אראל סג"ל – קפקא המודרני

ואז אראל סג"ל השווה עצמו לקפקא.

הטור של סג"ל באתר "וואלה" (יש לו גם תכנית בגלי צה"ל. יש לו גם תכנית בערוץ 10. הוא מנחה של "ערב חדש" ב"חינוכית". בעבר הוא כתב ב"מעריב". הוא כתב גם באתר האינטרנט "מידה". הוא כתב ב"מקור ראשון". היתה לו תכנית ב"רדיו ללא הפסקה". היתה לו תכנית ב"רדיו 99".  היתה לו תכנית ב"גלי ישראל". התקשורת שמאלנית, היא לא מאוזנת, אתם מבינים, לא נותנים לו לפתוח את הפה), נפתח בקריצה אל הספר "הגלגול" של קפקא. אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא שרץ, אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא אשם במשהו והוא אפילו לא יודע מה ("המשפט"). כזה הוא סג"ל, דמות קפקאית, מסכנה, שלא יודעת מה רוצים מחייה.

סג"ל כתב שהוא עשה תחקיר ו"ככל שידוע לי, וקראתי לא מעט חומר על גרמניה הנאצית, ועד כמה שזכרוני אינו מתעתע בי, לנאצים לא היה שום קטע עם איגואנות. הן לא היו חלק מהנרטיב. אין שום סיפור על איגואנה ארית שנחשים יהודים רודפים אחריה".

אבל רגע, יכול להיות שהמשפט הזה הוא סאטירה? הו, זו בעצם הלצה. חה חה, זו פשוט הלצה, חה חה. זה חוש ההומור הידוע של סג"ל, זה שהוא לא מתכוון להתנצל בגללו, זה שאולי הוא "סר טעם", אבל הוא בכל זאת סאטירה. גם על סרטון הנחשים כותב סג"ל "זו הייתה סאטירה. אולי לא מספיק טובה או ברורה אבל לא יותר חריפה מכל מערכון בארץ נהדרת או מונולוג של ליאור שליין או אסף הראל". אולי היא לא היתה מספיק טובה או ברורה. אולי. יש כזו אופציה. יתכן. יש כזו אפשרות, משהו בהסתברות מסוימת אך לא ודאית. אבל סאטירה, הו כן, זו היתה סאטירה, כמובן.

תגובת ההתקרבנות של סג"ל, נוסחה עוד קודם לכן בתגובתו לאתר "מאקו" שדיווח על הסרטון. סג"ל הסביר: "קמתי בבוקר וראיתי שקוראים לי יודו-נאצי. בפעם האחרונה שבדקתי לא שלחתי שום טרנספורט לאושוויץ ולא קעקעתי לאף אחד מספרים על הידיים". ככל הידוע לי גם גבלס לא החזיק אקדח קעקועים בידיו, אבל היי, בניגוד לסג"ל, אני לא קראתי חומר על גרמניה הנאצית, אז יכול להיות שאני טועה.

סג"ל לא נותן קישור לטקסט שלי אלא מצטט אותו בצורה חלקית. הוא מסיים את הציטוט במילה "יודו-נאצי" אך משמיט את ההסבר לה. כמה נוח. לאחר מכן הוא מתגונן בטענה שהוא לא שלח אנשים לאושוויץ. אם זה היה קצת יותר מטופש וילדותי, היו צריכים להקריא את התגובה שלו בערוץ "הופ".

במהלך השבוע הוזמנתי להופיע בשלוש תכניות טלוויזיה ושתי תכניות רדיו על מנת לדבר על הטקסט שכתבתי. סירבתי בכל המקרים. אין לי עניין להיכנס למלחמת בוץ עם סג"ל. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמודד עם טיעונים של ילד בן 4 שזועק "שמאלנים! שמאלנים! הצילו יהודים, השמאלנים רודפים אחריי ואינני יודע מה הם רוצים!".

האמת העצובה היא שסג"ל יודע בדיוק מה הוא עשה, כפי שהוא יודע בדיוק מה הוא עשה במקרה של סתיו שפיר. סג"ל הוא אדם מסוכן לא כיוון שהוא חכם (הוא לא), לא כיוון שהוא מתוחכם (הוא ממש לא), אלא כיוון שהוא הצליח לשכנע אמצעי תקשורת רבים שהוא מייצג את הימין, שהוא איש הימין הקלאסי ובשם האיזון, יש לתת לו להשמיע את קולו. אך אבוי, כאשר קולו נשמע כל ששומעים הם קרקורים, צווחות וטינופים שהם רק בקושי רמה אחת מעל שפטל.

