גילוי דעת

ביום רביעי האחרון בצהריים הרגשתי שכבר אי אפשר יותר. שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לכל ראשי החוגים, המחלקות ובתי הספר בכל המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל שמלמדים תקשורת. זו שעת חירום, כתבתי להם, ואנחנו לא יכולים לשתוק. בתוך 24 שעות ניסחנו במשותף טקסט, וכל ראשי היחידות, למעט שתיים, חתמו עליו. כעת נותרה שאלת הפרסום שלו.

יצרתי קשר עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ". כתבתי לו שאני חושב שגילוי דעת מהסוג הזה, של כל ראשי היחידות שמלמדות תקשורת בישראל, גילוי דעת שמביע דאגה עצומה נוכח הפגיעה בחופש הביטוי של כלי התקשורת בישראל, צריך להתפרסם ב"הארץ" אבל שאין לנו משאבים לפרסם אותו. ידעתי שהבקשה שלי בעייתית. גילויי דעת מהסוג שלנו הוא הלחם והחמאה של "הארץ", הוא בסופו של דבר הפרנסה של העיתון. ידעתי שרוב הסיכויים שאקבל תשובה שלילית.

אבל עמוס הוכיח פעם נוספת עד כמה הוא יוצא דופן בנוף התקשורת הישראלית, עד כמה הוא מו"ל אחר. אפשר להסכים איתו, אפשר להתווכח איתו, אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחויבות שלו לדמוקרטיה. עמוס שוקן הסכים לפרסם את גילוי הדעת שלנו על פני רבע עמוד, בעמוד 4 בעמודי החדשות, על חשבונו, ללא כל חיוב או עלות.

תקשורת, בדומה לשאר הדיסציפלינות של מדעי החברה כמו מדע המדינה, סוציולוגיה או כלכלה בדומה לאמנות, עיצוב או קולנוע, היא דיסציפלינה פוליטית. היא פוליטית לא במובן המפלגתי, של "ליכוד" מול "מחנה ציוני" או ימין מול שמאל. היא פוליטית במובן הזה שהיא עוסקת ביחסי הכוח בחברה. היא מנתחת אותם, מייצגת אותם, דנה בהם, חוקרת אותם, מדברת עליהם. עיתונאים ואנשי תקשורת מלמדים אצלנו ביחידות, הם מלמדים מהו חופש ביטוי, הם מראים עד כמה ריבוי דעות ופעולה חופשית של אמצעי התקשורת, הם תנאים הכרחיים לפעולתם.

אטומים אינם צריכים את תמיכת הפיזיקאים כדי לנוע ואינם זקוקים לאישור הממשלה. מולקולות אינן זקוקות לתמיכה ציבורית והביולוגים אינם נדרשים לצאת להגנתן. אבל אני לא פיזיקאי ולא ביולוג ועיתונאים הם לא אטומים או מולקולות, ומשום כך במאבק הזה על חופש הביטוי אני לא ניטרלי. יש לי עמדה, עמדה אינטלקטואלית וערכית ברורה ומשום כך אני וראשי יחידות אחדות שמלמדות תקשורת, לא יכולים, אדרבא אסור לנו, להישאר בצד כמשקיפים המתבוננים על המתרחש בשתיקה.

גילוי הדעת שלנו הוא לא התארגנות נגד "אנשי ימין" (נתניהו, ליברמן, רגב) או נגד "אנשי שמאל" (ניסנקורן). הוא נגד כל מי שמרים יד, מאיים ומטיל מורא על מי שתפקידם לדווח בצורה חופשית ונקייה מלחצים, על כל מי שתפקידם להציג מגוון של דעות, על כל מי שתפקידם להביע את דעתם. מי שעושה את זה, ולא אכפת לי אם הוא משמאל או מימין, אשכנזי או מזרחי, צהוב או ירוק, צריך דעת שהוא ימצא אותנו, עם כוחנו הדל, מולו. לא שאני חושב שאנחנו מרתיעים מישהו; אני לא נאיבי. אבל אם אנחנו מחנכים סטודנטים על ערכים דמוקרטיים, אנחנו צריכים להיות שם ולהשמיע קול, כאשר אותם ערכים נמצאים תחת איום וסכנה.

