שיצביע קורא אחד שבילדותו, ואולי גם בבגרותו, לא עמד מול הראי או סתם באמצע הסלון, שם תקליט או תקליטור במערכת הסטריאו והחל לעשות תנועות עם השפתיים כאילו היה הזמר עצמו. לא רק תנועות עם השפתיים – כל הגוף משתתף באירוע שכזה. לרגע אחד, אתה הזמר, ממש הזמר.
ב-1983 הוקרן הסרט Risky Business עם טום קרוז, שעוסק במתבגר אמריקאי בשיקגו שעושה חיים בבית כאשר ההורים שלו אינם בבית (למרות שהמצב שם מדרדר במהירות). אחד הקטעים המוכרים בסרט הוא זה של טום קרוז שעושה ליפ-סינק לשיר של בוב סיגר "אולד-טיים רוקנ'רול". הנה:
בשנות ה-80 הדבר היחיד שאפשר היה לעשות הוא לצפות בקטע הזה ולנסות לשחזר אותו בבית. מיליונים אכן עשו זאת. בשנות ה-2000, אומנות הליפ-סינק שהוצגה על ידי טום קרוז בסרט ממשיכה להיות משוחזרת עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים, אבל הפעם כולנו רואים.
במסגרת ההכנות שלי לשיעור על יוטיוב בקורס "מבוא לניו-מדיה", הבחנתי בתופעה הזו ומצאתי אותה מרתקת. כל כך מרתקת שהחלטתי להכין בחופשת הסמסטר סמינר שלם שיעסוק ביוטיוב כתופעה תרבותית ובעיקר בדרך שבה המונח "אותנטיות" בא לידי ביטוי במרחב הזה: הדרך שבה הוא משתנה, לעתים נשבר, מנופץ ממש ואז מורכב מחדש.
כדי להדגים את האופן שבו הגולשים ביוטיוב חוזרים ומציגים את הקטע מתוך Risky Business, כדי להמחיש את היקף התופעה ועד כמה היא מקסימה ומרתקת, הכנתי את הסרטון הבא שמורכב אך ורק מקליפים של גולשים שצילמו את עצמם משחזרים את הקטע ההוא.
לפני כמה שבועות שלחו לי קישור להופעה של רינגו סטאר אצל ג'ון סטיוארט. הוא שר שם את השיר With a Little Help From My Friends של "החיפושיות". רבים שצפו בקליפ, גם אני, סברו שרינגו צריך הרבה יותר מ-little help.
רינגו סטאר אף פעם לא היה הזמר הכי מוכשר בחבורה. למרות שנראה שהוא עושה חיים, קשה להשתחרר מההרגשה שזו סוג ההופעה שהייתם מצפים לה כאשר הייתם עולים על אוניית שעשועים. במקרה הטוב. מה שמעלה את השאלה מה קורה לאמנים גדולים אחרי כל כך הרבה שנים; האם הם משתבחים עם הזמן או שהם מנסים, בצורה קצת פאתטית, לחזור אל ימי התהילה.
חשבתי על העניין הזה כאשר שמעתי את House of the rising sun של The Animals. כל מי ששומע את השיר הזה לא יכול להשתחרר מהעוצמה שיש בקולו של אריק ברדון, הסולן. הנה, ראו אותו כאן בהופעה חיה משנת 1964, כשהוא בן 23 בלבד:
סיפור חייו של ברדון מעניין ואחרי שקראתי עליו קצת הבנתי שהוא ממשיך להופיע, כמו רינגו סטאר, ברחבי העולם כשהוא מזמר את שירי הלהקה ההיא, משנות ה-60. הנה אותו ברדון, באותו מעמד – הופעה חיה – 44 שנים אחרי ההופעה ההיא (לצערי לא ניתן לעשות Embed לקטע הוידאו הזה).
לא יודע מה לומר לכם.
