אינטרוויזיה או טקסט

טושבוע מפרסם הבוקר ראיון שערכה גליה ימיני עם יעל זכריה, מנכ”לית פורטל נענע וסמנכ”ל התוכן של נטוויז’ן.

בראיון מציגה זכריה את תפיסת עולמה באשר להתפתחות החדשות באינטרנט:

זכריה מאמינה שהגולש העתידי יצרוך את החדשות שלו בווידאו ולא בטקסט. “לאורך זמן, הבחירה בין עתונות כתובה או מצולמת בעולם האינטרנט תהיה בחירה בעתונות מצולמת. הגולש אוהב לצרוך תכנים בדרך הזו”, היא אומרת. “להעלות ידיעה לאתר שהיא יותר מ-200 מילה זה בעיה, כי המהירות באינטרנט גורמת שהגולש לא קורא עד הסוף”.

אלא שלא כולם מסכימים. לפני כמה ימים התפרסם פוסט מעניין בסלאשדוט מאת רובין מילר בו הוא מנתח את הבעיות של העיתונים בעידן האינטרנט. בין השאר הוא כתב:

However it is delivered, text will not go away anytime soon. For a fast reader, it is the most efficient way to take in large quantities of information. Most people speak at a rate of between 130 and 200 words per minute (…) Listening to a city council meeting at 150 words per minute takes much longer than reading a meeting transcript at two, three, four or ten times that speed. Now have a skilled reporter (…) write an intelligent summary of that meeting, and even an average reader can learn what happened there in a few minutes instead of slogging through a two hour audio or video recording.

אני מסכים עם מילר. למרות שזכריה מאבחנת נכון שהרשת הולכת לכיוון הוידאו, אני לא חושב ש”להעלות ידיעה לאתר שהיא יותר מ-200 מילה זו בעיה”. להעלות ידיעה לא מעניינת שהיא יותר מ-200 מילה זו בעיה, וזו תהיה בעיה גם בעולם של וידאו שהרי לא חסרים קטעי וידאו קצרים שהם משמימים.

אני לא מצטרף לתנועה שסבורה שהמילה הכתובה הופכת בהדרגה למילה מתה ואני מקווה שנענע לא יהפוך לערוץ טלוויזיה שמורכב מקליפים רדודים. אני מקווה שהאתר ימשיך להעריך גם בעתיד טקסטים; כאלו שבאים עם אותיות, מלים ומשפטים.

(גילוי נאות: כתבתי בנענע במשך שנה ואהבתי כל רגע. גם עם זכריה יצא לי לעבוד וגם במקרה זה אהבתי כל רגע).

31 מחשבות על “אינטרוויזיה או טקסט

  1. אני מסכים איתך. זה עובדתי שהעיתנוים עוד קיימים ואני עדיין קונים אותם, למורות הטלוויזיה. (זה עובד דיי ביחד, למען האמת)

  2. עם הזמן, ריבוי הוידאו באתרים האלו יהפוך את המשתמשים לעצלנים יותר.
    אני מוצא את עצמי בכלל לא נכנס לכתבות בYNet כי אין בהן את האייקון של המצלמה.
    או לחילופין, אני מוצא את עצמי *כן* נכנס לכתבות עם וידאו רק בגלל שזה קל יותר מאשר לקרוא.

    מה שכן, אם הכתבה תעניין אותי, אני לא אסתפק רק בוידאו ואחפש גם תוכן כתוב.

    בשורה התחתונה, תשקיעו בתוכן מעניין ותפסיקו לחפש קיצורים.
    web 2.0 – הטכנולוגיה מפותחת מספיק, עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתה ואיך עושים את זה כמו שצריך.

  3. 1. הפסקתי לקרוא את הפוסט באמצע.
    2. אחרי שגמרנו לצחוק מהבדיחה המעולה שלי (ר’ סעיף 1): כולם אמרו שהציבור יפסיק לקרוא כשהופיע הרדיו. מו”לים נכנסו להיסטריה. עורכי עיתונים הלכו לטיפול פסיכיאטרי. טיפוגרפים אושפזו בכפיה. אחר-כך הכל חזר על עצמו עם שידורי החדשות בטלויזיה. קריינים קיבלו מרשמי ריטלין. עורכים מוזיקליים טופלו במכות חשמל. טכנאים אגרו ואליום. ומה שמצחיק, זה קרה שוב – כשאתרי החדשות באינטרנט התחילו לפרוח. צלמי-טלויזיה סבלו מהתקפי חרדה. מגישי חדשות התנדנדו בתנוחה עוברית. תאורנים התמכרו להירואין. ועכשיו – המילה הכתובה מתה שוב? אהה. כן. רק שניה, אני צריך את הקסנקס שלי.

  4. תופעת הוידאו ראויה לביזיון, כפי שחזו לפני שנים, האינטרנט הופך להיות דומה לטלויזיה, גם מבחינת התכנים, וגם מבחינת הבעלים.

    מה גם שזה נראה די עלוב, כמו כתבות על ייצור הקרמבו, בדף הראשי של YNET :

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3176738,00.html

    גם דבילי, עם כתבת שכנראה מצאו במקרה באיזור, וצילום על ידי מצלמת פוקט דיגיטלית. זוועה.

  5. איפה משה עם הנקודות הסגולות איפה? מעצבן אותו שכותבים יום חג, אבל ש-ynet מצלם נשים עם בלונים על הראש שעוטפות כל היום קרמבו ולא שואל כמה הן מרוויחות אלא מעדיפים שם להתרכז בשאלות החשובות – האם אתן עדין יכולות לאכול קרמבו, ומאיזה צד אתן אוכלות אותו – זה לא מפריע לאיש. סדר יום ליליפּוּטי. איזו עליצות מעוורת.

  6. לא. זה רק מי שמתחיל לדבר על העדר מוחלט של חופש בחירה בגלל “התאגידים הגדולים ומהמפחידים שאין מה לעשות נגדם, הצילו”. אבל נגעת בנקודה: היחס לפועלות האלה מצד אחד – הצד הקפיטליסטי הגס – הוא כאל בובות מבדרות. הן יושבות, עוטפות, ועדיין אוכלות קרמבו. ר’ וויינט. מצד שני – יש את יחימוביץ’, שחושבת שמה שיציל אותן זה 4500 שקל בחודש. שני הצדדים הללו מקבעים את הסטטוס קוו. “חלוקה שווה יותר של ההון” היא סיסמה שמאוד נוח לצעוק, אבל אין לה משמעות בחברת הקפיטליזם המאוחר. חלוקה שווה יותר של ההון פשוט לא ישימה. אבל מה שמפריע לי, אם נחזור לעניין, זה שאין התייחסות עניינית למצב של הפועלות האלה. לניצול האיום שלהן. זה לא הזוי לומר את זה. הזוי לומר שהן מנוצלות. הזוי לחשוב שאפשר להכניס יד לכיס העמוק של האלפיון העליון, בקלות סיסמאתית, ולהציל את המצב. קצת כמו מייטי מאוס.

  7. עוד דבר: מרקסיזם כשלעצמו אינו הזוי. אך הוא מורה על כיוון מחשבה, ואינו עומד כפרוגרמה כלכלית או פוליטית. מאות הפרשנויות למרקס, במאה השנים האחרונות, מעצבות תפישות סוציאליסטיות שונות – חלקן התבררו כמעוותות וכמסוכנות, וחלקן עדיין נתפשות בגדר “אוטופיה”, מלה שמפחידה הרבה אנשים.

    חשוב לזכור: אי אפשר להחשד ב”מרקסיזם הזוי”, כפי שכתבת, אלא בתפישה הזויה של מרקסיזם. וזה ההבדל.

  8. המלצה פתאומית: אישית אני מעדיף את מרקוזה, וקץ האוטופיה שלו, כפתח לפרוגרמה פוליטית וכלכלית. יש שם משהו מאוד בסיסי שיחימוביץ’, לדעתי, חסרה – ההבנה של מעגליות ההון.

  9. מה שמציק לי לי במרקסיזם – בייחוד אם הוא הזוי – ובמרקוזה (למרות שהוא לא הזוי לחלוטין), הוא האלמנט הדטרמיניסטי בתיאוריה (אצל מרקוזה מדובר בדטרמיניזם טכנולוגי). יחימוביץ’ נתנה דוגמה טובה: אנשים נולדים לאן שהם נולדים ואין מוביליות. זהו! טה-טאם!

    כל תיאוריה שמציגה סוג כזה של החלטתיות ושוללת את חופש הבחירה מבני האדם, היא תיאוריה שלא תצליח לגייס אותי לשורותיה. יכול להיות שחופש הבחירה הוא קטן מדי, מצומצם מדי ועל זה אפשר להילחם, אבל תמונת עולם כה מקובעת לפיה “זה ככה!”, למה? “כי ככה זה!”, היא בעייתית בעיני.

  10. ממש לא הצלחתי להבין למה לדבר על ניצול של פועלות זה לא הזוי, ולהגיד שהן מנוצלות זה כן הזוי.

    דבר נוסף שלא הבנתי, הוא המקור להתנגדות למשכורת של 4,500 שקל. אני מבין שלך זה נשמע מעט, אבל יש משפחות שמקיימות את עצמן מפחות, והן לא עושות את זה מתוך בחירה. היה נכון להגיד שלפני שמדברים על העלאת שכר המינימום, צריך לאכוף את תשלום שכר המינימום, זאת בגלל שיותר ויותר שכירים היום נאלצים להתקיים ממשכורת של 2,500 שקל (בזמן ששכר המינימום הוא 3,200 אם אני לא טועה).

    לדעתי יש בהחלט מקום לדבר על שכר מינימום לקיום בכבוד. ו-4,500 שקלים הם בהחלט המינימום הדרוש לקיום בכבוד. גם אם לך זה נשמע מעט.

    בנוסף לכך, אם תסתכל על מדינות צפון אירופה, תיווכח לראות שחלוקה צודקת של ההון (ובכלל קידום רעיונות של צדק חברתי), לא מתנגשים עם קפיטליזם מוצלח ביותר (שעולה אפילו על הקפיטליזם האמריקאי בכל מה שנוגע לתחרות ופתיחות).

    ומאד קל להכניס את היד לכיס של האלפיון העליון בעזרת חוקי מס וחוקי העסקה.

  11. יובל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבישראל של היום יש אנשים שהם דור שלישי למצוקה ואין להם שום דרך להחלץ ממנה. והמצוקה שלהם הולכת וגדלה. וגם הנכדים שלהם יהיו באותו מצב, או במצב גרוע יותר, אם לא תהיה איזושהי התערבות של המדינה.

    ואני לא אוהב שכשמדברים על שמאל ישר נסחפים לדיונים פילוסופיים. העובדות והמספרים מדברים בעד עצמם. נשאר רק להחליט מה לעשות איתם. האם להתערב כדי לשנות את המצב, או לתת ל”כוחות השוק” לעשות את שלהם.

    לדעתי, “כוחות השוק” הוכיחו בעיקר שהם יכולים להעשיר את העשירים ולהקים בתי תמחוי לעניים.

  12. אני לגמרי מסכים איתך ידידי.

    אני רק חושב שיש צורך בכוחות משותפים. הדור השלישי למצוקה צריך לסייע למדינה להוציא את עצמו מהמצוקה ולא רק לחכות שהמדינה תושיע – בדיוק בגלל הסיבה שציינת – כי המדינה היא דרעאק ימני קפיטליסטי.

    אין זה אומר שאני סבור ש”העניים אשמים בעניותם”. ממש לא. אני רק אומר שהמאבק לשינוי המצב צריך לבוא משני הכיוונים גם יחד.

