תסמונת קורין אלאל

מבין כל המשתתפים באח הגדול VIP (אני מודה שכבר השם של התוכנית דוחה אותי), ההשתתפות של קורין אלאל עשתה הכי הרבה רעש, ובצדק. מדובר ביוצרת מוערכת שלפתע מופיעה בדבר הרדוד ביותר, המטופש ביותר, החלול ביותר שמשודר כיום בטלוויזיה. מה מחפשת שם קורין אלאל? מין הסתם כסף, לא מעט כסף (למרות שהבנתי שהיא מתכוונת לתרום את כל הכסף שתרוויח, אם תרוויח) אבל גם, ואולי בעיקר, פרסום. אלאל מעוניינת לשמור את עצמה בתודעת הציבור אחרת, כנראה כך היא סבורה, היא פשוט תעלם ואין כמו התוכנית המדוברת במדינה כדי לעשות זאת. העובדה שאנשים רציניים, שעשו משהו בחייהם, מוכנים להתבזות באמצעי התקשורת רק מכיוון שכך הם יוכלו לזכות בכמה דקות של חשיפה, היא עובדה מצערת, מעציבה ממש.

היום, אחרי הרבה מאוד חודשים, יצא לי לקרוא את “ידיעות אחרונות” באמצע השבוע. העיתון מקדיש את כתבת האמצע של מוסף 24 שעות לדיון מעמיק בשאלה מדוע מנהג זריקת הנעליים על מנהיגים הפך לכזה טרנד עולמי. למעשה, השער של המגזין מוקדש לכתבה הזו, ללמדכם על חשיבות הנושא.

הכתבה, שעסקה בכרוניקה משמימה ולא טרחה לראיין אדם כלשהו שמסוגל להאיר את התופעה באור קצת יותר מעמיק, היא סתמית ואווילית. מילא. אבל לצד הכתבה הופיעה לה תיבה. החתום על התיבה הוא לא אחר מאשר מיקי ברקוביץ. ברקוביץ לא פיצח את האטום ועדיין הוא אחד הכדורסלנים הגדולים שידעה המדינה. זה לא הפריע לו, כנראה, לכתוב או להכתיב את הטקסט הבא:

תהרגו אותי אם אני מבין מה לברקוביץ ולטקסט כל כך מטופש. זה משעשע? זה מראה שהוא “לא לוקח את עצמו ברצינות”? מה זה? זה בעיקר מביך. מביך אותי לקרוא את הטקסט הזה ולחשוב על ברקוביץ שמוכן להתבזות – אין מילה אחרת, זו פשוט התבזות – כדי ששמו יופיע בעיתון.

ברקוביץ, כך נראה לי, לקה בתסמונת קורין אלאל.

92 מחשבות על “תסמונת קורין אלאל

  1. מי שינצח באח הגדול יתרום את הפרס עצמו.

    את הכסף הבסיסי על ההשתתפות בלי קשר למתי תודח + כסף לא קטן כלל וכלל על כל יום נוסף
    מקבלים המשתתפים עצמם.

  2. ואני קמתי שמח ומאושר הבוקר-עכשיו הכל אבוד.
    באמת בושה, אני כל כך אוהב את קורין אלאל שאצטרך כרגע לעבור מאפס אחוזי צפייה באח הגדול ל…טוב, דבר לא משתנה בעצם.

  3. על פי הערכות שונות, אם קורין אלאל תגיע לגמר היא תקבל 200 אלף שקל:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/858/604.html

    כשאני קורא את הטקסט שלך אני ממש מתבייש בעצמי. לא רק שאני לא חושב שהאח הגדול היא פשע נגד האנושות, גם די הטקסט של מיקי ברקוביץ די שעשע אותי.

  4. תכנית טלויזיה, כמו בלוג, היא מה שיצרני התוכן עושים ממנה ובאח הגדול אלו המשתתפים.
    בינתיים קורין אלאל רחוקה מלבזות את עצמה. אתמול בלילה ניתנה לה גיטרה והיא התבקשה לשיר משהו קטן. לקח לה חצי דקה לפתוח את תיק הגיטרה ועוד שניה וחצי לעבור מטמורפוזה ממשתתפת לאמנית שהיא ולתת הופעה של דקה עם רגש שאני מסופק אם יהיה לשאר המשתתפים אי פעם (אולי למעט שימי תבורי, אבל בינתיים גם הוא בהיי).