חשבתי על ההופעה הזו, על האנשים האלו שעולים על הבמה פעם אחר פעם, גם כשברור שהם הרבה אחרי השיא שלהם, כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי ששודר לפני כמה ימים בערוץ 8 על ג'יי די סלינג'ר. בסרט מנסים כמה סופרים להבין את הסיבה לשתיקתו של סלינג'ר. הם מעלים כל מיני השערות. כשצפיתי בהופעה של ברדון שאלתי את עצמי האם יתכן שסלינג'ר שותק פשוט מכיוון שהוא יודע שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יכתוב, הוא אף פעם לא יוכל להוציא מעצמו דבר מרשים, מפעים וחד-פעמי כמו "התפסן"? וגם אם כן, האם היצירה הכי טובה שלך היא סיבה מוצדקת לשיתוק, לשתיקה?
משרד האוצר מנסה לצמצם במשהו את ההטבות החריגות שמקבלים עובדי חברת חשמל. שלא תבינו לא נכון, אני בעד שעובדים, בכל מקום, ישתכרו שכר הוגן ואפילו מעבר לכך. אין לי בעיה עקרונית עם התנאים הטובים שקיימים בחברת חשמל. אבל יש "שכר הוגן" ו"תנאים טובים" ויש שחיתות.
קרן מרציאנו (חדשות ערוץ 2) דיווחה אתמול בתוכנית הכלכלית שלה על הפרטים. לדוגמה, היא סיפרה, עובדים ותיקים בחברה מקבלים שתי משכורות נוספות כל שנה. העובדים זוכים להחזר נסיעות רכב בין אם הם נסעו ובין אם לא, שזה באמת נחמד ובנוסף, בחברת החשמל ישנו נוהג מוזר, שלא לומר מושחת, לפיו גמלאים של חברת החשמל זוכים לקידום לאחר הפרישה ואפילו – הנה זה בא – לאחר המוות. תודו שקשה למצוא נאמנות כה מרישמה לעובדים.
ואז, לקראת סוף הכתבה, מופיע הקטע הבא:
הכל אני מבין, באמת שאני מבין הכל, אבל תוספת חלב?!? WTF? קרן אפילו לא נעצרת כדי להסביר מה זה. היא פשוט ממשיכה הלאה כאילו כולנו מבינים מהי "תוספת חלב".
כיוון שזו תוספת יצירתית מאוד, שרק אלוהים ומי שמקבל אותה יודע מאיפה היא הגיעה, אנו מכריזים בזאאאת! על תחרות תוספת השכר היצירתית. במסגרת התחרות, תתבקשו לציין היכן אתם עובדים ו/או עבדתם ו/או שונות ואז להתאים למקום העבודה שתיארתם תוספת שכר יצירתית. עליכם להעניק שם לתוספת השכר, להסביר את מהותה ואת הרציונאל שעומד מאחוריה וכמובן לתמחר אותה. שימו לב: כדי לנצח בתחרות על תוספת השכר להיות לא רק יצירתית אלא גם מוצדקת.
כיוון שבישראל ישנן ערימות של תוספות שכר יצירתיות שחבל על הזמן, זו תחרות קשה במיוחד שכן תאלצו להפעיל דמיון פורה במיוחד כדי להתגבר על תוספות השכר האמיתיות. למרות זאת, אני לא מודאג.
כל תוספות השכר שיוצגו כאן ישלחו בקובץ מיוחד להסתדרות העובדים כשירות שניתן על ידי הקונצרן. הזוכה בתחרות יזכה לקבל שלוש תוספות שכר מהרשימה שתתגבש זאת החל מחודש אוגוסט 2017 ובכפוף לתנאי התשלום המצוינים כאן.
ביכולתכם להשפיע על מבנה השכר של מיליוני אזרחים. השקיעו!