מזל שיש את מי להאשים

לפני יותר מחודש העליתי אתר אינטרנט שסופר את השעות עד שאימאסעיל הנייה ימות (רמז: הוא עדיין חי), זאת לאחר שמי שלפני רגע היה באופוזיציה ואחרי רגע הפך לשר הביטחון של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, הצהיר שכאשר הוא יהיה שר הביטחון, הנייה יחזיר את נשמתו לבורא בתוך 48 שעות. קשה לומר שמישהו הופתע כאשר זה לא קרה.

עשיתי את זה לא כיוון שרציתי לראות אם ליברמן ימלא את הבטחתו; היה ברור שהוא לא. עשיתי את זה כדי להצביע על הרמה הירודה, כל כך ירודה, של השיח הפוליטי בישראל. חלק עצום מנבחרי הציבור בישראל הוא לא יותר מאספסוף מתלהם, כמו נאוה בוקר שרשמה שיא חדש של בהמיות עם הפוסט הזה:

נו טוב, מישהו צריך למלא את משבצת מירי רגב, עכשיו, כשהיא שרת התרבות של מדינת ישראל (כן, אני יודע, לרגע חשבתם שזה פשוט חלום רע. זה לא. היא שרת התרבות של מדינת ישראל).

אבל זה לא רק ליברמן ולא רק בוקר. ביום שישי שמעתי ב"אולפן שישי" את רינה מצליח מקוננת מתוך ישבנו של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שמארק צוקרברג לא משתף איתו פעולה ובמוצ"ש, הפלא ופלא, הוא חזר על ההתבכיינות שלו ב"פגוש את העיתונות" עם… רינה מצליח, ששאלה את השאלה המוזמנת של ארדן כאילו חשבה עליה בעצמה. כל הכבוד רינה!

למעשה, אם עורכים רשימה של כל הגורמים, הגופים, האנשים והמוסדות שלא משתפים פעולה, פוגעים, מתנכלים, עושים דווקא למדינת ישראל בכלל, ולממשלת הקיסר סגול השיער בפרט, מגיעים לרשימה, ובכן, ממש מרשימה. הנה רק חלק ממנה:

הסמולנים
בצלם
שוברים שתיקה
עמותות השמאל
ממשלות זרות
האיחוד האירופי
שרת החוץ של שוודיה
הערבים
חנין זועבי
הפלג הצפוני
ברק אובמה
ג'ון קארי
הקוורטט
מפלגת הלייבור בבריטניה
ראש המוסד שלעבר
ראש המוסד לשעבר לשעבר
ראש המוסד לשעבר לשעבר לשעבר
סגן הרמטכ"ל
ראשי המחאה החברתית
פייסבוק
המגזר הציבורי
הוועדים הגדולים
נוני מוזס
ידיעות אחרונות
הארץ
רביב דרוקר
ערוץ 10
ערוץ 2
בן כספית
יואב יצחק
יגאל סרנה
התקשורת
מני נפתלי
גיא אליהו
החמאס
אבו מאזן
הרשות הפלסטינאית
האקדמיה
BDS
BBC
האו"ם
דעאש
איראן
טורקיה
גדעון סער
בוגי יעלון
אמנים
סופרים
ראשי המחאה נגד עסקת הגז
התנועה לחופש המידע
בג"ץ
מבקר המדינה
היועץ המשפטי לממשלה

הרשימה הזו יכולה להיכתב לנצח. בכל פעם יש אויב אחר, גורם אחר שבגללו אי אפשר למשול כאן, שחותר תחת בית המלוכה של המשפחה המטורללת, גוף כלשהו שעכשיו נורא כועסים עליו (בחרו שם אקראי מתוך הרשימה) ובגללו קורה לנו כל מה שקורה לנו. אלא שכל השמות המתחלפים, המוסדות החתרניים, האנשים שנוהרים, כל תכליתם היא להסתיר את העובדה שהאדם שמשקיע עשרות אלפי שקלים בשנה בעיצוב שיערו המקליש והסגול, הוא ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה, אימפוטנט חסר תקנה שמייצר סביבו סביבה מושחתת מהיסוד.

