמה), לא ירצה – לא ייתן. קשה גם להאשים את מי שנותן הרבה כסף ומתבאס מהעובדה שמחמיצים לו פנים (whatever it is). סביר להניח שגם אתם הייתם מתבאסים. במובן הזה, אני לא חושב שזה נכון או ראוי להתנפל על מנהלי "קרן עופר" על שהחליטו לעצור את התמיכה בחולי סרטן: זו זכותם.
ובכל זאת צריך לומר את הברור מאליו – יש טיפוס אחד של נדבנים ותורמים שלא היה מתנהג כמו משפחת עופר: זהו הטיפוס שנותן לא כדי שיוכל לבחון, להעריך, למדוד לכמת ובעיקר להתבשם, כל הזמן להתבשם מהתגובה הציבורית לנדיבותו. זהו הטיפוס שנותן ותורם פשוט מכיוון שהוא חושב שהמטרה ראויה, פשוט מכיוון שהוא רוצה לתת.
אולי זה מה שמציק ומנקר בנדיבות של משפחת עופר: התחושה, שאולי היא מבוססת ואולי לא, שהיא תורמת כדי שתוכל להתבשם מנדיבותה (ראו מקרה התרומה למוזיאון תל-אביב והדרישה לשנות את שמו של כל המוזיאון) ולא מכיוון שהיא רוצה לתרום כסף למטרות שבעינייה הן מטרות חשובות.
כתיבת תגובה