    אני לא יודע אם היא היתה יכולה לקבל הזדמנות אחרת להופיע בטלויזיה ברייטינג כזה ולתקשר עם קהל ככה. בניגוד לשאר המשתתפים, היא לא יוצאת מגדרה אלא רק משחקת בשקט את המשחק. ההערכה שלי אליה בינתיים רק גדלה.

    הטקסט של ברקוביץ’ תמוה, אך הומוריסטי משהו. שוין. אני חושב שאם לעיתונאי מחשבים רציני כמוך מותר לכתוב פוסטים גם לא בנושאים הרי גורל (ויש פה כמה פוסטים הזויים ומטופשים למדי) אז גם ברקוביץ’ לא מחוייב בעיני לרצינות תהומית מעצם מעמדו (שחקן עבר? אייקון?).

  5. אלירם – אף אחד לא ביקש ממנו לכתוב את דעתו על שופנהאור וסיסקו (הממממ) אבל בעיני הטקסט הזה מבזה. יש הבדל בין כתיבת בלוג אישי לכתיבה העוסקת בזריקת נעליים שבה הוא נותן עצות (!!) לאלו המעוניינים לזרוק נעליים.
    דומה הדבר לשלמה ארצי שיסביר כיצד יש להציל את מפעל “מגבות ערד” בהתחשב בעובדה שהוא צרכן מגבות מדופלם בהופעותיו השונות. זה פחות או יותר הקשר בין ברקוביץ לזריקת נעליים.

    אני מסכים שזה עניין של טעם. אני מוצא את עצמי מובך עבור ברקוביץ. יתכן שהוא (ואולי גם אתה) חושב שזה דווקא מגניב!

    העובדה שהערכה שלך לאלאל גברה (!) בעקבות הדרך שבה היא משחקת באח הגדול, ובכן זה עניין מעציב בפני עצמו.

  6. אני עם אלירם פה. מה כל כך מבזה בזה בעצם, לשיטתך? אתה רק אומר שזה עצוב, שזה מעציב, שזה עצובי נורא, אבל למה?

    זו תוכנית שמצלמת אנשים מפורסמים במצב ה’טבעי’ שלהם, מנערת מעליהם את אבק הכוכבים ומורידה אותם אל העם. כיום נהוג לרומם ולהשתחוות בפני סלבס, ואולי יש צד חיובי בזה שמראים שהם אנשים פשוטים כמו כולנו, ולא קורצו מחומר אחר ונשגב?

    אני לא כל כך מבין מה חלול באנשים, ללא איפור וכמעט ללא אפשרות לעטות את מסכת ה’במה’ הקבועה שלהם, כשהם מצולמים באופן נקי (כמו שאפשר גם לראות בערוץ 20). אלה אנשים, לעזאזל. ואנשים שעשו משהו (יותר או פחות). זה לא הדבר הכי מעניין שיש? איך אפשר להגיד על זה שזה “חלול”? “רדוד”?

    מלודרמה היא ז’אנר שמראש “מרדד” את המציאות, משטיח אותה לשוטים קונבציונליים ותסריטים מגבילים. כאן לראשונה ניתן לצפות באנשים בטלוויזיה שאינם כפופים למגבלות ז’אנר המלודרמה. מה רע בזה? ומה ההבדל בין לזה לבין צפייה באנשים עוברים על ספסל ברחוב, או בבית קפה, או ברכבת (זכור לי אפילו פוסט שלך שמצטט חיילות ברכבת, אני זוכר נכון?)

    יוסף

  7. וואי וואי וואי. לאן הגענו, אדוני היו”ר, גלוביה נכבדה.
    אם אנחנו כאן אמורים להסביר לאנשים שקוראים את הפוסטים והתגובות בגלוב, למה תוכנית האח הגדול רדודה, טיפשית, פוגעת באינטלקט ובאנושיות (שלא לאמר האנושות), אזי אולי יש מקום להתחיל לבצע צנזורה חיובית. מה דעתך יו”ר?