  13. מה? אני מציע הפסקה של רגע – קרא שוב את מה שכתבתי. הן מנוצלות – זו עבודה. אין פה שום סהרוריות. מה שכן סהרורי היא התפישה של הדברים ודרכי הפעולה שמלוות אותה. להכניס את היד לכיס של בעלי ההון? חה. ביזנס זה ביזנס. עם חוקי מס מספיק הוגנים לכולם, לבעלי האינטרס יגמר האינטרס ואז תמצא אותם בחו”ל. מה יש לחפש במקום שבו אי אפשר לנצל, אחרי הכל? – –

    לגבי ה-4500 ש”ח. “קיום בכבוד” הוא המושג הכי ציני של מדינת הרווחה בישראל. מה זה קיום בכבוד? אני חושב שקיום בכבוד זה לאכול שלוש ארוחות חמות ביום, לשלוח את הילדים לחמישה חוגי העשרה במהלך השבוע ולעבוד שלוש שעות ביום, כדי שאת שאר היום אפשר יהי להעביר בכיף – עם חברים, משפחה, ספרים, מחשב. אני חושב שקיום בכבוד צריך תשתית חברתית ענפה, ולא כמה גרושים עלובים שיכולים להעביר את החודש ולבנות דירות צפופות שאינן יותר מקברי בטון למשפחות חיות. קיום בכבוד? מעט מאוד אנשים מתקיימים ב”כבוד”, למראית עין לפחות. הכבוד שלהם הוא הדבר הכי בזוי שיכול להיות. הוא מושתת על חוסר הכבוד הכללי של הקיום במדינה קפיטליסטית.

    כן, אני רוצה אפשרות להתקיים בכבוד. זה לא פשע. אני רוצה לחיות, ולא רק לשרוד. אם קיום בכבוד אומר איפשור הישרדות בתנאים שווים – המושג עצמו בזוי בעיני, כמו הגרושים שמציעים לנשים שמעבירות את חייהן היקרים – והם יקרים, אל תשכח את זה – בעטיפת קרמבו.

  14. ודבר נוסף יובל, יחימוביץ’ ואנשי שמאל אחרים, לא אומרים “זה ככה וזהו”. זהו דרכו של הימין הכלכלי שאומר “שוויון- אין חיה כזו” (זה דרך אגב ציטוט של לימור לבנת שענתה על השאלה ‘מה תעשי כדי לקדם את השוויון במערכת החינוך הישראלית’). השמאל אומר “זה ככה- כי ככה המדינה גורמת לזה להיות, ואם המדינה תרצה, זה יהיה אחרת”.

  15. יובל – אני לגמרי מסכים לגבי הסלידה מן התיאוריות הדטרמיניסטיות, אבל צריך להבדיל בין מרקסיזם כפילוסופיה ומרקסיזם כשיטה כלכלית. מרקוזה שולל את הדטרמיניזם של מרקס, הוא כופר ברעיון של “זינוק דיאלקטי” לעבר אוטופיה, ומדבר על הכאן והעכשיו – על העולם הזה.

  16. מה שמעניין הוא ששלושתינו בסך הכל מסכימים עם תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית, אבל יש בינינו הבדלים בניואנסים.

    אני למשל, חושב שזה קצת נאיבי לומר “אם המדינה תרצה זה יהיה אחרת”. המדינה היא לא כל יכולה ולא הייתי רוצה שתהיה כל יכולה. כוחות השוק הן אכן לא דבר “אובייקטיבי” בטח לא כשביבי מניע אותם, אבל מי שמטיל את כל יהבו על המדינה, תהה זו ישראל, ארה”ב או שוודיה, עושה בעיני טעות.

  17. יובל- איך העניים יעזרו למדינה לעזור להם? אם אין לך השכלה ואתה תקוע בעיירה בדרום, ועובד (במקרה הטוב) בתור עובד קבלן ב”חיפה כימיקלים”, או ב”מפעלי ים המלח” מהבוקר עד הלילה ומרויח 2,800 שקל?

    אז תומר, אם לסכם את דבריך- מפריע לך ששמים דגש על שכר מינימום ולא על השקעה בחינוך ורווחה לדוגמא?