אני מקווה שלימין יש נציגים מוצלחים מקריקטורה של ימין, מאיש קרטון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח "שמאל! שמאל!" ואז להשתמש בהכפשות אישיות ("יואל חסון האפס", "רענן שקד המשמים") כדי להתמודד עם המבקרים שלו ואני מקווה שאמצעי התקשורת שנותנים לו במה יבינו שהם מועלים בתפקידם כאשר הם נותנים מיקרופון לאיש ששנאה, תיעוב ושיסוי זורמים בעורקיו.

הפואטיקה של עירית לינור

אסור להשוות
אני לא אמיר חצרוני, אני לא כותבת בשפה בוטה.

צניעות
כשצנחה עליי ההבנה מה אפשר לעשות עם זה כבר היו לי 20 אלף עוקבים, ואמרתי 'היי, אני עיתון'.

גמישות
אנשים לא צריכים להשתנות.

המלכה אליזבת
אין אצלי תגובה בלי לייק. אתה רוצה להתווכח? כרטיס הכניסה הוא שתעשה לי לייק.

סיינטיפיק אמריקן
אני גם מדרגת אנשים לפי אלה שלא עושים לייק אף פעם, ואני יכולה להגיד בהכללה גסה, ממחקר לא אמין לחלוטין, ששמאלנים לא עושים הרבה לייקים.

מעורבות
אני מאמינה שצריך להפחית את כמות הדברים שאכפת לך מהם.

צניעות (2)
כשאת רואה את מספר העוקבים שלך את אומרת, אוקיי, אני עיתון, אני כלי תקשורת, ומעכשיו צריך להתנהג באחריות, להיות מבוגר אחראי.

מקצועיות
לפעמים אני בוחרת נושאים שאני יכולה להמציא עליהם דעה.

ורדה רזיאל ז'קונט
ותעלו את המינון של הציפרלקס, חברים.

סולם ריכטר
אני מאוד מחבבת את ראש הממשלה הזה, כי הוא שמרן ולא עושה תזוזות פתאומיות.

שרה נתניהו
הוא (ראש הממשלה) איש מאוד מרשים, אינטליגנטי ומוכשר.

סיגרים
הוא מאוד מתמצא, והמקום הזה והמדינה הזאת חשובים לו.

מדע המדינה
בעיניי, אם את יוצאת מהבית והרמזורים עובדים, יש אספקת חשמל ואת לא ממוסה יותר מדי, נראה לי שזה בסדר.

אווט-אוף-פוקוס
אתם מתמקדים בזה שזה לא ראש ממשלה שבחרתם, במקום להתמקד בזה ש'היי, אני יושבת בבית קפה ונהנית מהחיים'.

טוב טעם
אני מתה על טראמפ, קודם כל כי הוא לא הילארי קלינטון ולא ברק אובמה.

פטריוטיות
אדם שהוא לא בעד ישראל – בטח כשאתה רואה את השכנים שלנו – אם אתה לא רואה את הנס היפה הזה, ואתה לא מבין שצריך לטפח ולגונן עליו, משהו פגום אצלך. אז משהו פגום באובמה, ובטראמפ לא.

הקפיטל
אני חושבת שהבורגנות זה מה שמחזיק את העולם – כל המוסדות הבורגניים הם המסגרות הכי טובות לאנושות.

צ'ה-גווארה
אלה שרוצים מהפכות הם אנשים מסוכנים.

ילדת פרחים
כל מערכות יחסי הכוחות בעולם זה יחסים של חיבה ושיתוף.

פמיניזם למתקדמים
חלקים מחוק ההטרדה המינית הישראלי הפכו חטא לעבירה, וזה דבר שאני לא אוהבת. אנחנו, השמרנים, לא מזדעזעים כשמישהו עושה משהו לא בסדר, כי אנחנו יודעים שהאדם הוא כזה.

צניעות (3)
את מתייחסת לשאלה למה אני מעצבנת, אבל את לא יושבת איתי בגלל שאני מעצבנת, אלא כי יש לי 60 אלף עוקבים.