    לא לי, ולדעתי זה גם לא המקום, להתחיל להסביר מדוע ה”אח הגדול” היא תוכנית רעה כפי שהיא, אבל אם יש מי שעוד נשאר לו מספיק כוח באצבעותיו, אולי יסביר לשטופי המוח דלעיל במה מדובר? כי אחרת, אורח מבחוץ עלול לחשוב שמא הגלוב אינו מה שהוא אלא חו”ח, ורחמנא ליצלן, עוד בלוג הדן בענייני התוכנית הבזויה ההיא. כן נכון, אני ממשיך לזרוק כינויים רעים על התוכנית, אני פשוט לא יכול להפסיק עם זה. מצטער.

  8. אהה יוסף יוסף, נראה לי שאתה מחפש לריב איתי בזמן האחרון.

    התגובה שלך מלאה בכל כך הרבה הנחות שגויות שקשה לי לדעת מאיפה להתחיל. אני אנסה בכל זאת.
    1. זו תוכנית שמצלמת אנשים מפורסמים. אהה? מפורסמים? זו אולי התחתית של החבית המעופשת של “המפורסמים” בישראל. את מי לכל הרוחות מעניינות האחיות פיק? אותך? את מי? שלא לדבר על מנחם בן ההזוי ושאר דמויות שלא ברור לי מה הן עשו בחייהן חוץ מזה שמישהו החליט שהם “מפורסמים”.
    2. מצב ‘הטבעי’ שלהם? הוספת מירכאות למילה “טבעי” ואני שואל את עצמי מה זה אומר? שאתה מודע לכך שאין בזה שום דבר טבעי? אם אין בזה שום דבר טבעי אז מה היתרון בזה? אם אין בזה דבר טבעי מה זה מעניין? שהרי גם הטבעיות נשללה מהעניין שהרי זה לא טבעי להסתובב בבית במשך חמישה שבועות צמוד למיקרופון, מודע לכך שכל גרעאפס שלך מוקלט ומשודר. טבעי? בערך כמו שקוף בגן חיות נמצא בטבע.
    3. אבק כוכבים? פפפףףף תן לי הפסקה.
    4. צד חיובי בזה שמראים שהם אנשים פשוטים כמו כולנו, ולא קורצו מחומר אחר ונשגב? אין ספק, זוהי מטרתו האמיתית של האח הגדול. למעשה, מפיקים אותה כדי להראות לכולנו ששימי תבורי הוא אחד מאיתנו ולא סופרסטאר מטורף אחריו משתרכות מעריצות עיוורות. זהו מפעל סוציולוגי-חינוכי מהמדרגה הראשונה ואני מודה לך על שהצגת את האח הגדול בקונטקסט המתאים.
    5. אנשים שעשו משהו פחות או יותר? חזור לסעיף 1. שלא לדבר על זה שדווקא בגלל שיש ביניהם כאלו שעשו משהו (פחות או יותר) לא ברור לי למה זה מעניין לי לראות אותם יושבים בבית ומכינים חביתה? כי מה? כי כנראה שחביתה של איזה דוגמן היא חביתה מיוחדת (!) יוצאת דופן (!) מרתקת (!) ובכלל זה נורא עמוק לראות מישהו אוכל קורנפלקס. תנו לי עוד מהחומר המעולה הזה!
    6. אנשים שלא כפופים למגבלות הז’אנר המלודרמה? נכון, הם לא כפופים למגבלות ז’אנר המלודרמה הם כפופים למגבלות ז’אנר הריאליטי. נפלא יוסף. החלפת מגבלה אחת במגבלה אחרת ושוב האומנות ניצחה!
    7. ולבסוף, ההבדל הוא שלא משדרים אנשים יושבים על ספסל ברחוב או מדברים ברכבת פעמיים בשבוע בפריים-טיים, ההבדל הוא שאין ערוץ שמשדר (בתשלום מיינד יו) 24 שעות ביממה את אותו קרון רכבת, ההבדל הוא שזה לא הפך לבון-טון סנובי בהפוך על הפוך לומר שהאח הגדול הוא בעצם חוויה תרבותית מעשירה שמסירה את אבק הכוכבים ומורידה את המפורסמים על העם.