האיום בלכתו ללא עת של הגלוב, הוביל אותי למחשבות נוגות על ז'אנרים שכמעט ונעלמו בשל רשלנותו המתמשכת והפושעת של היו"ר. למשל, מזמן לא קראנו כאן טקסט מסוג זה:
כך תיאר המורה הרוחני סוואמי מוקטננדה, שהוסמך של ידי המורה הענק סוואמי ניטיננדה להעביר שאקטי פאט לאחרים, מתאר את שבחי הקונדליני: "רק ברגע שהקונדליני מתעוררת, אנחנו יכולים להתעורר לטבע האלוהי שלנו, לגדולתנו. כל עוד הקונדליני הפנימית רדומה, אין זה משנה כמה סיגופים אנחנו עושים או כמה יוגה אנו מתרגלים, לעולם לא נוכל לממש את הידע של העצמי. התעוררות הקונדליני הפנימית היא התחלתו האמיתית של המסע הרוחני".
אני יודע שאתם חושבים שאני המצאתי את זה, כי רק מוח מעוות כמו שלי יכול לדבר במשפט אחד על סוואמי מוקטננדה יחד עם סוואמי נינטנדו שמטרתם המשותפת היא להעיר את הקונדליני הפנימית. אבל לא. זה לא אני. זו דוגמה לטקסט חביב בערוץ הניו-אייג' הכי היפסטר (איזו מילה מזויפת) שקיים באינטרנט הישראלי! יו-הו!
תודו שהתגעגעתם. נו? תודו.
ואם כבר געגועים, מזמן, אבל ממש מזמן לא היה פה קליפ יפני כמו שצריך. הנה פרסומת מצוינת בכיכובו של שחקן קוריאני עבור מוצר יפני שהורג ג'וקים סינים.
אם אחרי הריקוד הזה אתם לא רצים לקנות את מחסל הג'וקים, כנראה ששום דבר לא ישכנע אתכם לרכוש אותו. אני הזמנתי עשרים. הוקימי מוני!
זה אולי הדבר הכי משביז שיכול לקרות לבעל אתר: פריצה. אם בזה לא די, אין לי מושג איך זה קרה ומשום כך אין לי דרך לוודא שזה לא יקרה שנית.
אתמול בשעות אחר הצהריים התחיל האנטי-וירוס שלי (NOD32) להתנהג באופן מוזר. הוא דיווח שיש אתר שמנסה להתחבר לאתר בעל שם מוזר ושהאתר הזה מלא בוירוסים. מכיוון שבאותו הרגע היו לי בערך 15 חלונות פתוחים, וכיוון ש-NOD32 טיפל בבעיה, לא התרגשתי. אבל כאשר בשעות הערב מרק כתב הערה ממנה השתמע שהגלוב הוא המקור של הוירוס, מיהרתי לבדוק את העניין.
בדיקה קצרה העלתה שכל קבצי ה-PHP על השרת, כולם, ללא יוצא מהכלל – גם אלו שאינם קשורים לגלוב – נדבקו בקוד זדוני. בכל קבצי ה-PHP נוספה שורה מוצפנת בראש הקובץ, המורכבת מלא פחות מ-3,430 תווים המפנים לקוד מוצפן אחר המפנה לאיזשהו אתר בסין. האתר הזה ניסה להדביק את הגולשים בוירוס ולפחות במקרה אחד ידוע לי שהוא הצליח. הוירוס נקרא Internet Security 2010 והוא חתיכת דרעאק שלא מהעולם הזה (כאן ניתן למצוא הוראות הסרה).
ניסיון להסיר את הקוד באופן ידני העלה חרס והגלוב קרס לחלוטין. ניסיון להוריד את מסד הנתונים כדי לוודא שהוא תקין, הוביל למסקנה שמסד הנתונים הושמד. הגיבוי האחרון של מסד הנתונים נעשה בראשית ינואר 2010 מה שאומר שכל התכנים שהועלו במהלך חודש ינואר, נעלמו. זאת ועוד, מעולם לא ניסיתי להחזיר את הגלוב כולו מגיבוי שכזה ולך תדע עד כמה הוא אמין.