שיחדש
הארץ הזאת היא שלנו לחלוטין. מי שכובש זה הערבים.

כנות
אני טוקבקיסטית בתשלום, וכל הכבוד למי שמוכן לשלם לי על זה, כי זה לא מקצוע.

(עירית לינור: "נתניהו מרשים ומוכשר. אני מתה על טראמפ", גלובס, 8.2.2017)

יודו-נאצים

מאז ומתמיד היה השיח בישראל רגיש למושגים הקשורים בשואה. יותר מ-70 שנה חלפו מתום מלחמת העולם השניה ועדיין דימויים, ביטויים ומונחים הקשורים בתקופה האפלה הזו נוגעים בעצב חשוף בחברה הישראלית. כל זה לא הטריד אראל סג"ל מנחה תכנית "הפטריוטים" שבערוץ 20. ביום שלישי שעבר, באמצע התכנית, הוא ניסה להבין "מי רודף את נתניהו" והקרין סרטון שנערך על פי ספר התעמולה הנאצית.

(בהערת אגב: אתמול, יום א', ניתן היה לצפות בתכנית כולה באתר "הפטריוטים". היום, התכנית הועלמה מהאתר).

בסרטון נראית איגואנה כשהיא בורחת מעשרות נחשים המנסים ללכוד אותה. הוא מלווה במוזיקה דרמטית, בצילום פנטסטי ובעיקר (ספוילר) יש לו סוף טוב: האיגואנה שורדת. הקטע נלקח מתוך התכנית Earth Planet II של ערוץ ה-BBC הבריטי (מעניין אם ערוץ 20 שילם תמלוגים על השימוש בו) והוא זכה למיליוני צפיות בארץ וברחבי העולם.

רגע לפני שסגל הקרין את הסרטון, הוא הסביר לצופים שסקר מצא ש"רוב הציבור חושב שהתקשורת רודפת את נתניהו. רוב הציבור!". סגל מתכוון לסקר של מוסף "פירמה" של "גלובס" שמצא ש-51% מהציבור סבור שהתקשורת "עוינת את בנימין נתניהו ורודפת אותו מסיבות לא ענייניות" לעומת 49% שסבור שהתקשורת לא רודפת את נתניהו. אכן, רוב מהמם.

כאשר התכנית חזרה מהפסקת הפרסומות אמר סגל לצופיו "חזרנו. ועכשיו לשאלה 'מי רודף את נתניהו'?".

הסרטון מתחיל להתנגן. עשרות נחשים מביטים באיגואנה התמימה. ברקע נשמע קולו של נתניהו "לא יהיה כלום, כי אין כלום". האיגואנה מתחילה לברוח. היא נמלטת במהירות בשעה שעשרות נחשים רודפים אחריה. ברקע נשמעים קולותיהם של מנחי החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, כולם מדווחים על החקירות שאליהן נקרא נתניהו. אמנון אברמוביץ, פרשן ערוץ 2 מדבר על "ישראל היום" והנחשים מגבירים את הקצב.

אלא שבעוד שהסקר מדבר על "התקשורת הישראלית", אראל סג"ל ועורכיו לא הסתפקו בקולותיהם של אנשי תקשורת. מיד אחריהם נשמעו קולותיהם של סתיו שפיר, בוז'י הרצוג, אראל מרגלית, אחמד טיבי, זהבה גלאון – כולם קוראים לנתניהו להתפטר. ברקע רואים את הנחשים מתנפלים על האיגואנה, חונקים אותה, מנסים להכיש אותה, אך היא נחלצת מהם. והנה שוב נתניהו, לועג לגיא פלג, מחקה אותו ומודיע לקול תשואות הקהל: "אני מתכוון להמשיך להוביל את הליכוד והמדינה". ברקע, האיגואנה ניצלה; היא עומדת על ראש הסלע, מתנשפת אבל בחיים, מביטה על הנחשים שניסו לחסל אותה.

גבירותיי ורבותיי לפניכם תעמולה קלאסית בסגנון הרייך השלישי. שימוש קצר ב"גוגל תמונות" חושף עשרות דימויים שונים מתקופת מלחמת העולם השניה בה הגרמנים מחסלים במו ידיהם את הנחשים שהם המרקסיסטים, היהודים, כל מי שהוא לא ארי. כל ילד בישראל יודע (כי מערכת החינוך מקפידה לספר לו) שכדי להפוך את היהודים לבלתי לגיטימיים, לכאלו שצריך לחסלם, פעלו הנאצים בצורה נמרצת כדי להעביר את היהודים תהליך של דה-הומניזציה, על-ידי השוואתם לבעלי חיים: נחשים, עכברושים, עכבישים ובמילים אחרות יצורים מסוכנים שיש להשמידם.

