לעיתונים ולעיתונאים, וזאת אני יודע מניסיון אישי, יש נטייה לשווק את הסיפור הבלעדי שלהם כסיפור החשוב בעולם. הסיבה לכך פשוטה: מי שנותן לך את הסיפור יודע שהוא מוכר לך משהו בלעדי ורוצה להיות בטוח שהוא יקבל תמורה. התמורה היא כותרת גדולה, מפוצצת, הרבה אינטשים והרבה התלהבות. הבעיה מתחילה כאשר אין הלימה בין הכותרת והתוכן של הסיפור לסיפור עצמו.
אני רחוק מלהיות נביא אבל לתחושתי בסיפור שכזה נתקלים הבוקר קוראי הטוש. המדובר בטקסט עליו חתום ידיד הגלוב, גיא גרימלנד (שהטקסט שלו פורסם אתמול באתר בשיתוף עם אורי ברקוביץ' שמופיע בקטע הוידאו שמשולב בכתבה).
המדובר בפיתוח של חברת פאוורמט (Powermat) המציעה לנו לרכוש משטח שמסוגל לטעון טלפונים סלולריים המונחים עליו וזאת ללא כבלים. על כל משטח כזה, שנראה לא גדול במיוחד והוא כנראה גם די קל לנשיאה, ניתן לטעון שלושה עד ארבעה מכשירים סלולריים. הפיתוח זכה לכותרת מפוצצת: "הפיתוח הישראל הבא שיחולל את המהפכה" – לא פחות ולא יותר.
הפתיחה של הטקסט באתר האינטרנט מתונה באופן יחסי:
אחרי כיבוש הדיסק און-קי את העולם, וטלפון המודו של דב מורן, שחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו, יצא לאוויר העולם פיתוח טכנולוגי ישראלי מבטיח חדש.
בעיתון המודפס מדובר כבר ב"ויוה-לה-רבולושן!"
אחרי הדיסק און קי (זיכרון פלאש נייד) שכבש את העולם, והטלפון מודו של דב מורן, שחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו מאחר שעוד לא יצא לשוק, מגיע שוב פיתוח טכנולוגי ישראלי שצפוי לחולל מהפכה עולמית בתחום הצרכנות הדיגיטלית.
כך, תוך כמה שעות, הפך הפיתוח של פאוורמט מ"פיתוח טכנולוגי מבטיח" ל"פיתוח טכנולוגי שצפוי לחולל מהפכה עולמית" – ללמדכם מה תפקידו של עורך בעולם העיתונות המודפסת. גם הכותרת של שני הטקסטים שונה ובאתר הוא "'המודו' הבא: מטען ללא כבלים". אני לא בטוח עד כמה זו מחמאה; כאשר אומרים לי "מודו" לא בהכרח מזנקות לראשי אסוציאציות חיוביות (אסתכן ואומר שמהיכרותי עם גיא, לא הוא זה שנתן את הכותרת בעיתון המודפס ולא הוא זה הוסיף את הטקסט אודות "מהפכה עולמית").
מעבר להבדל התהומי בטון ובנימה בין האתר לעיתון, גם הסיפור עצמו אינו משכנע אותי. גיא מדבר על פיתוח ידידותי שלא מחייב הבנה בטכנולוגיה: רק צריך להניח את הטלפון הסלולרי על המשטח והוא נטען. אלא שאז מסתבר שהמשטח יודע לטעון מספר מצומצם מאוד של מכשירים ולכן החברה פיתחה "נרתיק הטענה ייחודי" שאותו יש להלביש על טלפונים סלולריים שלא נתמכים על ידי המשטח. לאחר מכן יש להניח את הטלפון בנקודה מסוימת על המשטח כדי שזה יטען את המכשיר. אלא שגיא לא מצא אותה. הוא התקשר לחברה והם הסבירו לו בדיוק היכן להניח את המכשיר כדי שהוא ייטען. אם כתב טכנולוגיה של הטוש לא מוצא את נקודת הג'י של המשטח, מה יגידו לקוחות הבאג?
מעבר לכך, הטקסט מדבר על משטח שמסוגל לטעון נגני מוזיקה, מחשבים ניידים וצעצועים דיגיטליים נוספים. בפועל, גם בקטע הוידאו באתר וגם מהתיאור בטקסט, אני מבין שהמשטח מסוגל לטעון – בשלב זה – רק טלפונים סלולריים (מסוגים מסויימים או באמצעות הנרתיק המיוחד) ושלושה דגמים של אייפוד. האם אלו הם "נגני המוזיקה" שעליהם בונה הטקסט את התיאוריה שלו? ואיך טוענים מחשבים ניידים?? משום מה זה לא הודגם ולא הוסבר ואני מתקשה לראות את המשטח בכלל טוען מחשבים ניידים.
כל זה מעלה את השאלה, מי בכלל צריך את המוצר? אמנם יש אנשים שמסתובבים עם שני טלפונים ניידים אבל מי צריך משטח שטוען שלושה, או ארבעה? (מה עוד שככל הידוע לי, המטען של האייפון והמטען של חלק מהאייפודים זהה לחלוטין כך שממילא אין צורך בכמה מטענים). התיאוריה של הטקסט היא שקהל היעד הם אנשי עסקים שנוסעים לחו"ל ולא רוצים לסחוב מספר מטענים אבל לי נראה לי שקהל היעד הוא דווקא משפחה ממוצעת בה יש שלושה-ארבעה טלפונים (להורים ולילדים). אלא שאז מדובר בפתרון שפותר בעיה שלא קיימת: לרוב המשפחות אין בעיה שכל מכשיר ייטען באמצעות מטען נפרד: אחד לאבא, השני לאמא, מטען נוסף בחדר של הילד וכן הלאה. אם כך, מי קהל היעד??
לבסוף, התכשיט הזה עולה 500 שקל. 500 שקל בשביל משטח שיטעין ארבעה טלפונים סלולריים שאין לי, שיאלץ אותי להשתמש בנרתיק הטענה מיוחד (ואם אני צריך שניים – אני צריך לקנות עוד נרתיק) שלא ברור כיצד הוא טוען מכשירים דיגיטליים נוספים – וזו אמורה להיות "המהפכה העולמית הבאה"?
מן הסתם לחברה יש פיתוחים נוספים בקנה, ויתכן שמדובר רק בדור ראשון ובכלל אין להוציא מכלל אפשרות שמכיוון שאני לא ראיתי, לא השתמשתי ולא בדקתי את המשטח, אני פשוט לא מבין את הקטע. מצד שני, האם יכול להיות שמדובר בהיסחפות עיתונאית שאין לה הצדקה למעט העובדה שמדובר בסיפור בלעדי שלעיתון יש עניין להבליטו?
כתיבת תגובה