    ובמקומך לא הייתי נופל כל-כך מהר למלכודת של “תחזיקו אותי שאני לא אברח מהארץ” של בעלי ההון. אין לזה שום בסיס מציאותי.

  18. יובל, זו הבעיה היסודית של השמאל. שעל כל שלושה אנשים יש לפחות חמש דעות.

    העניין הוא גם ששלושתנו מאמינים בקפיטליזם.

    אני מאמין בקפיטליזם לא ריכוזי, תחרותי, ופתוח שמחוייב לתנאי העסקה מסויימים ומדינה שאחראית לרווחתם של תושביה.

    ביבי, לעומת זאת, מאמין לכאורה בקפיטליזם חופשי לחלוטין ונטול השגחה של המדינה, אבל בפועל דואג שהמדינה תשרת את בעלי ההון, תפריט את נכסי המדינה לכל הממעיט במחיר, ותהפוך מונופולים של המדינה למונופולים פרטיים. במקביל המדינה של ביבי שמה זין אחד גדול על אזרחיה התמימים.

  19. תומר- המחשבה שביזנס יכול להתקיים רק על בסיס ניצול היא מזעזת.

    לא הייתי רוצה אותך בתור בוס, ויש לי הרגשה שגם אתה לא היית רוצה את עצמך בתור בוס.

  20. אני רחוק מלטעון שזה פשוט. אני כן חושב שיש מה לעשות. לדוגמה, אתה לא יכול לאפשר לילד שלך לא ללכת לבית ספר, לא לגמור תיכון, לא לסיים בהצלחה בחינות הבגרות ואחרי זה לבוא בטענות שאין לו עבודה, אין לו השכלה, אין לו עתיד, אין לו תקווה. לאנשים יש גם אחריות על החיים שלהם.

    אחרי שהאנשים עשו את שלהם, המדינה צריכה לבוא ולעשות ככל יכולתה כדי שהם לא יהיו תקועים. היא צריכה לדאוג לתשתיות, היא צריכה לדאוג לרכבת מהירה, היא צריכה לדאוג למקומות תעסוקה, היא צריכה לתת סוג של רשת הגנה כדי שאנשים לא יפלו. האם רשת ההגנה הזו היא 4,500 שקל? האמת – אני לא יודע.

  21. אבל יובל, מהיכרותי עם מערכת החינוך הישראלית, אני יודע שכמעט 70% מבעלי תעודות הבגרות בישראל, כלומר כאלה שנשארו 12 שנה בתוך מערכת החינוך, לא יכולים לעשות עם התעודה הזו כלום, כי היא לא תכניס אותם למערכת ההשכלה הגבוהה. אני חושב שכולנו יודעים איפה חיים ה-70% הללו וגם מאיזה מוצא הם. זה אומר שמערכת החינוך הישראלית דפוקה בגלל שהיא לא מצליחה להביא את כל ילדי ישראל (וגם לא את רובם) למצב בו הם יוכלו לצאת לחיים עם כלים שיאפשרו את פריחתם וצמיחתם כאזרחים טובים שמקימים סטארט-אפים, מנפיקים אותם וקונים ג’יפים.

  22. וואו יובל, יש לי רעיון עבורך שכבר מזמן חשבתי עליו בהקשר של הבלוג שלך- תצמיד צ’ט לבלוג. יהיה הרבה יותר כיף להתפלסף ככה.

  23. מוסיף – שוב הפשטת את הדברים שלי (לגבי הביזנס). ניצול היא קיצוניות נוחה שמיושמת כמעט בכל מקום, אבל לא האפשרות היחידה. בכל אופן, צ’ט – פגש גולשים – זה באמת מעייף ככה.

  24. תומר- נכון, לא חייבים לנצל כדי להרוויח. ועשירי ישראל יכולים להרשות לעצמם להיטיב עם העובדים שלהם ולהחזיר יותר לחברה (ודווקא באמצעות מסים ולא באמצעות תרומות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: