בשבוע החולף נכתבו אינספור טקסטים שנגעו למחאה המתחדשת ובעיקר לאופן שבו יאיר לפיד הפך בבת אחת לאיש הרע במדינת ישראל, האיש והגרזן, האיש והגזירות, האיש והקיצוצים. אני אף פעם לא התפעלתי מיאיר לפיד, ולא תמצאו אותי מצביע בשבילו, אבל מצאתי את השנאה כלפיו לקצת משונה.

ברור לגמרי מי האיש הרע בסיפור הזה: נתניהו. הוא רע בסיפור הזה שלוש פעמים. פעם ראשונה בגלל שאם יש בנאדם ממש מושחת, מושחת עד היסוד, הרי שזה נתניהו. למעשה, אני אגדיל ואומר שכל מי שבוחר לעבוד עם נתניהו בדרך כזו או אחרת, הוא עצמו מושחת כי אין דרך לעבוד עם אדם כל כך מושחת אם אתה לא מושחת בעצמך. פעם שניה מכיוון שהממשלה שהורישה את הבור שנקרא "הגירעון" היא הממשלה הקודמת שנתניהו עמד בראשונה, ופעם שלישית מכיוון שדרך הפעולה הרגילה של נתניהו היא להרחיק מעצמו את האש ולתת לשר האוצר שלו לחטוף בראש.

ובכל זאת, לפיד ספג הרבה מאוד אש. לכולם ברור שלפיד הוא לא מלאך (הוא היה יכול לעשות הרבה יותר, כל כך הרבה יותר) אבל מצד שני יש גבול כמה ניתן להאשים שר אוצר ירוק, מחוסר כל ידע כלכלי, שבקושי חודשיים בתפקיד. לכן רבים ניסו בימים האחרונים להסביר מדוע בכל זאת הוא ספג את כל הזעם הציבורי. כולם הסכימו שהציבור מאוכזב מלפיד אבל ממה בדיוק? היו שטענו שהציבור התאכזב מכך שהסתבר שלפיד חלש ולכן הוא נתן לפקידי האוצר לנהל אותו, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שהוא הציג את אותה התכנית שהיה מציג שטייניץ, היו שטענו שהציבור התאכזב בשל הברית עם עיני, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שלפיד נמנע מלהילחם ב"מחוברים" וכן הלאה וכן הלאה.

הרגשתי ששום דבר מאלו לא לגמרי נגע בשורש העניין ואני חושב שעכשיו הבנתי למה.

הסיבה האמיתית, לדעתי, שהזעם התנקז ללפיד היא שלמרות שלכולם ברור שהאיש המרכזי שאליו צריך להפנות את כל הכעס הוא אדון מיטה מעופפת, לפיד הבטיח משהו ולא עמד בהבטחתו. לא, לא ההבטחה שלא ייגע במעמד הביניים, או שיילחם בחרדים או בכל הדברים האלו. לפיד הבטיח משהו אחר לגמרי, הוא הבטיח תקווה.

הקוד הגנטי של הפוליטיקה של נתניהו הוא קוד של הפחדה מעורבת בשיסוי. את השיסוי ניסה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. זה נגמר בבכי מבחינתו. אבל ההפחדה, ההפחדה עבדה מצוין. נתניהו הוא מלך מלכי ההפחדות. אם תחפרו היטב לעומק הפוליטיקה של נתניהו תגלו בכל מקום הפחדה: בכל מקום נתניהו רואה איום, בכל מקום הוא רואה סכנה. הסיבה לכך פשוטה, נתניהו עצמו הוא איש רדוף והוא מנהל פוליטיקה המבוססת על תחושה של רדיפה, של פרנויה מתמדת, של תחושה שכולם רוצים לחסל אותך, להרוג אותך, להדיח אותך, להשמיד אותך.

הפוליטיקה של נתניהו היא לעולם פוליטיקה חמוצה, זעופה, מבוססת על הפחדות, על דם, יזע ודמעות, על הנרטיב של היהודי העלוב, המושפל, הנרדף, המאוים (אבל אל דאגה! אנחנו נראה להם מה זה!).

לפיד הציע משהו אחר. אם תשימו בצד את כל ההבטחות הספציפיות שלו, תגלו שמה שמבצבץ תחתן הוא תקווה. תקווה לפוליטיקה אחרת (הם קוראים לה "פוליטיקה חדשה" – עד כדי כך אנחנו לא זוכרים את הימים שנתניהו לא הפחיד אותנו), פוליטיקה שיש בה תקווה. זו בדיוק הסיבה שברק אובמה התקבל בכזה חיבוק בישראל – כי הפוליטיקה שהוא מציע היא לא פוליטיקה של הפחדה אלא פוליטיקה שיש בה אור בקצה המנהרה, פוליטיקה שמציעה לנהל שיח שלא מבוסס על "בוווו!!! נכון נבהלתם? איזה מזל שאני כאן?!", אלא כזו שיש בה גם אמת אבל גם חיוך, גם אתגר אבל גם חוש הומור, פוליטיקה שיש בה משהו שגורם לך לקום בבוקר עם הדבר הזה בלב, נו, עם תקווה.

אתם חושבים שזה מקרה שכאשר מקלידים ב"גוגל תמונות" את המילה Hope, הפוסטר של אובמה מופיע?

זה לא מקרה. זו בחירה פוליטית מודעת והאנרגיה של התקווה, שיש שטוענים שכמעט ונגמרה לאובמה לפני הבחירות וביתר שאת בחודשים שלאחריהן, הצליחה לתדלק לנשיא האפרו-האמריקאי הראשון בהיסטוריה האמריקאית שתי קדנציות.

הרגע שבו לפיד איבד את הקרדיט הציבורי שלו היה הרגע שבו במסיבת העיתונאים עם עופר עיני הוא הזכיר את השם "יוון". הישראלים אמרו לעצמם "רגע, רגע. מאיפה זה מוכר לי? אההה, כן, זה בעצם שטייניץ, הכלבלב של נתניהו, שאימץ את טקטיקת ההפחדה של הבוס שלו מאלף ועד תו". הרגע שבו לפיד נסוג לרטוריקת ההפחדה (שהיא הרטוריקה העלובה ביותר, אך גם היעילה ביותר – זו הסיבה שנתניהו, העלוב שבראשי ממשלות ישראל, משתמש בה) היה הרגע שהישראלים הבינו שלא תקווה ולא נעליים, לא פוליטיקה חדשה ולא פוליטיקה של תקווה. הם פתחו את הטלוויזיה כדי לשמוע את יאיר לפיד ובמקום זה שמעו את ביבי נתניהו, מפחיד אותם.

המפגינים יצאו נגד יאיר לפיד לא כי הוא הטיל עליהם מסים. מי שקנה את השקרים של נתניהו ושל שטייניץ שאמרו לפני הבחירות שהם לא יטילו מסים, צריך לבדוק את תפיסת המציאות שלו. לדעתי רוב האנשים ידעו שאחרי הבחירות יהיו פה מסים והם גם ידעו שהגזירות לא יפסחו עליהם. הבעיה שלהם היא לא שלפיד הטיל עליהם מסים. הבעיה היא שהוא לקח מהם את הדבר היחיד שעוד נשאר להם – תקווה.

לפיד אינו טיפש. באיחור, הוא הבין את זה.

זה לא מקרה שספר התקציב נפתח במלים: "זהו תקציב של תקווה". רק שהפעם אף אחד לא קונה את זה. המסיכה הורמה.

תיאוריות תקשורתיות רבות גורסות כי בעיות חברתיות-תרבותיות נגרמות לא פעם כתוצאה מהיעדר תקשורת, קצר בתקשורת, נתק בתקשורת וכן הלאה. הפתרון הוא לכן, לתקן את הקצר, למלא את המחסור לחבר את הנתק.

הנטייה של כולנו להתגבר על מחסור על ידי מילוי מתוך הנחה שכך יפתרו הבעיות שלנו, מתנפצת על קרקע "תיאורית הדיכאון ע"ש פייסבוק"™, אותה אני מבקש לפתח בשורות הבאות. תיאוריה זו גורסת כי סוג המידע שנמסר לנו על ידי ובאמצעות פייסבוק מוביל לדיכאון, שיכול להתפתח לדיכאון קליני של ממש, וזאת מכיוון שהמידע בפייסבוק תוקף את הסובייקט בשלוש חזיתות ובשלושה שלבים במקביל ובו-זמנית:

1. כל הזמן קורה משהו: הארכיטקטורה הבסיסית של פייסבוק נשענת על שני מרכיבים – הפרופיל האישי והניוזפיד. לאחר שאתה מספק על עצמך פרטים רבים שבראשם מי מהאינדיבידואלים הנוספים הפעילים ברשת הם חברים שלך, הניוזפיד מתחיל לזרוק לכיוונך עדכונים כמעט בזמן אמת אשר נשלחו לחלל האוויר על ידי החברים שלך. עד לפני כמה שנים היית צריך לנקוט בפעולה אקטיבית (לחיצה על כפתור Refresh) כדי לרענן את העמוד ולקבל עדכונים חדשים, ואולם כיום הדבר מתבצע באופן אוטומטי ובלתי פוסק.

אפשר לחלק את העדכונים לשני סוגים מרכזיים:
א. הנה משהו שכתבתי/צילמתי.
ב. הנה משהו שמישהו אחר כתב/צילם + מה אני חושב על זה.

התוצאה של שטף העדכונים הבלתי פוסק הוא שפייסבוק דוחפת אותנו לחיות בהווה מתמשך. כן, אפשר לגלול אחורה ולראות מה קרה לפני כמה דקות או כמה שעות אבל ככל שיש לך יותר חברים, כך הגלילה אחורה הופכת חסרת תוחלת בשל היצף המידע. בפייסבוק ההווה הוא מה שחשוב ובניגוד לעבר (שכבר קרה) ולעתיד (שעוד לא קרה) הוא כל הזמן קורה.

פייסבוק מספקת לנו את ההמחשה האולטימטיבית שכל הזמן קורה משהו בשעה שאנחנו יושבים על התחת השמן שלנו ומסתכלים על הדברים האלו מבלי לעשות שום דבר יותר טוב כי אנחנו בפייסבוק. התוצאה היא תחושה בלתי פוסקת של החמצה. לחיות בפייסבוק זה לחיות בהרגשה שאם רק היית במקום אחר שעליו מדווחים החברים שלך, היית ממצה את עצמך יותר, היית עושה דבר יותר משמעותי, יותר חשוב, היית חי את החיים האמיתיים: אם רק היית עכשיו, ממש עכשיו, בהפגנה, במסעדה, בטיול, בפארק השעשועים, בסקוטלנד, בתאילנד, בהודו, בראש פינה, בבית החולים הגריאטרי כדי לבקר את סבתא, אם רק היית קורא את הכתבה הזו, צופה בסרטון הזה, מביט בשקיעה, אוכל עם אהובתך, הולך על הטיילת, מאזין להרצאה – לא היית מבזבז את הזמן שלך בלעשות שום דבר חוץ מלהיות בפייסבוק.

התחושה הבלתי פוסקת של חיים מוחמצים מובילה, כמעט בהגדרה, לדיכאון.

2. כולם מאושרים: הזכרתי קודם לכן את הנטייה הטבעית שלנו לרצות עוד ועוד מידע והתחושה בפייסבוק היא שאנחנו מקבלים את כל המידע האפשרי. זו כמובן תחושה שקרית. 

ארווין גופמן, בספרו "הצגת האני בחיי היומיום", השווה את החיים החברתיים לתיאטרון. בתיאטרון הזה כולם כל הזמן משחקים, עושים הצגות. לא לחינם, משמעות המילה "פרסונה" ביוונית היא "מסיכה". יש מי שסבור שבפייסבוק אנחנו רואים את האנשים כמו שהם, נטו, נקיים ממסיכות. גופמן היה מתפקע מצחוק. לא רק שבפייסבוק אנשים משחקים, הם על פי רוב אפילו לא טורחים להחליף מסיכות אלא לובשים את אותה המסיכה. קוראים לה "אני האדם המאושר ביותר בעולם".

בפייסבוק אתם לעולם תראו את האנשים בשיאם: יוצאים להופעה, יושבים במסעדה, מטיילים עם הילדים, מחבקים את החברה, משיקים כוסות לחיים, מחייכים אל המצלמה, מטיילים בחו"ל, נהנים מכל רגע. המסגור בפייסבוק הוא על פי רוב מסגור של חיוך, של שמחה. אבל הנה לקח שכל צלם מכיר: מה שחשוב בתמונה, כל תמונה, הוא לא רק מה שנכנס לתוכה אלא מה שנותר בחוץ. רק לעתים רחוקות נראה לא רק את התמונה המדהימה מההופעה אלא רק גם את הפקקים הבלתי נסבלים את הדוחק האיום ונורא, נקבל תיאור של הריח החמצמץ של הזיעה. אנחנו נקבל תמונה של המנה הנפלאה במסעדה אבל לא של המנה העבשה, המאכזבת, התפלה. נראה את הילדים מאושרים בטיול אבל לא נראה אותם מורטים האחד לשני את השיער, צורחים באוטו, שופכים במבה וקולה על המושב.

על אף שאנחנו יודעים שהחיים מורכבים גם, למעשה בעיקר, מהרגעים האלו, בפייסבוק אנחנו לא חשופים אליהם. בסופי שבוע הפייסבוק שלי נראה כמו אתר שנלקח מעלון פרסומי של דיסני, או לחילופין מתוך תיאור של האקסלי ב"עולם חדש מופלא". כולם מאושרים, כולם מרוצים, החיים יפים. נכון, לפעמים אנשים מקטרים ("על המצב") אבל זה עניין תקופתי. למעשה, אנחנו עוברים תקופה שכזו ממש בימים אלו שכן תקופות של מחאה חברתית הופכות את תמונת האושר השלטת בכיפה ומציגות את תמונת הראי שלה: "רע לי!". אבל, על פי רוב,  הגדרת המצב הסטנדרטית בפייסבוק היא "טוב לי!".

אין פלא שבשנים האחרונות מתחילים להופיע מחקרים המצביעים על כך שהאושר הניבט מעיניי החברים שלנו בפייסבוק הופך אותנו למדוכאים.

3. כולם מטומטמים: מתקפת המטומטמים בפייסבוק היא משהו שלא מדברים עליו. הסיבה היא שאף אחד לא רוצה להיות זה שיגיד שיש מטומטמים בפייסבוק מכיוון שמיד יגידו לו שהוא עצמו מטומטם. החלק המשעשע הוא שלא רק שזה מדויק, זה בדיוק מה שמוכיח את הטענה שלי. אני אסביר.

כל מי שנמצא מספיק זמן בפייסבוק קורא פוסטים של חברים שלו ולעתים הוא אפילו נמשך לקרוא את התגובות. בתוך התגובות אנחנו נחשפים בפעם הראשונה לכמות המטומטמים ששורצים מסביבנו. מדובר במספר אינסופי. הם כל כך מטומטמים שלפעמים אתה לא עוצר בעדך ונכנס לפרופיל שלהם. אתה רוצה לוודא שבאמת יש מישהו אמיתי שהוא עד כדי כך מטומטם. אתה בטוח שזו קריקטורה, אתה משוכנע שלא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות אדם כל כך מטומטם, שמחזיק בעמדות כל כך מטומטמות. אתה בטוח שאתה הוזה.

אתה לא. הוא באמת כל כך מטומטם.

והנה העניין: בכל פעם שאתה מסתכל בפייסבוק ורואה אינספור מטומטמים, אתה צריך להבין שעבורם, אתה המטומטם. עבור כל אדם שאתה חושב שהוא מטומטם בגלל שהוא ימני קיצוני, הוא חושב שאתה מטומטם בגלל שאתה שמאלני קיצוני. עבור כל דתי פנאט אתה חילוני כופר, עבור כל פמיניסטית ג'יהדיסטית אתה חזיר שוביניסט, עבור כל טבעוני רדיקל אתה רוצח חיות וכל צד חושב שהצד השני הוא הצד המטומטם ביותר עליי אדמות, כזה שלא מבין, פשוט לא מבין, את האמת, את הצדק, את הטיעון הטהור, המלוטש והמדויק שהכנת עבורו. הוא כל כך לא מבין עד שאין לך ברירה אלא להרים ידיים בהכנעה ולהגיד לעצמך: טוב נו, הוא פשוט מטומטם.

התוצאה היא שסיבוב בפייסבוק דומה לסיבוב בתוך הסיוט האינטלקטואלי של חייך והרגע שאתה מבין את זה הוא רגע מדכא. הבעיה היותר חמורה היא שמהרגע שאתה מבין את זה, אתה לא יכול שלא להבין את זה, אתה לא יכול לשכוח את זה. הדיכאון כאן כדי להישאר.

***

אם היה מדובר במתקפה בחזית אחת, היה אפשר להתמודד איתה אבל המתקפה שתיארתי היא מתקפה משולבת ובלתי פוסקת. אתה כל הזמן מרגיש שאתה מחמיץ משהו, אתה רוב הזמן מרגיש שאחרים יותר מאושרים ממך, ואתה כמעט תמיד מרגיש שאתה חי בחברתם של מטומטמים.

אז מה הפתרון? ובכן, אני לא פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג קליני אבל להערכתי יש מספר אסטרטגיות לטיפול בדיכאון ע"ש פייסבוק. הנה שלוש מהן (אשמח לשמוע על אסטרטגיות נוספות):

א. הפחיתו במידה ניכרת את כמות החברים שלכם בפייסבוק. ככל שתפחיתו את מספר החברים שלכם כך תפחיתו את שטף העדכונים ("כל הזמן קורה משהו") לא תרגישו שאתם אנשים אומללים ("כולם מאושרים") ויש מצב שתצליחו להפחית, אפילו מבחינה סטטיסטית, את הסיכוי שתיתקלו במטומטמים ("כולם מטומטמים").
ב. הפחיתו את תדירות הכניסה שלכם לפייסבוק. פייסבוק, קראתי לפני כמה חודשים, דומה לפעולה שאנחנו מבצעים כאשר אנחנו פותחים את המקרר כדי לראות מה יש בתוכו למרות שאנחנו בכלל לא רעבים. אתם רוצים להיכנס לפייסבוק? סבבה. לא יותר מפעם ביום לכמה דקות.
ג. מחקו את החשבון. יש לי תחושה שהעולם ימשיך לסוב על צירו.

זו מהדורה מיוחדת של תכניתנו האהובה "הפואטיקה של". אנו משדרים אותה לרגל הידיעות על תכנית הקיצוצים/המסים שמגיש משרד האוצר בימים אלו (מאי 2013). היא כוללת בין השאר העלאת המע"מ ב-1% (ל-18%), העלאת 1.5% במס הכנסה בכל מדרגות המס החל משנת 2014, קיצוץ של קצבאות הילדים, העלאת מס החברות ל-26%, הטלת מס בריאות על עקרות בית, העלאת המס על סיגריות ואלכוהול ועוד.

התכנית "הפואטיקה של יובל שטייניץ" מבוססת על ראיון שאותו העניק ל"גלובס" כארבעה חודשים בסך הכל לפני הגשת תכנית המסים/קיצוצים של משרד האוצר וזאת בשעה שהוא עצמו עדיין כיהן כשר האוצר, במשרד האוצר והיה אחראי המממ על האוצר של המדינה.

***

שיחדש
אנחנו נותנים נתוני אמת.

אנדרסטייטמנט
אנחנו במצב הכי טוב האפשרי.

קטו הזקן
מצבנו יחסית לעולם משופר לאין ערוך. זה שאני חוזר ואומר את זה שוב-ושוב, וזה שיש אנשים שלא מוכנים לשמוע את זה מטעמים כל שהם, לא הופך את זה ללא נכון.

אמת דיברתי
אין תוכנית לתוספת מסים

אמרתי "אמת דיברתי", לא?
אני חוזר ואומר: אין תכונית לתוספת מסים. התמודדנו עם הנושא הזה לפני חצי שנה, העלנו מסים, והצד הזה כבר טופל

אובי-וואן-קנובי
אני אומר שאין תוכנית כזו. אני אומר חד וברור, שאין צורך בתוכנית מסים, וכל דיבור אחר הוא חסר אחריות. 

ניקסון
אני אומר אמת. רק אמת.

מותר להשוות
יש מי שעושה ספינים, ויש כאלה שאין אצלם גבול לשקרים. כן, שקרים. אני שומע את שלי יחימוביץ' – השקרים אצלה הם ברמה של הוגו צ'אבס ופידל קסטרו.

היתוך קר למפגרים
העובדה, היא שלא הייתה פגיעה במעמד הביניים

אני במראה
אני מסוגל להבין חצאי אמיתות, אבל שקרים כל כך גסים – זה דבר חסר תקדים.

ראיית הנולד
החלפתך היא נושא שיחה במקומות רבים.
"אלה דיבורים חסרי שחר. סתם דיבורים".

בלי פאניקה
מדוע ראש הממשלה לא מביע תמיכה פומבית בך בימים טרופים אלה?
"אני רגוע לחלוטין גם בנושא הזה".

(מתוך: "שטייניץ: 'השקרים של יחימוביץ' כ"כ גסים, זה חסר תקדים'", גלובס, 16.1.2013)

ביממה האחרונה קרה מה שחששתי שיקרה: יותר ויותר כותבים החלו להגן על עמנואל רוזן. אני כותב "חששתי" כיוון שאני לא מתרשם שעמנואל רוזן הוא אדם שראוי להגנה ובכל זאת רבים, כמוני, מוצאים עצמם נדחקים אל הפינה הזו.

במשך שלושה ימים הסתובב לי בראש הטקסט שבסופו של דבר פרסמתי ב"העין השביעית". זו הפעם השלישית שנאלצתי לכתוב טקסט שכזה.

הפעם הראשונה היתה כאשר חשתי שהתחקיר החשוב של קלמן ליבסקינד על מי שהיה המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, הפך למסע הצלב שאליו התגייסו כמה מבכירי כותבי "מעריב". וכך כתבתי:

"מעריב", במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק "מפנה את תשומת לבנו", אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו"ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל). זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי.

הפעם השניה היתה שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר חנה בית-הלחמי יצאה למסע ציד נגד איש תקשורת שנטען כלפיו שתקף צעירה. בית הלחמי טענה שהיא "מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה" ועו"ד רוני אלוני-סדובניק פרסמה טקסט בו כתבה שהיא כותבת על האמיצות ש"מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת". על התלונה המדוברת הוטל בזמנו צו איסור פרסום ובסופו של דבר, לאחר חקירה משטרתית מקיפה, הוחלט שלא להגיש כל כתב אישום.

כתבתי אז:

אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ'. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ.

המקרה של רוזן שונה. יש נגדו, כך אני מבין, עשרות עדויות על התנהגות ש"דוחה" היא המילה הכי עדינה שמתארת אותה. מאידך, בניגוד למקרה של אותו איש תקשורת, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם הוגשה תלונה אחת. כל זה לא הפריע להדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה"ל, לעמוד על במה ולהכריז שהאיש אנס.

אתם יודעים מה, יתכן שבסופו של דבר נגלה שהוא אנס. זו אופציה. אבל זה לא התפקיד של שטייף לקבוע את זה, זה פשוט לא התפקיד שלה. למעשה, זה לא התפקיד של אף עיתונאי.

בטקסט שלי ניסיתי להסביר, כמיטב יכולתי ויתכן שנכשלתי, ששטייף עושה נזק למטרה החשובה שבגינה התקומם תא העיתונאיות. הטרדה מינית במקום עבודה היא עניין מכוער ולעתים פלילי. העובדה שגבר בעל עמדה חזקה מוצא לנכון לנצל את עמדתו כדי להשיג טובות הנאה מיניות, היא לא פחות מעניין מטונף. טוב שהסיפור הזה יצא, טוב שתא העיתונאיות הציף אותו וטוב שכעת עושים סדר, עם עמנואל רוזן ובכלל.

התגובות לטור שלי היו… ובכן, הנה כמה מהן: אורי ברייטמן הסביר לי שזו "לא העת" למתוח ביקורת על שטייף ושאני מחמיץ את הסיפור (הסיפור הוא המתלוננות, כמובן). הוא דחק בי לקבל את שטייף "כמו שהיא". אלינור דוידוב הסבירה לי שכתבתי טקסט מזלזל ולאחר מכן ציינה שאני מזלזל גם בה. טלי חירותי-סובר דרשה ממני להשיל את נעליי מעל רגליי כאשר אני מעז לכתוב על שטייף (כזו היא שטייף – סנה בוער). תגובה מנומקת במיוחד הגיעה בפוסט אחר מרן יניב-הרשטיין שהסביר שאסור היה לי לפרסם את הטקסט שלי – כי אני גבר. מסתבר שלגברים אסור להתבטא בעניין. בכלל. המשותף לכל התגובות האלו היא הטענה שאין להתעסק בסגנון אלא במהות, אין להתעסק בקנקן אלא במה שבתוכו, אין להתעסק בשטייף אלא ברוזן.

קשה שלא לחוש תדהמה מכך שעיתונאיות ועיתונאים שעוסקים במקצוע שכל כולו נוגע לאמנות העברת המסר, לא מבינים שלדרך העברת המסר יש חשיבות ושהדרך של שטייף היא הרסנית. התגובה, כצפוי, לא איחרה לבוא: מפקד גלי צה"ל אסר על שטייף להתראיין, פיני אסקל ("וואלה") כתב ששטייף היא "אסון לדמוקרטיה" ודורון אביגד ("גלובס") כתב ש"לפנינו מופע טרור". לא רק גברים כתבו. יעל פז-מלמד ("מעריב"), לדוגמה, כתבה כי "ההתנהלות המחפירה בהשלכת ההאשמות לאוויר רק גורמת נזק". אלו רק כמה טקסטים שהתפרסמו ביממה האחרונה, רק בחלק בגופי התקשורת הגדולים.

לאחר שפרסמתי את הטקסט שלי הגיעו לסלולרי שלי כמה סמסים מעיתונאים וגם עיתונאיות שהודו לי על שכתבתי את הטור הזה. כולם ציינו בפניי שהם מצאו את עצמם, בעל כורחם ממש, ניצבים בפינה של רוזן. לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי: "דווקא האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן. ואני לא רוצה בכך!". אני באמת לא רוצה בכך – אני מניח שגם פיני אסקל, דורון אביגד ויעל פז-מלמד ואותם עיתונאים שדיברו איתי, לא רוצים בכך. למעשה, אני ממש משוכנע בכך.

אז למה הם, למה אני, למה אנחנו כתבנו את מה שכתבנו? אני לא יכול לדבר בשם האחרים אז אדבר בשמי. הסיבה כפולה.

ראשית, יש דבר כזה שנקרא "אתיקה". משום מה, המילה הזו נשכחה לגמרי בשבוע האחרון, ממש נזרקה לפח האשפה. עיתונאים לא משוחררים מהאתיקה שלהם רק כי הם כועסים, רק כי הם נתקלו בדושבאג, רק כי הם רוצים לראות את הנבל סובל. עיתונאים הם אנשי מקצוע וככאלו הם אמונים על נורמות, כללים וחוקים שמייצרים מסגרת עבודה ששומרת גם על כבודו של הנבל ובעיקר על כבודם ועל כבוד המקצוע שלהם.

הדס שטייף ואלו שיוצאים להגנתה, כורתים את העץ שממנו הם מתפרנסים. הקוראים אינם מטומטמים. הם רואים כיצד שטייף פועלת והם שואלים את עצמם האם אפשר לסמוך על דיווחיה ועל דיווחיהם של שאר העיתונאים. לא צריך חושים מיוחדים כדי להבין שההתבטאויות של שטייף אינן מהוות דיווח עיתונאי סטנדרטי אלא משהו אחר לגמרי. תאמרו "כן, אבל עמנואל התחיל! הוא המטריד כאן, הוא הנבל, אין סיבה שננהג בו במידת הרחמים – הרי הוא לא ריחם על קורבנותיו". יתכן, ואני מתרשם שזה גם נכון, אבל לשם כך המציאו את המשטרה, התביעה, שופטים ובית משפט. תפקידו של העיתונאי הוא להביא את המידע לציבור, לחשוף מידע סמוי מן העין, להציגו לעיני כל. תפקידו אינו לכרוך את החבל סביב צווארו של מושא הסיקור שלו ואז לבעוט בכיסא שעליו הוא עומד.

ושנית, ולא פחות חשוב מכך, אנשים מתקוממים כאשר הם רואים לינץ' ואין זה משנה במי עושים את הלינץ'. תחושת הצדק הפנימית שלהם מתקוממת נוכח המון שטוף הזעם שעושה שפטים באדם, יהיה המנוול שבמנוולים. שטייף מנהלת לינץ' ציבורי במנוול שככל הנראה הסתיימה הקריירה שלו ויתכן שיבלה בבתי משפט ואף בכלא. הלינץ' הזה לא רק מיותר הוא מרתיע, הוא דוחה. אני נרתע מאנשים שעומדים עם לפיד בוער ביד וזעקות "תבעטו בו! תסרסו אותו! תגמרו אותו!" בגרונם. אולי הם יקבלו את מבוקשם אבל אותי הם הפסידו.

חבל לי. זה מאבק שהייתי רוצה לקחת בו חלק כי הוא מתכתב באופן מדויק עם תפיסת העולם שלי, עם הערכים שלי אבל לא תתפסו אותי משתף פעולה עם אנשים שסבורים שלינץ' הוא עניין לגיטימי, ושכאשר מעירים להם על כך הם כועסים על שמפריעים להם באמצע.

לפניכם תרגיל בעריכה עיתונאית.

חברת "גוגל" מכריזה בארה"ב על מוצר חדש. רק קבוצה מצומצמת (יחסית) של נסיינים התנסו במוצר החדש וחלקם דיווחו על ההתרשמות שלהם. הכתב בעיתון הישראלי (במקרה שלפנינו, שגיא כהן מ"ידיעות אחרונות") לא התנסה במוצר, לא נגע בו, לא התרשם ממנו. הדבר היחיד שהוא עושה, למעשה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות בשלב הזה, הוא לצטט את אלו שהתנסו בו ושכתבו על החוויות שלהם.

החוויות של אותם נסיינים מגוונות. יש מי שטוען שמדובר במוצר מדהים ויש מי שטוען שמדובר במוצר מטופש שאין לו באמת שימוש אמיתי ושגורם לך להיראות מגוחך. הכתב, בהגינותו הרבה, מצטט את טענות שני הצדדים.

ועכשיו לשאלה: איזו כותרת תינתן לידיעה שעוסקת במוצר?

1. ואוו!
2. אכזבה!
3. המשקפיים של "גוגל" – הדעות חלוקות

הכותרת השלישית היא הכותרת המדויקת אבל אני מזכיר לכם, מדובר ב"ידיעות אחרונות". נותרנו עם שתי אפשרויות.

והכותרת המנצחת היא…

למה נבחרה הכותרת הזו? למה בכותרת המשנה אין כלל עדות או אזכור לכך שהדעות חלוקות, כפי שמופיע בטקסט עצמו?

למה? לא יודע. אתם יודעים למה?

מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!

ב"הארץ" בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה "למה אני פטריוט" ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז'ונג און.

אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.

משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו "בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר". אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.

ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו. 

כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.

זה מספר שנים שאני מציין את יום הולדתי בגלוב וקריאה של הפוסטים הקשורים ביום ההולדת שלי מלמדים שבכל פעם אני מתלונן על אותו הדבר: על חוסר המשמעות של הגיל שאותו אנחנו מציינים. בעצם אני יוצא נגד הנטייה לחגוג ימי הולדת או לציין אותם כאילו הם משמעותיים בדרך זו או אחרת. אבל השנה, אין מה לומר, נפל בחלקי גיל שהוא ה-תשובה.

ארבעים ושתיים.

זו התשובה האולטימטיבית לחיים, היקום וכל השאר, כך קבע המחשב "הרהור עמוק", אשר נבנה במיוחד כדי לענות על השאלה הזו ואשר חשב עליה במשך שבעה וחצי מיליוני שנים, בספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". ארבעים ושתיים.

במשך שנים ניסו מעריציו הרבים של אדמס למצוא סיבה להחלטה של אדמס לבחור דווקא במספר 42 כמספר שייצג את התשובה האולטימטיבית לכל מה שקורה סביבנו. מכיוון שאנשים חושבים שחייבת להיות סיבה לכל דבר (על אף שלרוב הדברים החשובים בעולם אין שום סיבה טובה), הם העלו כמה רעיונות מטורללים לגמרי כמו שבבינארית, ארבעים ושתיים הוא 101010, או שהזווית שבה נוצרת קשת כאשר אור פוגע במים היא 42 מעלות ואפילו שבמשפט Douglas Adams The Hitchhikers Guide to the Galaxy יש 42 אותיות (צריך להיות ממש טמבל כדי לחשוב שאדמס היה עד כדי כך יהיר).

אז מה הסיבה, מדוע 42? הנה התשובה של אדמס:

זו הייתה בדיחה. זה היה חייב להיות מספר, רגיל, קטן – ובחרתי בו. בסיס בינארי, בסיס 13, נזירים טיבטים – כל אלה הם שטויות. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, הבטתי לעבר הגינה וחשבתי "42 יתאים". הקלדתי את המספר. סוף הסיפור.

אני מציין היום 42 להיווסדי וזה רק סמלי שאחרי שבשנה שעברה התלוננתי שיום ההולדת שלי נופל על פסח ולכן האוכל מחורבן, הוא נופל השנה על ערב יום הזיכרון (כן, זה קורה אחת לכמה שנים). על אף ההקדמה ועם כל הכבוד לאדמס, גם לגיל ארבעים ושתיים אין משמעות מיוחדת ובוודאי אין לו משמעות גדולה יותר בהשוואה לארבעים ואחת. למעשה, הסיפור על 42 של אדמס הוא הדבר היחיד (המשמעותי?) שאפשר לומר על גיל כל כך חסר אופי. אני מתנחם בכך שלפחות יש סיפור אחד שמתקשר למספר הזה. מה אעשה שנה הבאה?

בלי פניקה. זה תיכף נגמר.

(תודה גדולה לאריה על ההעדרים המקסימים)

ביום ראשון בבוקר פרסמתי טקסט שהופיע ב"העין השביעית" על האופן שבו התקשורת מפחידה את הציבור בישראל עם סיפורי מעשיות על מתקפת סייבר שאמורה להוריד את ישראל על ברכיה. הטקטיקה של ההפחדה עובדת כיוון שהיא מוכרת ו-Ynet הוא המפיץ העיקרי של הסחורה.

בשעות הצהריים המסלול האקדמי המכללה למנהל בשיתוף משרד הבריאות הוציאו הודעה. ההודעה סיפרה על סטודנט אחד לתקשורת, שנה א', שחזר מחו"ל כשהוא חולה בשחפת. אף אחד לא ידע מזה, גם הוא לא ידע מזה. כאשר נודע לו על כך נכנס לתמונה משרד הבריאות שבשיתוף פעולה מלא ומוחלט עם המכללה למנהל גיבשו אסטרטגיה וקיבלו שורה של החלטות, בין השאר, לבדוק את הסטודנטים ואנשי הסגל שבאו איתו במגע.

התוצאה היא אייטם בדקה ה-25 בתכנית "חמש בערב עם ירון וילנסקי", אייטם בדקה ה-25 בחדשות ערוץ 2, אייטם בדקה ה-30 בחדשות ערוץ עשר. ב-Ynet לעומת זאת, זו היתה הכותרת הראשית של כל האתר. הכותרת, כאשר הדבקתי אותה בפייסבוק אמרה כך: "התפרצות שחפת: 160 חולים במכללה למנהל". הכתב, ד"ר איתי גל כתב במשפט הראשון: "חשש להדבקה המונית (בינתיים, המילה "המונית" הושמטה).

וכך כותב דוקטור גל:

בתחילת השבוע הבא יגיעו ללשכות הבריאות המחוזיות במשרד הבריאות כ-160 סטודנטים ואנשי סגל של המכללה, לבדיקת שחפת. אלה שיימצאו חשודים שנדבקו במחלה, ייאלצו ליטול 2 עד 4 תרופות לשחפת למשך חודשים ארוכים.

לא נכון. אף אחד לא יגיע ללשכות הבריאות המחוזית. משרד הבריאות מגיע למכללה למנהל שם הוא יבצע את הבדיקות. אבל עזבו אתכם מקטנות. בכל זאת, מדובר בדוקטור וזה אתר החדשות של המדינה. הלאה.

הפגיעה העיקרית שלה היא פגיעה ריאתית, אך מערכות אחרות בגוף עלולות אף הן להיפגע… מחלה קשה זו מתבטאת בשיעול, חום, ירידה במשקל, קשיי נשימה, שיעול דמי ועוד. במקרים חמורים גורמת השחפת לדלקת קרום המוח ופגיעה בלתי הפיכה במערכת העצבים. אולם למעשה חיידק השחפת עלול לפגוע כמעט בכל איבר בגוף.

למרות שאני דוקטור, אני לא רופא. דוקטור גל הוא דווקא רופא, אבל עם כל הכבוד לדוקטור גל, ויש לי מעט מאוד כבוד אליו, הנה מה שהוא, ועורכי Ynet לא מספרים לקוראים שלהם אבל פרופסור איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, כן סיפר למאזינים של גלי צה"ל:

האדם הזה הוא לא רק במכללה למנהל הוא בוודאי היה בעוד כל מיני מקומות. בודקים את כל מי שהיה איתו במגע?
זו נקודה שמאוד חשוב להדגיש. הסיכוי להידבק בשחפת ובניגוד למחלות מדבקות אחרות ובניגוד לשם הרע שיצא למחלה הזו, הוא יחסית נמוך. זאת אומרת אתה צריך להיות במגע… ההגדרה הרשמית היא של לפחות שמונה שעות ביום במשך תקופה רציפה כדי להידבק. אפילו במטוס אם אדם חולה בשחפת ואתה טס איתו במטוס, אם זו טיסה של פחות משמונה שעות, לא בודקים אף אחד. ולכן אנחנו בודקים את אותם אנשים שהיו איתו במגע לפחות שמונה שעות ביום באופן רציף ואלו האנשים שנבדקים לשאלת ההדבקה.

איך נדבקים? מהאוויר? זה עובר מאחד לשני?
המחלה עוברת באמת באוויר אבל כמו שאמרתי בניגוד למחלות אחרות היא לא כל כך מדבקת. ניקח למשל מחלה אחרת, חצבת, הזכרתי קודם את הדוגמה של המטוס, אם יש חצבת במטוס אז כל המטוס חשוף. (לעומת זאת) בשחפת, בטיסה, אז רק אם זו טיסה ממש ממש ארוכה בודקים שורה אחת קדימה ושורה אחת אחורה. כדי להידבק צריך להיות במגע מאוד הדוק ומאוד אינטנסיבי. זה מי שגר עם החולה, בני משפחתו לדוגמה, ולא סתם אנשים שעברו לידו.

אז סטודנט שלומד איתו, שנמצא איתו ארבע, חמש שעות, לא צריך להיבדק?
תראה, נקודת החתך היא שמונה שעות אבל לפעמים יש אנשים שהם חוששים, או שהם קצת מוטרדים אז אנחנו מרחיבים את זה ומאפשרים להם להיבדק. זו בדיקה נורא פשוטה, של תבחין. זו הזרקה לעור ואז פשוט רואים אם נדבקת או לא ואז צריך לזכור שגם אם נדבקים הסיכוי לפתח שחפת הוא מאוד מאוד נמוך ויש לזה גם טיפול מונע כך שבסך הכל זו לא הדבקה ודאית. להיפך. עושים הכל כדי למנוע מקרי הדבקה נוספים ובדרך כלל מצליחים.

כמה אנשים במכללה כבר נבדקו?
בעצם הבדיקה מתחילה בימים הקרובים, עוד לא נבדקו, זה לא משהו דחוף.

כל המידע הזה לא ניתן בטקסט של סיינטיפיק Ynet ועל ידי הדוקטור המהולל איתי גל. מה כן ניתן? "מחלה קשה זו מתבטאת בשיעול, חום, ירידה במשקל, קשיי נשימה, שיעול דמי ועוד. במקרים חמורים גורמת השחפת לדלקת קרום המוח ופגיעה בלתי הפיכה במערכת העצבים". אם בזה לא די, כאשר חזרתי הביתה חיכתה לי עוד כותרת ראשית, כן, שוב ראשית ב-Ynet: "שחפת במכללה: מנסים להרגיע אבל יש היסטריה".

"שחפת במכללה". כן.

בטקסט, סטודנט אחד, שמספר שהוא כבר הלך הביתה, מדווח מהשטח, כלומר מהבית. "ישנה פניקה בקרב הסטודנטים". רק בתחתית הידיעה מופיעים הסטודנטים שמסבירים שבבית הספר לתקשורת לא רק שאין פניקה, יש בעיקר הומור פנימי פורה ביותר. אבל אתם יודעים, הומור פנימי פורה ביותר זה לא חומר לכותרת ראשית. פאניקה והיסטריה (עדיף באדום) לעומת זאת, הם כן.

כך, הסטודנטים לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל, קיבלו היום את השיעור הכי טוב שהם היו יכולים לבקש על תקשורת כאשר היא רעה, שטחית, רדודה, צהובה, מספקת דיסאינפורמציה במקום אינפורמציה, מפחידה, מבהילה, מוטת רייטינג וחסרת אחריות. אין צורך להיבחן על הנושא. הוא הומחש והודגם על חשבונכם.

* הכותב הוא מרצה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל אבל לצערו של Ynet, הוא מרגיש ממש מצוין. חוץ מקצת שיעול דמי ופגיעה בלתי הפיכה במערכת העצבים.