    זה חלול כי זה סתמי, כי זה ריק מתוכן. זה כמו לצפות בביצה מתבשלת בשמש והחלק העצובי הוא שאם הייתי פותח ערוץ שמשדר 24 שעות כמה ביצים, מוסיף תוכנית פעמיים בשבוע הדנה באותן הביצים ומפנה בקביעות לאתר האינטרנט של קשת בה יוכלו הגולשים לבחור איזו ביצה תודח מכיוון שהיא לא התבשלה מספיק, גם אז סביר להניח שהיית מסביר לי במלומדנות אין קץ שמדובר בתוכנית ששוברת את מגבלות הז’אנר.

    הסגידה לרייטינג היא מטופשת בעיניי כמעט כמו הסגידה לפוסטמודרניזם לפיו אין “גבוה” ו”נמוך”. כן, מוטב מדי פעם לנער את האבחנת המודרניסטיות אודות טעם טוב וטעם רע ומוטב לבחון את הגבולות. לעתים קורים דברים מעניינים כשבוחנים את הגבולות האלו. אבל לדעתי, הטיעונים שלך מוציאים שם רע לשבירה הזו. אלו לא טיעונים אמיתיים – זו סתם התרסה ויש לי הרגשה שאתה יודע את זה.

  9. חתול שחור יקר, שכחת ‘פשע נגד האנושות’ (יובל, באמת. ברור שכיוונתי לציטוט ההוא).

    מעניין אותי האם המשמיצים ראו את התוכנית. כמתנגד לעבר, הופתעתי כשגיליתי שהיא מבדרת למדי, הגונה כלפי משתתפיה ומרוויחה ביושר את אחוזי הרייטינג הגבוהים.
    עוד תהייה היא מדוע השתתפותה קורין אלאל מעוררת חמלה, ואילו שימי תבורי – גם הוא זמר בעל מניות רבות במוזיקה הישראלית – לא זוכה לאותה תגובה צדקנית.

  10. ברווז – אני לא חושב שיש שום דבר צדקני בתגובה שלי, אבל זכותך לכנות אותה כך. לא התייחסתי לשימי תבורי שכן אינני מכיר את פועלו התרבותי. את זה של אלאל אני מכיר טוב יותר ואני בדרך כלל מעדיף להתייחס לדברים שאני מכיר.

  11. דבר ראשון סתם הערה, אולי קשורה יותר לכתבה שהפנית אליה בנענע, קורין אלאל התראיינה פעם ואמרה (ציטוט משוער ממרחק שנים רבות) שהיא כותבת רק כשטוב לה ונחמד, ובדר”כ זה בבית תוך כדי היום, והיא ממש לא רואה את עצמה כמישהי שבאה ממקום של יצירה נשגבת שנכתבת תוך סבל ויסורים בחדר חשוך ומנותק. הראיון צולם, אם אני זוכר נכון, במטבח שלה. ככה שמבחינתי זו לא הפתעה מוחלטת לראות אותה שם.
    דבר שני, הרעיון של האח הגדול VIP יותר מוצא חן בעיני מרעיון האח הגדול במתכונתו הרגילה כי הוא מתרחק (לדעתי) מהריאליטי בכך שהוא מכניס אנשים שרובם, בכל זאת, סוג מסוים של יוצרים או אנשים שפרנסתם מהופעה בציבור. אלו אנשים שאמורים להיות יותר מעניינים בהגדרה, וגם להיות יותר מוכנים להתרסקות שאח”כ, בהנחה שהתוכנית תמריא, כמובן.
    חוץ מזה, זה קצת, אולי, נותן חזרה לחלק מהיוצרים/מופיעים שהריאליטי מנשל אותם מעבודתם (אומנם רק לכאלה שמוכנים להיחשף בצורה כזו, ולפחות בסיבוב הזה אנשים שאת פעלם אני לא ממש מעריך בדר”כ לא כולל קורין אלאל וכו’ וכו’ אבל בכל זאת, יוצרים).

    הבהרה : לא ראיתי שום שניה מהאח הגדול ומהאח הגדול VIP ראיתי חצי שעה מפרק הכניסה שלהם בתקווה שיהיה בידור והשתעממתי רצח.

