רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון "הארץ" ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא "מדינת ישראל" יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו"ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך "מה קורה כאן"?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים:

גילוי דעת

ביום רביעי האחרון בצהריים הרגשתי שכבר אי אפשר יותר. שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לכל ראשי החוגים, המחלקות ובתי הספר בכל המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל שמלמדים תקשורת. זו שעת חירום, כתבתי להם, ואנחנו לא יכולים לשתוק. בתוך 24 שעות ניסחנו במשותף טקסט, וכל ראשי היחידות, למעט שתיים, חתמו עליו. כעת נותרה שאלת הפרסום שלו.

יצרתי קשר עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ". כתבתי לו שאני חושב שגילוי דעת מהסוג הזה, של כל ראשי היחידות שמלמדות תקשורת בישראל, גילוי דעת שמביע דאגה עצומה נוכח הפגיעה בחופש הביטוי של כלי התקשורת בישראל, צריך להתפרסם ב"הארץ" אבל שאין לנו משאבים לפרסם אותו. ידעתי שהבקשה שלי בעייתית. גילויי דעת מהסוג שלנו הוא הלחם והחמאה של "הארץ", הוא בסופו של דבר הפרנסה של העיתון. ידעתי שרוב הסיכויים שאקבל תשובה שלילית.

אבל עמוס הוכיח פעם נוספת עד כמה הוא יוצא דופן בנוף התקשורת הישראלית, עד כמה הוא מו"ל אחר. אפשר להסכים איתו, אפשר להתווכח איתו, אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחויבות שלו לדמוקרטיה. עמוס שוקן הסכים לפרסם את גילוי הדעת שלנו על פני רבע עמוד, בעמוד 4 בעמודי החדשות, על חשבונו, ללא כל חיוב או עלות.

תקשורת, בדומה לשאר הדיסציפלינות של מדעי החברה כמו מדע המדינה, סוציולוגיה או כלכלה בדומה לאמנות, עיצוב או קולנוע, היא דיסציפלינה פוליטית. היא פוליטית לא במובן המפלגתי, של "ליכוד" מול "מחנה ציוני" או ימין מול שמאל. היא פוליטית במובן הזה שהיא עוסקת ביחסי הכוח בחברה. היא מנתחת אותם, מייצגת אותם, דנה בהם, חוקרת אותם, מדברת עליהם. עיתונאים ואנשי תקשורת מלמדים אצלנו ביחידות, הם מלמדים מהו חופש ביטוי, הם מראים עד כמה ריבוי דעות ופעולה חופשית של אמצעי התקשורת, הם תנאים הכרחיים לפעולתם.

אטומים אינם צריכים את תמיכת הפיזיקאים כדי לנוע ואינם זקוקים לאישור הממשלה. מולקולות אינן זקוקות לתמיכה ציבורית והביולוגים אינם נדרשים לצאת להגנתן. אבל אני לא פיזיקאי ולא ביולוג ועיתונאים הם לא אטומים או מולקולות, ומשום כך במאבק הזה על חופש הביטוי אני לא ניטרלי. יש לי עמדה, עמדה אינטלקטואלית וערכית ברורה ומשום כך אני וראשי יחידות אחדות שמלמדות תקשורת, לא יכולים, אדרבא אסור לנו, להישאר בצד כמשקיפים המתבוננים על המתרחש בשתיקה.

גילוי הדעת שלנו הוא לא התארגנות נגד "אנשי ימין" (נתניהו, ליברמן, רגב) או נגד "אנשי שמאל" (ניסנקורן). הוא נגד כל מי שמרים יד, מאיים ומטיל מורא על מי שתפקידם לדווח בצורה חופשית ונקייה מלחצים, על כל מי שתפקידם להציג מגוון של דעות, על כל מי שתפקידם להביע את דעתם. מי שעושה את זה, ולא אכפת לי אם הוא משמאל או מימין, אשכנזי או מזרחי, צהוב או ירוק, צריך דעת שהוא ימצא אותנו, עם כוחנו הדל, מולו. לא שאני חושב שאנחנו מרתיעים מישהו; אני לא נאיבי. אבל אם אנחנו מחנכים סטודנטים על ערכים דמוקרטיים, אנחנו צריכים להיות שם ולהשמיע קול, כאשר אותם ערכים נמצאים תחת איום וסכנה.

מזל שיש את מי להאשים

לפני יותר מחודש העליתי אתר אינטרנט שסופר את השעות עד שאימאסעיל הנייה ימות (רמז: הוא עדיין חי), זאת לאחר שמי שלפני רגע היה באופוזיציה ואחרי רגע הפך לשר הביטחון של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, הצהיר שכאשר הוא יהיה שר הביטחון, הנייה יחזיר את נשמתו לבורא בתוך 48 שעות. קשה לומר שמישהו הופתע כאשר זה לא קרה.

עשיתי את זה לא כיוון שרציתי לראות אם ליברמן ימלא את הבטחתו; היה ברור שהוא לא. עשיתי את זה כדי להצביע על הרמה הירודה, כל כך ירודה, של השיח הפוליטי בישראל. חלק עצום מנבחרי הציבור בישראל הוא לא יותר מאספסוף מתלהם, כמו נאוה בוקר שרשמה שיא חדש של בהמיות עם הפוסט הזה:

נו טוב, מישהו צריך למלא את משבצת מירי רגב, עכשיו, כשהיא שרת התרבות של מדינת ישראל (כן, אני יודע, לרגע חשבתם שזה פשוט חלום רע. זה לא. היא שרת התרבות של מדינת ישראל).