מי שמאשים את פייסבוק ב"מצב" הוא שרלטן מחורבן ומי שמשתף פעולה עם ההאשמה הזו ונותן לה הד (כן רינה, אני מדבר אלייך), הוא משת"פ עלוב של שרלטן מחורבן. העובדה שיש כאן סכסוך לאומי שנמשך יותר ממאה שנה, במהלכם הצדדים הרגו אחד בשני כמעט ללא הפסקה, העובדה שמדינת ישראל שולטת על עם אחר בכוח הזרוע, עוד מעט 50 שנה, כל זה לא נכנס למשוואה? פייסבוק, פייסבוק היא הסיבה למה שקורה עכשיו? הכל בגלל פייסבוק? תגידו לי, מישהו קונה את השיט הזה? כן, יש מי שקונה ויש מי שמוכר ויש גם מי שמפרסם בלי להניד עפעף.

מה שכמובן מזמין תחרות – מי יהיה הבא בתור שיואשם בצרות של כולנו; בטרור, ביוקר המחיה, בחינוך הדפוק, במערכת הבריאות הקורסת, בתשתיות הלא מתפקדות, בשחיתות, בפערים החברתיים, בשיתוק המדיני, בבידוד הבינלאומי, בהידרדרות הבלתי פוסקת של המדינה – כי זה ממש מזמין תחרות, ואני אתפנה אליה מיד אחרי שאגמור לכתוב מכתב נזעם שאני מנסח ברגעים אלו ממש למארק צוקרברג.

חתיכת אנטישמי.

אה, הוא יהודי? בטח שמאלני. זה לא נחשב.

עניין של 48 שעות

אתם יודעים מה הבעיה עם הסמולנים? אני אגיד לכם מה הבעיה עם הסמולנים: הם רק מדברים. מדברים, מדברים, מדברים. אבל עושים? לאאאא, הם לא עושים כלום. רק מדברים. "שלום עושים עם אויבים", "שתי מדינות לשתי עמים", "צדק חברתי", יווו כמה שהם מדברים. בלה בלה בלה.

אבל, אנשי ימין, אחחחח, הם אומרים משהו ומילה שלהם היא מילה. ברזל, אני אומר לכם, ברזל.

קחו למשל אביגדור ליברמן, שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, המדינה שהיא אור לגויים, מדינת היהודים. רק לפני שבועיים הוא אמר לרועי כ"ץ באירוע שבתרבות:

אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת.

כיוון שמדובר רק ב-48 שעות, שזה ממש צ'יקצ'ק, קניתי את הדומיין "האם איסמאעיל הנייה כבר מת.קום" ובו אני עוקב אחר יישום הבטחתו של שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן. אני משוכנע שבתוך 48 שעות אשנה את המילה NO למילה YES. למה? כי רק הימין יכול, זה למה.

אני מבקש מכם להפיץ את הקישור ולעקוב אחר העדכונים.

עדכון 1 (30.5.2016): אביגדור ליברמן ימונה לתפקיד שר הביטחון בשעות אחר הצהריים. נוסף טיימר לאתר.

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל"ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את "הידיעות החמות" של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל "סודות המקצוע", את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.

תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח"צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו "השראה" או "disruption" כאילו היו ו' החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

"זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר", מסבירים לי החברים מהתעשייה, "לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך", הסביר לי פעם אחד היזמים, "זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר", אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים "להפוך את העולם למקום טוב יותר" (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall