עניין של 48 שעות

אתם יודעים מה הבעיה עם הסמולנים? אני אגיד לכם מה הבעיה עם הסמולנים: הם רק מדברים. מדברים, מדברים, מדברים. אבל עושים? לאאאא, הם לא עושים כלום. רק מדברים. "שלום עושים עם אויבים", "שתי מדינות לשתי עמים", "צדק חברתי", יווו כמה שהם מדברים. בלה בלה בלה.

אבל, אנשי ימין, אחחחח, הם אומרים משהו ומילה שלהם היא מילה. ברזל, אני אומר לכם, ברזל.

קחו למשל אביגדור ליברמן, שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, המדינה שהיא אור לגויים, מדינת היהודים. רק לפני שבועיים הוא אמר לרועי כ"ץ באירוע שבתרבות:

אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת.

כיוון שמדובר רק ב-48 שעות, שזה ממש צ'יקצ'ק, קניתי את הדומיין "האם איסמאעיל הנייה כבר מת.קום" ובו אני עוקב אחר יישום הבטחתו של שר הביטחון החדש של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן. אני משוכנע שבתוך 48 שעות אשנה את המילה NO למילה YES. למה? כי רק הימין יכול, זה למה.

אני מבקש מכם להפיץ את הקישור ולעקוב אחר העדכונים.

עדכון 1 (30.5.2016): אביגדור ליברמן ימונה לתפקיד שר הביטחון בשעות אחר הצהריים. נוסף טיימר לאתר.

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל"ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את "הידיעות החמות" של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל "סודות המקצוע", את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.

תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח"צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו "השראה" או "disruption" כאילו היו ו' החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

"זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר", מסבירים לי החברים מהתעשייה, "לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך", הסביר לי פעם אחד היזמים, "זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר", אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים "להפוך את העולם למקום טוב יותר" (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall

אז יש לך מכונת זמן

בחודשים האחרונים אני מאזין לפודקאסט של Radiolab. לפני שבועיים עשיתי מה שאני עושה לעתים רחוקות, מה שכולנו עושים לעתים רחוקות, ותרמתי לפודקאסט וליוצרים שלו כסף. עשיתי את זה כיוון שהפודקאסט הזה ושני מנחיו המעולים, מארחים לי לחברה בנסיעות ארוכות ועושים את זה, ב-98% מהמקרים (יש להם נפילות לעתים ממש רחוקות) בצורה מבריקה ממש. כיוון שהם מעלים תכניות רק אחת לשבוע, בערך, האזנתי לכל התכניות שהם העלו משנת 2013 ואני ממשיך לרדת במורד הארכיון שלהם.

פודקאסט אחר שאני מאזין לו הוא This American Life, גם הוא ממש מוצלח וגם במקרה שלו אני צולל אל תוך הארכיון שלו. אחת התכניות האחרונות שהאזנתי להן, The Leap, משנת 2014, עסקה, בין השאר, בסקר שבוצע בארה"ב ושבדק עניינים הקשורים לטכנולוגיות עתידניות. השאלה האחרונה בסקר שאלה את האמריקאים את השאלה הבאה: "אם הייתם יכולים להשתמש בטכנולוגיה עתידנית אחת, מה היא היתה?". זו היתה שאלה פתוחה, ללא אפשרויות והסתבר שבמקום הראשון, 9% מהאמריקאים היו שמחים הם היתה להם מכונת זמן. 9% מהאמריקאים, משהו כמו 30 מיליון אמריקאים ציינו את הטכנולוגיה הזו בכוחות עצמם.

אז נניח שיש לך מכונת זמן ונניח שיש לך רק נסיעה אחת, לאן אתה נוסע? האם קדימה, אל העתיד, או אחורה, אל העבר? רוב האנשים, מסתבר, מעדיפים לחזור אל העבר. חלק גדול מהם אומרים: "נחזור אל העבר ונהרוג את היטלר כשהוא עוד ילד" או "נהרוג את אמא של היטלר כדי שלא תוליד אותו" (מסתבר שזו תשובה ממש פופולארית בקרב האמריקאים). אחרים יחזרו לרגע מסוים שהם רוצים לתקן, רגע שבו הם ביצעו בחירה שגויה ויש מי שרוצים לחזור לתקופה מאושרת בחייהם. האנשים האלו הם "אנשי העבר".

מהצד השני יש את "אנשי העתיד". מסתבר, שאין הרבה מהם. אולי, כך הסבירו בפודקאסט, זה בגלל שכאשר אתה חוזר לעבר אתה מכיר את העלילה, אתה יודע להיכן אתה מגיע (גם אם אתה חוזר 250 שנה אחורה) בעוד שאם אתה בוחר לנסוע 250 שנה אל העתיד, אתה יכול למצוא את עצמך באמצע שממה רדיואקטיבית שנוצרה כתוצאה מפצצה גרעינית – אתה בעצם נוסע אל הלא-נודע.

ניסוי המחשבה גרם לי לחשוב לאילו מבין שתי הקטגוריות האלו אני שייך. לצערי, אני חייב להודות, שאני שייך לאנשי העבר; אני הייתי חוזר לעבר. אבל מהרגע שאתה חוזר לעבר, אתה צריך להתמודד עם שאלות המשנה: לאיזו תקופה ולאיזו מטרה. אם אתה חוזר לעתיד, אתה פשוט יורה לאוויר שנה, חוגר חגורה, וקדימה, אל העתיד, אבל אם אתה חוזר לעבר, אתה בדרך כלל לא עושה את זה בצורה אקראית; אתה מבקש להגשים מטרה – בין אם כדי לקחת חלק באירוע היסטורי מסוים, כדי לחוות תקופה, ובין אם מדובר במטרה אישית יותר.

שאלת המשנה הזו הובילה אותי לניסוי מחשבה נוסף: אם הייתי חוזר לעבר, האם הייתי רוצה להיפגש עם עצמי הצעיר, ואם כן, באיזה גיל? מה הייתי אומר לעצמי?

אגב, אחת המסקנות שהגיעו אליהן בפודקאסט הוא שניסוי המחשבה הזה מעצבן או סתם לא מעניין אנשים מבוגרים, כלומר קשישים ממש. כשאתה מעלה בפניהם את הרעיון הזה ומבקש מהם תשובה, חלקם הגדול מסרבים לשתף איתך פעולה; הם מבטלים אותו ואומרים שהוא מטופש.

מה שאומר שיש לי עוד שנה-שנתיים להתעסק עם ניסוי המחשבה הזה.