אבל זה לא רק ליברמן ולא רק בוקר. ביום שישי שמעתי ב"אולפן שישי" את רינה מצליח מקוננת מתוך ישבנו של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שמארק צוקרברג לא משתף איתו פעולה ובמוצ"ש, הפלא ופלא, הוא חזר על ההתבכיינות שלו ב"פגוש את העיתונות" עם… רינה מצליח, ששאלה את השאלה המוזמנת של ארדן כאילו חשבה עליה בעצמה. כל הכבוד רינה!

למעשה, אם עורכים רשימה של כל הגורמים, הגופים, האנשים והמוסדות שלא משתפים פעולה, פוגעים, מתנכלים, עושים דווקא למדינת ישראל בכלל, ולממשלת הקיסר סגול השיער בפרט, מגיעים לרשימה, ובכן, ממש מרשימה. הנה רק חלק ממנה:

הסמולנים
בצלם
שוברים שתיקה
עמותות השמאל
ממשלות זרות
האיחוד האירופי
שרת החוץ של שוודיה
הערבים
חנין זועבי
הפלג הצפוני
ברק אובמה
ג'ון קארי
הקוורטט
מפלגת הלייבור בבריטניה
ראש המוסד שלעבר
ראש המוסד לשעבר לשעבר
ראש המוסד לשעבר לשעבר לשעבר
סגן הרמטכ"ל
ראשי המחאה החברתית
פייסבוק
המגזר הציבורי
הוועדים הגדולים
נוני מוזס
ידיעות אחרונות
הארץ
רביב דרוקר
ערוץ 10
ערוץ 2
בן כספית
יואב יצחק
יגאל סרנה
התקשורת
מני נפתלי
גיא אליהו
החמאס
אבו מאזן
הרשות הפלסטינאית
האקדמיה
BDS
BBC
האו"ם
דעאש
איראן
טורקיה
גדעון סער
בוגי יעלון
אמנים
סופרים
ראשי המחאה נגד עסקת הגז
התנועה לחופש המידע
בג"ץ
מבקר המדינה
היועץ המשפטי לממשלה

הרשימה הזו יכולה להיכתב לנצח. בכל פעם יש אויב אחר, גורם אחר שבגללו אי אפשר למשול כאן, שחותר תחת בית המלוכה של המשפחה המטורללת, גוף כלשהו שעכשיו נורא כועסים עליו (בחרו שם אקראי מתוך הרשימה) ובגללו קורה לנו כל מה שקורה לנו. אלא שכל השמות המתחלפים, המוסדות החתרניים, האנשים שנוהרים, כל תכליתם היא להסתיר את העובדה שהאדם שמשקיע עשרות אלפי שקלים בשנה בעיצוב שיערו המקליש והסגול, הוא ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה, אימפוטנט חסר תקנה שמייצר סביבו סביבה מושחתת מהיסוד.

מי שמאשים את פייסבוק ב"מצב" הוא שרלטן מחורבן ומי שמשתף פעולה עם ההאשמה הזו ונותן לה הד (כן רינה, אני מדבר אלייך), הוא משת"פ עלוב של שרלטן מחורבן. העובדה שיש כאן סכסוך לאומי שנמשך יותר ממאה שנה, במהלכם הצדדים הרגו אחד בשני כמעט ללא הפסקה, העובדה שמדינת ישראל שולטת על עם אחר בכוח הזרוע, עוד מעט 50 שנה, כל זה לא נכנס למשוואה? פייסבוק, פייסבוק היא הסיבה למה שקורה עכשיו? הכל בגלל פייסבוק? תגידו לי, מישהו קונה את השיט הזה? כן, יש מי שקונה ויש מי שמוכר ויש גם מי שמפרסם בלי להניד עפעף.

מה שכמובן מזמין תחרות – מי יהיה הבא בתור שיואשם בצרות של כולנו; בטרור, ביוקר המחיה, בחינוך הדפוק, במערכת הבריאות הקורסת, בתשתיות הלא מתפקדות, בשחיתות, בפערים החברתיים, בשיתוק המדיני, בבידוד הבינלאומי, בהידרדרות הבלתי פוסקת של המדינה – כי זה ממש מזמין תחרות, ואני אתפנה אליה מיד אחרי שאגמור לכתוב מכתב נזעם שאני מנסח ברגעים אלו ממש למארק צוקרברג.

חתיכת אנטישמי.

אה, הוא יהודי? בטח שמאלני. זה לא נחשב.

עניין של 48 שעות

אתם יודעים מה הבעיה עם הסמולנים? אני אגיד לכם מה הבעיה עם הסמולנים: הם רק מדברים. מדברים, מדברים, מדברים. אבל עושים? לאאאא, הם לא עושים כלום. רק מדברים. "שלום עושים עם אויבים", "שתי מדינות לשתי עמים", "צדק חברתי", יווו כמה שהם מדברים. בלה בלה בלה.

אבל, אנשי ימין, אחחחח, הם אומרים משהו ומילה שלהם היא מילה. ברזל, אני אומר לכם, ברזל.

קחו למשל אביגדור ליברמן, שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, המדינה שהיא אור לגויים, מדינת היהודים. רק לפני שבועיים הוא אמר לרועי כ"ץ באירוע שבתרבות:

אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת.

כיוון שמדובר רק ב-48 שעות, שזה ממש צ'יקצ'ק, קניתי את הדומיין "האם איסמאעיל הנייה כבר מת.קום" ובו אני עוקב אחר יישום הבטחתו של שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן. אני משוכנע שבתוך 48 שעות אשנה את המילה NO למילה YES. למה? כי רק הימין יכול, זה למה.

אני מבקש מכם להפיץ את הקישור ולעקוב אחר העדכונים.

עדכון 1 (30.5.2016): אביגדור ליברמן ימונה לתפקיד שר הביטחון בשעות אחר הצהריים. נוסף טיימר לאתר.

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל"ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את "הידיעות החמות" של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל "סודות המקצוע", את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.