זה היה הרגע שבו הוזעק ר"ש וכמו תמיד, הוא סיפק תמיכה טכנית, מוסרית ודתית (תוך שהוא ממלמל "ברוך דיין אמת" על מסד הנתונים שנפטר). המסקנה היתה שיש צורך למחוק את כל הקבצים שמאוחסנים בשרת, כולם כולל כולם, ולנסות ולהתחיל מההתחלה.
השרת נמחק. כולו. העליתי את קבצי הוורדפרס האחרונים שיש לי (גם הם, מלפני כמה חודשים טובים) עם ההגדרות הקיימות בניסיון לבדוק את מסד הנתונים. בסביבות השעה 02:00 בלילה הסתבר שמסד הנתונים, אחרי הכל, לא נפגע. הבוקר העליתי את גרסת הוורדפרס המתאימה. התקנתי מחדש פלאגינים, גיביתי את מסד הנתונים ואת הקבצים והגלוב חזר לחיים.
חברת "לך-אבאל'ה", אצלה מאוחסן הגלוב, טוענת בתוקף שהיא לא יודעת מה הבעיה ושלחה לי ערימה של הוראות כיצד להיזהר מתוכנות זדוניות. בחייאאת אמאשלכם. באמת?! אני דווקא חושב שהאשמה נעוצה בהם או נכון יותר בשכנים שלי בשרת אשר מישהו מביניהם נפרץ וכך הגיעו אליי, אבל אין לי דרך לדעת. גרסת הוורדפרס בה אני משתמש היא הגרסה האחרונה (וממילא ר"ש טוען שזו לא פריצה לוורדפרס אלא ניצול של חולשה בקבצי PHP) והסיסמה לשרת ה-FTP לא נפרצה. האופן שבו הקבצים נדבקו מלמד על שימוש בסקריפט אבל לא ברור איך הוא הצליח להדביק את קבצי ה-PHP ואיך ניתן להתגונן.
אני מודה שזה קצת מוציא את החשק ואם יש חיסרון אחד גדול בניהול פלטפורמה בכוחות עצמך, הרי היא כאן לפניכם: לשבת עד שעות הבוקר המוקדמות, למחוק, להעלות, לעדכן ובאופן כללי לסבול מבכאב ראש ולב. אני מקווה שזה מאחורינו.
תודה לכל אלו שהציעו את עזרתם בטוויטר נוכח הייאוש וההרס ולכל שאר האנשים שהשיאו עצות, שלחו רעיונות וביקשו לסייע.
כל מי שעוקב אחר סצינת הסטארט-אפים בישראל יודע שמדובר בסצינה פרועה ותוססת, בייחוד כאשר הזמנים הם טובים (בזמנים רעים כולם מורידים את הראש. ואז מתכופפים). ובכל זאת, ישנם סטארט-אפים שאנחנו, כצרכני מדיה, קוראים עליהם יותר, ישנם יזמים אליהם אנחנו נחשפים יותר. עיתונאי בתחום, שביקש להישאר בעילום שם, שלח אליי את הטקסט הבא לקטגוריית כתב/ת אורח/ת, ובו הוא מציג לדוגמה את הטיפול התקשורתי בשני סטארט-אפים, בוקסי ואינוביד, ומכה על חטא. הנה הטקסט לפניכם:
***
הייפ היא מילת סלנג שחדרה לתקשורת מלשון המילה Hype באנגלית – ומוגדרת במילון כפרסום מוגזם או מהומה תקשורתית.
בוקסי לדוגמה, שמפתחת תוכנת מדיה בקוד פתוח המאפשרת לצרוך תכנים מהרשת באמצעות חיבור המחשב הנייד לטלוויזיה, רוכבת היום על מגמה שרלוונטית לרבים מהצרכנים: איך להפוך את הטלוויזיה היבשה שמשדרת תכני מדיה מגופי מדיה טלוויזיוניים לטלוויזיה נושמת שכוללת תכני אינטרנט מתעדכנים. לחברה 850 אלף משתמשים ועשרות שיתופי פעולה. בין היתר עם נטפליקס, Current TV, פנדורה, דיג וחברות אחרות. התוכנה מאפשרת לגולשים גם להמליץ על תכנים ולהתחבר לרשתות חברתיות שונות, כגון פייסבוק וטוויטר. והיא גם זכתה בפרס בתערוכת CES לאחרונה.
כל זה נשמע יפה אבל והנה עוד שורה תחתונה שבדרך כלל ההייפ פוסח עליה: לחברה אין הכנסות ו-850 אלף משתמשים זה לא מספר שמעיד שהחברה חדרה ללב הקונצנזוס, שיצאה מביצת ניו-יורק וסיליקון ואלי למדינות כמו מרילנד ויוסטון.
לפני מספר שבועות פנה אלי יזם המפתח אפליקציה ושאל אותי שאלה פשוטה: "תגיד", הוא אמר לי "אני חייב לדעת: איך אני מקבל חשיפה כמו בוקסי?" לא ידעתי כל כך מה להשיב לו. בבוקסי עושים את הדברים נכון. יש להם מוצר שמובן על ידי משתמשים בניגוד לפיתוחים טכנולוגיים מעולם המוליכים למחצה או מכשור רפואי שמוכרים רק על ידי הקהילה המקצועית. כמו כן יש להם מנהל יחסי ציבור שנוהג לעדכן באופן שוטף את העיתונאים והבלוגרים שמסקרים את בוקסי. ועדיין, עם כל הכבוד, בוקסי זוכה לחשיפת יתר בתקשורת הכלכלית. ולפני שתמהרו לשגר טוקבק זועם – הנה אני מודה. גם אני אשם.
ישנה עוד חברה שזוכה ליחס חם בתקשורת הכלכלית והטכנולוגית: אינוביד והיזם שלה, טל חלוזין, שזכה בתואר היזם הצעיר ביותר של השנה של מגזין ביזנסוויק וקיבל כתבות וראיונות שהם לא בפרופורציה ליזמים מחברות אחרות פחות "סקסיות". אינוביד אגב היא חברה שפיתחה טכנולוגיה להטמעת פרסומות בתכני וידיאו באינטרנט באמצעות השתלת המותגים בתוכן עצמו, לא מוצר שאמור להקנות חשיפת יתר לעומת חברות סטארט-אפ אחרות. ברור לכולם שישנם לא מעט פיתוחים טכנולוגיים בתחום ביוטק, ננו-טכנולוגיה, תוכנה ארגונית, תקשורת ומוליכים למחצה שעשויים להשפיע ולשפר את האנושות יותר מאינוביד.
אז למה השתיים האלו זוכות לכל כך הרבה הייפ? שתי סיבות עולות לנגד עיני בנוגע להייפ שסובב חברות מסוימות, ושיוצר שני סוגי מעמדות, חברות סקסיות וכאלו שלא.
האחת, התקשורת הכלכלית היא בעצמה גוף מדיה שפועל חזק בזירה האינטרנטית ומפעיל בעצמו אתר חדשות. קל לה יותר להתחבר לעולמות תוכן שקרובים לעולמה. במובן הזה הרבה יותר קל לכתב כלכלי להבין מה עושה חברה כמו אינוביד או בוקסי.
השניה, היזמים של חברות שזוכות ליחס פחות חם ומחבק מהתקשרות אינם נוטים לבקש את אותה חשיפה. הם פחות מבינים בשיווק ויותר מתמקדים בפיתוח הטכנולוגיה. חשיפה עיתונאית פחות חשובה להם. יתכן שהם צודקים, יתכן שהם טועים, אבל זה המצב.
התוצאה היא שהתמונה שמצטיירת בפני הקורא שאינו מתעשיית ההיי-טק מעוותת ולא מייצגת. תעשיית ההיי-טק הישראלית כוללת 4,000 חברות. רובן לא זוכות לחשיפה תקשורת כי הן לא נחשבות למעניינות בעיני התקשורת הכלכלית, וגם בגלל שהתקשורת עצמה מושפעת מאקו-סיסטם של בלוגספירה שבעצמה מוטה טכנולוגית ואינטרנט. לכן, הסיקור של חברות האינטרנט מתבטא בחשיפת יתר שלא מייצג נאמנה את המציאות בשטח. אל נתפלא אם בפעם הבאה שחברה נמכרת ב-200 מיליון דולר מגיעה מעולם השבבים ולא מגזר האינטרנט הטרנדי.
מצד שני, אולי אי אפשר אחרת. אולי זה מוגזם לבקש מעיתון כלכלי לשכור בנוסף לעיתונאי אינטרנט גם עיתונאי שמומחה בננו-טכנולוגיה, ביוטכנולוגיה או שבבים. יכול להיות שבמציאות הנוכחית זה לא משתלם כלכלית. מה שבטוח הוא שהתופעה הזו, שמאפיינת את כל העיתונים, לא תיעלם במהירה. כדאי לקוראים להיות מודעים לה. גם לעיתונאים כדאי.
שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, מתגלה כבליין לא קטן. אחרי שנחשפה המבוכה בספרד, נחשפו אתמול והיום סיפורים נוספים על מסעותיו של כבוד השר ברחבי העולם. הפעם מדובר בברזיל, ארגנטינה ומדינות נוספות. מסתבר שכבוד השר חובב יותר לצאת לפאבים, משחקי כדורגל, מועדונים, חופים ושאר אתרי בילוי מאשר לעבוד. האמת? צודק.
ובכל זאת לא נעים. אחרי הכל, אני ואתם הם אלו שמממנים לחבר סטס את הבילויים. לכן "מקורבי השר", כלומר מנכ"ל המשרד, דובר המשרד או השר עצמו, העבירו ל"ידיעות אחרונות" את התגובה הבאה:
הייתי רוצה לומר לכם שזו פארודיה, הייתי רוצה לומר לכם שאני כתבתי את זה בשביל הצחוקים, הייתי רוצה לומר לכם שזו בדיחה שהרי לא יתכן שזו באמת התגובה של "מקורבי השר" – אבל אני לא יכול. כי זו התגובה: "מדובר בבחור צעיר ונאה, ולא שמן וקירח". זו הרמה של השרים במדינת ישראל.
ואם אנחנו כבר ב"ידיעות אחרונות" (כמו שאפשר להבין, נפל לידי הגליון של היום), עמוד אחרי הדיווח על החבר סטס מופיע דיווח על החבר ברלוסקוני תחת הכותרת העיתונאית, המקצועית והעובדתית: "בא מאהבה".
לצד הכתבה, שעמוסה בפרטים חשובים ("[ברלוסקוני] העניק שתי נשיקות על לחיו של שגריר ישראל ברומא"), עקרוניים ("המשיך בחיבוק לראש הטקס של משרד החוץ"), ושעוסקים בסוגיות מדיניות רבות משמעות ("ברלוסקוני נראה במיטבו, שום זכר לצלקת שנשארה מהתקיפה"), מופיע איור מיוחד ובו התפריט ממנו נהנה ראש ממשלת איטליה:
ואני שואל את עצמי: מה, מה התפריט הזה רוצה לומר לי? מהו המסר שהעיתון מבקש להעביר לי, הקורא, בכך שהוא מפרסם את תפריט ארוחת הערב? הניחוש שלי הוא שהתפריט מבקש להעביר את ההוד וההדר בו התקבל האורח המכובד. הוא עמוס במילים שהאנשים הפשוטים, חלקם – לא עלינו – שמנים וקירחים, לא מכירים מהתפריט הרגיל שלהם כמו: "אקסלופ", "מצע לפת", "דואט צלעות" וכמובן היהלום שבכתר, "קרם זביונה", שהוא, כידוע, מעדן מלכים מלא בהמממממ זביונות ממש ממש קטנות.
אני חושב שאני אמור לקרוא את התפריט הזה ולומר לעצמי "תשמע, ממש אוהבים את ברלוסקוני פה בארץ. תראה מה נתנו לו למנת הביניים: סורבה לימון וודקה! לא תגיד איזה טוסט גבינה צהובה. לא. סורבה לימון וודקה! וואלה איך שאנחנו מפנקים ת'חברים שלנו. שווה להיות חבר שלנו. מדליון אנטריקוט. באמת שווה".
גיל קול, מערוץ הקריירה בלמהנט, פרסם היום סקר יוצא דופן של "חברת ועדים" ממנו עולה כי נרשמה "עלייה חדה במכורים לעבודה בישראל":
10% מכלל העובדים השכירים במשק "מכורים לעבודה" (וורקוהוליסטים), ולא ייצאו השנה לחופשה.. אותם 10% גם נשארים לעבוד שעה, שעתיים או יותר מממוצע השעות של שאר העובדים בארגון… נתון זה מצביע על גידול של 40% במספר הוורקוהוליסטים בישראל לעומת נתוני סקר השנה שעברה… במשרד האוצר 0% מהעובדים מכורים לעבודה.
תשמעו, מה אומר, מ-ר-ת-ק! עלייה במכורים לעבודה! מה זה עלייה – זינוק! זינוק של 40%. זה מרתק. זה ממש ממש מרתק. קול מסביר איך בוצע הסקר:
מנכ"ל חברת ועדים, יעקב אלוש, אמר שהסקר נערך בקרב חתך מייצג של 360 ראשי ועדי עובדים אשר נשאלו לגבי אחוז המכורים לעבודה מתוך עובדי הארגון. לדבריו, הם הסתמכו על הכרתם את העובדים וידע אישי.
חזור שנית?
הסקר נערך בקרב חתך מייצג של 360 ראשי ועדי עובדים אשר נשאלו לגבי אחוז המכורים לעבודה מתוך עובדי הארגון. לדבריו, הם הסתמכו על הכרתם את העובדים וידע אישי.
מה מה??
מדוע לא להסתמך על דיווח שעות שהוא כיום חובה, שואל קול ומקבל תשובה מיעקב אלוש: "הקשר הוא עם ועדי העובדים ולא מחלקות משאבי האנוש. הן לא יהיו מוכנות לשתף פעולה עמנו – הוועדים כן". אה הא. ולמה שראשי ועדי העובדים ידעו עד כמה העובדים מכורים לעבודה ועד איזו שעה הם נשארים לעבוד? "הם יודעים מה עושים העובדים שלהם – ואם לא, אז הם לא ענו", מסביר אלוש. הם יודעים מה כל עובד עושה, מקשה קול: "כן – מי שידע ענה, מי שלא לא".
באופן מפתיע הסתבר שבמשרד האוצר 0% מהעובדים מכורים לעבודה. איזו היצטרפות מקרים.
גיל, גיל בוא שניה, בחייייאת גיל.
אתה יודע שאתם מפרסם סקר שהוא בדיחה. מה זה בדיחה, בדיחת העשור. זה לא סקר, זה חרטא. למעשה המילה "חרטא" קטנה על הסקר הזה. למעשה, אם אני אקרא לסקר הזה בשם "חרטא" הוא יסמיק מהמחמאה. אחר כך הוא יזמין אותי לסרט. אחר כך הוא ינסה להכניס אותי למיטה.
אם אתה מסביר לקורא עד כמה הסקר הזה הוא בדיחה אז למה אתה מפרסם אותו, למה? למה אתה מפרסם משהו שהוא לחלוטין בושה וחרפה וכלימה, למה? מה הרוויח הקורא שלך חוץ מטקסט שיהפוך לקאלט? אתה חושב שהוצאת את אלוש טמבל? טעות, חביבי. הבדיחה היא על חשבונך.
ולחדשות נוספות: סקר שבוצע בקרב אנשים שמכירים אנשים שטוענים שיש לאותם אנשים חברים שהם שכנים של שומרים ששומרים על בניינים שבהם יש עובדים שיש להם מכרים שמועסקים כעובדי קבלן במשרה חלקית בחברות הייטק מצא: 90% מהעובדים מקיימים יחסי מין במקום העבודה.
בשבוע האחרון התפרסם בעיתונות הכלכלית אחד הסיפורים הביזארים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות. EIM, אחת המפיצות הגדולות של מיקרוסופט ישראל, הגישה תצהיר לבית משפט ובו טענה שיחסיה עם מיקרוסופט עלו על שרטון "משום שאנשיה סירבו להשתתף באורגיית סקס וסמים במסגרת שיט תענוגות שערכה מיקרוסופט במאי 2005 למפיצים מישראל ומטורקיה".
כל מי שמכיר את הבוקים במיקרוסופט ישראל מבין עד כמה הסיפור הזה מופרך. אבל, אין מה לומר, עסיסי. לא רק שהוא עסיסי הוא התפרסם ב"גלובס" ו"דה-מרקר" לא יעברו על העניין בשתיקה. משום כך, "דה-מרקר" מפרסם בימים האחרונים כתבה אחרי כתבה בו הוא מנסה לפצח מה קורה באותו שיט תענוגות.
אתמול, התעלה על עצמו המרקר ובכתבה בת יותר מ-2,000 מילה השיג עדות של עובד לשעבר במיקרוסופט ישראל, עדות אשר מחסלת, כצפוי, את הסיפור של EIM. מסתבר שאיזה טורקי ומצרי הזמינו נערות ליווי. מגעיל ודוחה אבל לא ממש קשור למיקרוסופט ישראל.
אם בזה היה נגמר, היה צריך להוריד את הכובע בפני אור הירשאוגה ואורי ברקוביץ' על ההישג העיתונאי. אבל הם לא רצו לעצור שם. לכן, אל הכתבה מצורפות שלוש תמונות. סביר להניח שאותו עובד לשעבר הוא זה שצילם אותן והעביר אותם לידי העיתון. הנה התמונה הראשונה (את השתיים האחרות אפשר למצוא בכתבה עצמה):
כמו שאתם רואים, מדובר בחתיכת ויזואליזציה מרתקת. 11 אנשים מצולמים על אוניה ולא רואים את פניו של אפילו לא אחד מהם (מחשש שהוא יתבע את העיתון). למעשה, יתכן שהאנשים האלו כלל לא קשורים לאירוע. אף אחד מהם לא לובש חולצה של מיקרוסופט, אין שום אינדיקציה לכך שמדובר בתמונה הקשורה לאירוע המדובר. לך תדע. גם בשתי התמונות האחרות מופיעים אנשים בפוזה דומה: שותים או אוכלים ומטושטשים.
כך נראית עיתונות כלכלית כשהיא מתחפשת לרפי גינת.
מעבר לזה שהתוצאה מגוחכת, זה מקרה קלאסי בו העיתון לא מדבר ישירות אל קוראיו, כפי שהוא אמור לעשות, אלא מדבר מעל ראשיהם של קוראיו. הוא מדבר עם "גלובס". הוא אומר לו "לא רק שיש לי את הסיפור המלא, יש לי גם תמונות!". הקורא לא מרוויח מהעניין דבר. הוא מביט על האנשים המטושטשים ואומר לעצמו "המממ, מעניין. המעקה הזה שהם עומדים לידו, הוא מספיק גבוה?".
האמת האוניברסלית הזו, שמוכרת לכל אדם ביקום, לא מוכרת ל"מעריב".
סיבה מספר 7,493 מדוע "מעריב" הוא גוויה מהלכת: אין לו פאסון. הוא מזמן איבד את הכבוד העצמי שלו. הכותרת הראשית של ערוץ ברנז'ה באתר האינטרנט שלו, חוגגת עלייה בחשיפה לחלק אחד בתוך העיתון כולו, עלייה של שתי עשיריות האחוז שנמצאת עמוק בתוך גבולות הטעות הסטטיסטית.