אראל סג"ל לקח סקר שעסק בתקשורת הישראלית והשתמש באחד הדימויים העלובים, הירודים והמטונפים שקיימים בהיסטוריה של תקשורת ההמונים, תוך שהוא משמיע ברקע לא רק את קולותיהם של אנשי תקשורת שעושים את עבודתם ומדווחים על החדשות: נתניהו נקרא לחקירה (העובדה שדמם של אנשי תקשורת הותר, היא כבר עניין של מה בכך), אלא גם את קולותיהם של נבחרי ציבור, אנשי אופוזיציה.

להיות איש תקשורת שמדווח על החדשות, שלא לומר איש שמאל, חבר באופוזיציה, לקרוא לראש הממשלה להתפטר בגלל שחוקרים אותו, כל זה הוא לא פחות ממעשה של בגידה בעם, במפלגה, בדגל, במנהיג, במדינה. בוגדים הם נחשים, חיה ערמומית, מכוערת, גסה ואלימה. נחשים יש לחסל.

צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה: ביום שלישי שעבר, ערוץ 20 שידר תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא מנחה התכנית בו שודרה תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא יודו-נאצי. הוא יהודי, חובש כיפה, שהשתמש בסגנון תעמולה נאצי על מנת לייצר בראשם של צופיו דימוי שמוכר היטב מההיסטוריה של העם היהודי, דימוי לפיו ישנה קבוצה (אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה) שמורכבת מלא יותר מנחשים, נחשים שרודפים באלימות, בתאווה, אחר חיה תמימה (ראש ממשלת ישראל) שנמלטת על חיה מהחבורה הרצחנית.

כאשר סג"ל שידר את התעמולה הדוחה שלו ישבו לצידו ארי שמאי, עירית לינור, שמעון ריקלין וקלמן ליבסקינד. אף אחד מהם לא אמר מילה אחרי שהסרטון הסתיים, אף אחד מהאנשים המשכילים האלו לא הביע מחאה. בשתיקתה, החבורה הזו, שאת קולותיה ניתן לקרוא, לראות ולשמוע בגלי צה"ל, במעריב ובמקומות נוספים, שיתפה פעולה עם מעשה תעמולה בסגנון נאצי.

אם מישהו מחפש להבין את מצב התקשורת בישראל, את מצב השיח בישראל, את הפסיכוזה הפשיסטית ששוטפת חלקים מהחברה הישראלית, הוא מקבל אותה כאן, בתמצית מרוכזת: תעמולה נאצית נגד אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה המשודרת בערוץ טלוויזיה ישראלי.

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

חשיפה: אנטי-עיתונאות במיטבה

לא חלף שבוע מאז שנפתחה שנת 2017 וכבר הצליח "ידיעות אחרונות" לקטוף את פרס השנה בקטגוריית "הכותרת האנטי-עיתונאית של השנה".

"חשיפה:", זועקת כותרת הגג, "פרשה חדשה מסעירה גוף ביטחוני גדול". הפונט של הכותרת הוא בגודל פלוס-מינוס 80, שזה בערך 50 יותר ממספר המילים שנותן שמעון שפר לקוראיו. ברור לגמרי שכל העניין נמצא תחת צנזורה, וצו איסור פרסום לכך שיצא צו איסור פרסום שאוסר לפרסם פרסומים אודות הצו, אבל התוצאה העיתונאית של כל זה היא בדיחה מגוחכת בריבוע.

התחלתי לחשוב על כותרות נוספות מהסוג הזה כמו "חשיפה: משפט כלשהו מסעיר תאגיד צרכני ענק" או "חשיפה: תוכן מסוים מטלטל מישהו ממש ידוע" אבל בשלב מסוים התייאשתי; המציאות עולה על כל דמיון והניסיון של "ידיעות אחרונות" להראות שהוא הראשון לחשוף פרשה מסעירה, על אף שאי אפשר לומר עליה מילה, יוצרת עולם שבו העיתון משחק מחבואים עם קוראיו.

קו-קו!

רני רהב, סערות ופוטושופ

1. רני רהב יצא שוב למסע הרבעוני שלו שבו הוא מסמן את ה"רעה רעה רעה" התורנית. והפעם: קבלו אותה, שרון שפורר. אם זה לא היה מגוחך, זה היה מצחיק אבל למרבה הצער, שום דבר בתופעה שנקראת "רני רהב" לא באמת מצחיק והכל בתופעה שנקראת "רני רהב" הוא מגוחך.

בהקשר של מה שרהב כתב, ראוי להעיר שתי הערות. הראשונה היא שבכל פעם שמישהו משתמש בביטוי "רבים שואלים אותי", כפי שרהב פתח את הטקסט שלו, אפשר להיות בטוח שאף אחד לא שאל אותו שום דבר. הסיטואציה היוונית שבה המקהלה שואלת ורני רהב עונה, מסביר ומבהיר, עד לרגע שבו הוא כבר לא יכול לעמוד בפני הלחץ ולכן הוא ניגש אל הארון, מוציא את חרב הסמוראים ויוצא למסע שחיטה סטייל קיל ביל, היא סיטואציה מגוחכת (הוא שאמרתי). רני רהב הוא ביריון; תמיד היה, תמיד יהיה. מי שמופתע מהטקסטים שלו, מהרמה, הסגנון או מהתוכן שלהם, כנראה מופתע כאשר השמש זורחת בבוקר.

ההערה השניה היא שרהב מנסה ליצור אבחנה בין "גבוה" ל"נמוך", כלומר בין "עיתונאית" לבין "בלוגרית". הוא מתיז בבוז את המילה "בלוגרית" כאילו אמר "מציצה" או "ויברטור". כאשר אני קורא חלק מה"עיתונאים" וה"עיתונאיות", כאשר אני קורא טקסטים ב"עיתון" ולא ברור לי אם אני קורא טקסט עיתונאי או תוכן שיווקי, כאשר אני קורא ידיעות בהן צריך לאתר עובדה אחת נכונה עם זכוכית מגדלת, כאשר אני נחשף לכל האינטרסים הגלויים יותר או הסמויים פחות של חלק מהעיתונאים, אני שואל את עצמי מה התוקף של האבחנה המגוחכת הזו (אמרתי לכם) של רהב. העובדה שהוא מנסה לשמר אותה, רק מצביעה על גילו, טעמו והבנתו את עולם המדיה החדשה.

2. כמו רהב, כך הכותרות האוויליות הקשורות בחורף, חוזרת כל שנה בהבדל אחד: הן רק נהיות יותר ויותר מגוחכות. אינדיקציה טובה להיטפשות של כלי התקשורת אפשר למצוא במילה אחת: "סערה".

מסתבר שבישראל אין חורף, אין עונה שמתחילה פחות או יותר באותה התקופה ונגמרת פחות או יותר באותה התקופה. אין מאפיינים ברורים לעונה כמו טמפרטורות נמוכות, רוחות וירידת משקעים. תחת זאת יש מתקפות של סערות: כל ירידת משקעים שהיא מעבר ל"טפטוף קל" זוכה ב"ידיעות אחרונות", אבל גם בכלי תקשורת אחרים, לכותרת "סערה": הסערה באה, שיא הסערה לפנינו, תוצאות הסערה, כך תתכוננו לסערה, איך לשרוד את הסערה. כמובן שהסערה מסתכמת בדרך כלל בשלוש שעות של גשם ושלולית בכביש החוף, אבל מה זה משנה.

המילה "סערה" ממחישה לא רק עד כמה התקשורת חובבת סנסציות (ולכן רהב הוא אורח קבוע בתכניות רבות) אלא עד כמה היא לא מסוגלת להכיל תהליכים ארוכים, ידועים וממושכים כמו "עונה". עונה היא דבר משעמם שאין בו התרחשות. סערה, לעומת זאת, היא אירוע קצר שאפשר לתאר אותו בשניים שלושה מחזורי-חדשות ולייצר סביבו דרמה. נלך על "סערה".

3. לסיום, גשו לחשבון האינסטגרם הזה. תגלו שם יצירות מקסימות: דונלד טראמפ כמלכת אנגליה. משעשע.

סופשבוע חמים.