  12. אני כידוע בעד ריאליטי אז רק אתייחס לתגובה של הרגשות מ-13. יוצרים?

    מה דודי מליץ יצר? או גיא לובלצ’יק?
    וכיצד פנינה טורנה נפגעת מהריאליטי? או כוכי מרדכי? או יוסי מילשטיין? או עדי נוימן?

    בקיצור, הדבר הזה לא נותן חזרה שום דבר. זה לא אומר שהוא רע, זה רק אומר שהוא לא נותן חזרה כלום.

  13. וואו. זו כנראה נקודה די רגישה אם כתבת תגובה יותר ארוכה מהפוסט, מה? רק לצערי שוב, כתבת הרבה ולא אמרת כלום. אני לא מחפש לריב איתך, אני חושב שהמבט הריאקציונרי שלך הוא יוצר פולמוס בפני עצמו. ואני אסביר:

    זה מתנשא בעיניי להגיד שהאח הגדול ריק מתוכן וסתמי (שאלה מילים די נרדפות ל”חלול”. שוב – לא אמרת כלום), בלי להסביר למה אתה אומר את זה. זה מתנשא ומלא חוצפה להגיד שקורין אלאל – יוצרת אינטליגנטית וחשובה (ונימנע מהשוואות מיותרות לפועלך, זה לא רלוונטי כרגע) בתרבות הישראלית – עושה את זה בשביל הכסף גרידא. זה מתנשא, זה מעליב אותי בתור ישראלי ובן תרבות, זה מכוער, וזה בעיקר יומרני. זה מתנשא בדיוק באותה מידה להגיד שמנחם בן “הזוי”. מנחם בן הוא מבקר ספרות ומתרגם שירה מוצלח שבקיא בעברית, בתנ”ך ובשירה ישראלית יותר מכולנו יחד. ומנחם בן, אפילו בגילו, מבין לצערי את המדיוםוטלוויזיה הרבה יותר ממך. הוא הדמות הכי מעניינת שם בינתיים.

    כפי שאתה רואה, הפולמוס כבר בא עם הפוסט שלך. אז אני מתריס? תבין, כשאתה מתיימר לדבר על מרקס ועל היידגר ולהתנשא על התרבות הישראלית ועל ההמון, הציפייה היא ליותר עומק מ”זה סתמי, זה פיכס, זה קקה”. השאלה היא, אדוני, אם זה ריק מתוכן, מה זה תוכן בשבילך? עלילה שאדם המציא בשבילך, סידור המציאות בתוך פלקט? וברצינות, מהו התוכן, ד”ר יובל דרור?

    זה לא מפתיע אותי שאינך יודע, כי גם בתגובתך הארכנית וגם בפוסט לא היה שום תוכן. העניין הוא, בשורה התחתונה, חוסר הכבוד. חוסר הכבוד לאנשים – מפורסמים או לא, חוסר הכבוד להמון, חוסר הכבוד לקורין אלאל ול”סלבס” שלעגת להם, חוסר הכבוד לאותה ביצה שמתבשלת בשמש. אותה הביצה, לידיעתך, היא החיים עצמם. אם תשאל איש זן מהם החיים, הוא יצביע על הדבר הראשון שהוא רואה מולו. החיים הם החיים. הם ביצה מסריחה בשמש, והם כלום מרתק בטלוויזיה.

    הדבר שאתה יודע לעשות הכי טוב, כמו שהדגמת בתגובה שלך (ובתגובה הבאה שלך, אני מאמין) הוא להגיב. כל מה שאתה מייצר הוא תגובה ל-, שום אמירה עצמאית, שום דעה. זה טוקבק. אם יש משהו שכן הפריע לי, הוא זה שאתה מתיימר להגיד משהו בעל משמעות במסווה של טוקבק. אתה מדבר, אבל המילים שלך לא מייצרות שום סאבטקסט, אלא רק תגובה חלשה, מבטלת, ושמרנית. מתי תגיד משהו באופן פוזיטיבי?

  14. אני חייב לומר שאני מלא הערכה כלפי יובל, שנותן התייחסות מעמיקה לכל טוקבק וטוקבק.

    אגב, יכול להיות שאם הייתי קורא את הטקסט של מ. ברקוביץ’ בעיתון, הייתי משועשע, אבל פה הטקסט הוצג בצורה כזאת שלא הייתי יכול להיות משועשע ממנו בלי לירות לעצמי ברגל, או בראש, לצורך העניין.

  15. יובל, פעם הזמינו אותך לתכנית טלויזיה בתור מומחה מחשבים (אני יודע שכן). שאלו אותך שאלו שקשורות בעקיפין למחשבים אבל לא תחום ההתמחות שלך?
    ענית?
    כן, נו, זו טלויזיה ולא עיתון. צריך לעבור מסך וכו’. אבל הסיטואציה שם.

    כתבת בעיתון אי פעם על חוק הצנזורה? אתה הרי לא משפטן (ככל שידוע לי) רק משתמש במחשבים או “רוכש מגבות סדרתי”. אבל בכל זאת, לפחות בעיני לגיטימי לחלוטין שתחווה את דעתך בנושא.

    הטקסט של ברקוביץ’ אוילי. לא יותר. אני לא חושב שהוא היה אמור להיות משהו אחר.

    וההערכה שלי לקורין גברה מפני שאני רואה אותה שרה ומנגנת שם ומתיחסת בשלוות נפש ליצורים כמו האחיות פיק שמנסות ללמד אותה לנגן שיר שלהם (הכולל 3 אקורדים שלמים!).
    את היצירה שלה אני מכיר מההופעות הראשונות שלה (בעיר הנוער נתקלתי בה בפעם הראשונה) ודרך האלבומים השונים. התכנית הזו יכול או להגביר או להפחית את ההערכה לפועלה. אני לא מתיחס לעצם ההחלטה שלה להשתתף בתכנית אלא להשתתפות עצמה. אתה טוען שראית שם משהו שהפחית מן הכבוד שאתה רוחש לה? האר את עיני. כי לא הבנתי מה מעציב אותך.

  16. צפניה, מסכים איתך (נו, מה, להתווכח איתך על טלויזיה?). ה”קצת, אולי” בתחילת המשפט הזה לא נאמר בלשון שגיא נהור אלא ברצינות. וברור שלהכניס יוצרת לחודש לוילה זה לא לתת חשיפה ליצירה שלה למשך חודש. אולי אנשים ירגישו יותר טבעי לקנות אלבומים שלה אח”כ. הלוואי.

    חוץ מזה טעיתי במשפט. היוצרים בסוף היה אמור להיות יוצרים/מופיעים כמו בהתחלה שלו.

  17. יוסף – ועם התובנה העמוקה שלך “הביצה, לידיעתך, הם החיים עצמם” אסיים את יחסי (המוגזם באופן מופרז ביחס לאיש דוחה כמוך) הארכני אליך.

  18. היום הייתי באיזה סופר כזה שהיה בו מוזיקת רקע של איזה רדיו, לא זיהיתי בדיוק איזה רדיו, כנראה גלגלצ.
    השמיעו שיר של קורין אלאל.
    לא רוצה להיכנס לוויכוח פה אבל אני מניח שההשתתפות תעשה לשירים שלה משהו טוב במובן הזה.

  19. הבעיה עם אלאל היא כזו- מגיעה אומנית בלי מניירות ועוואנטות של כוכבת, ובאחת נופלת למשחק המבחיל של הערצת אישיות. כי זה מה שהתוכנית הזו עושה. תוכניות ריאלטי הן חלק בלתי נפרד מהתופעה החברתית של האדרת העצמי. התרבות שלנו הופכת אנשים למפורסמים, לסמלים, רק כדי לעשות מזה כסף. אנשים מועלים לגדולות לא בגלל המעשים שהם עושים, לא בגלל הדעות שהם מחזיקים וממש לא בגלל שהם אחרים משאר התולעים הלא מפורסמים בעולם. מה שחשוב זה להיות מפורסם. מי שמקדם את זה הם התאגידים והחברות המסחריות וביניהן התקשורת עצמה, שהופכות אנשים לסמלים, מותגים, ומשתמשות בהם כדי למכור. ואלאל נסחפת אל תוך הקלחת בנהר הדמעות של אוהדיה, שאהבו אותה בזכות היצירה שלה, ולא בזכות זה שהיא מופיע או לא מופיע בטלוויזיה. כל מי שמופיע בתוכניות האלה, הופך למפורסם בגלל שהוא הופיע בתוכניות האלה. פעם התקשורת הייתה מסקרת מפורסמים (או לפחות התיימרה לזה) היום היא יוצרת אותם ואז מסקרת אותם באובססיביות באמתלה שהם מפורסמים ולכן מענינים. יש כאן אנשים במדינה הזו, שסך הכל ניצחו בתוכנית טלוויזיה בעלת רייטינג, והם ידועים יותר לציבור ומשפיעים על סדר היום יותר מכמה חברי כנסת. לא שחברי הכנסת מי יודע כמה, אבל זה מראה על חברה מקולקלת ורקובה שסדרי העדיפויות שלה מתרסקים.
    וכן, צפיתי בכמה תוכניות ריאליטי. הייתי חייב להבין מה משגע אנשים. בהישרדות זה די ברור. אישית אני מעדיף ללכת לים ולהסתכל על בחורות בבקיני לייב. באח הגדול? יא אללה זה פאקינג משעמם. תשיגו חיים.
    ובאמת, קורין אלאל הייתה פעם יוצרת שהערכתי נורא. היו לה שנים לא קלות שהיא התקשתה לסיים ת’חודש. היו לה תקופות שהיא לא הופיעה. אני זוכר שהייתי בהופעה שלה לפני כמה שנים והיו מאה איש. זה עצוב לאומנית ברמתה. אבל מה שקרה השבוע, עצוב בהרבה. למכור את עצמך ואת כל מה שאנשים האמינו שעמדת בשבילו בצורה הנוראית ביותר. ממיקי אין לי ציפיות, אני מקווה שהוא הבין שהוא יצא דביל אחו שרמוטה.

  20. אלירם – כמובן שאתה מתייחס בדיוק למה שהתכוונתי: האם זה לגיטימי או לא לגיטימי שברקוביץ יחווה את דעתו. כמובן שדעתי היא שזה לא לגיטימי לחלוטין. אני מודה לך על שייצגת את עמדתי נאמנה.

  21. כל הניסיון לתרץ את האח הגדול כ”ניסוי חברתי מרתק” או “ניעור אבק הכוכבים” נראה לי כמו משהו שאנשים אומרים כשהם חוששים ממה יגידו.
    כשאנשים שמים את ערוץ 20 נון-סטופ בטלוויזיה של חדר השינה שלהם זה מגעיל אותי.
    כן – זה פיכס, זה קקה.
    מצטערת שאין לי כרגע ארנסל אקדמי כדי להצדיק את תחושת הגועל שעולה בי, יוסף.
    ולקרוא לבנאדם שלפני שנתיים המליץ לקוראיו על שיטוט ביוטיוב [“אתם חייבים לבדוק את הפלא הזה!”] מעודכן, זה פשוט בדיחה.

  22. או קי יוסף, לא עשיתי ריפרוש בזמן אז פיספסתי את אחת התגובות המטומטמות וחסרות כל בינה ביותר שאי פעם ראיתי (וחבר, אני התווכחתי עם סיינטולוג וימני קיצוני כאן בגלוב, אז שתדע שאתה בראש של רשימה די מחורבנת).
    אתה טוען שיובל לא מייצר שום דבר בגלל שהוא מגיב בביקורתיות?! רגע מה הבעיה פה בעצם, שהוא מגיב למשהו (ולכן אין לו תובנה חדשה) או בגלל שהוא ביקורתי (רק אמרות חיוביות הן יצירה בעלת ממשות אמיתית)? לא, תסביר לי, כי אולי פיספסתי משהו. פחות או יותר, שללת כל דבר שנכתב מאז אפלטון, כי אליו כווווווווולם “מגיבים” כבר איזה 2500 שנה. שלא לדבר על זה שבכלל כולנו מגיבים לאיזושהיא מציאות. אם תצליח למצוא דרך להגיד משהו שהוא לא תגובה למציאות הנחווית אנא הודעה לי, כי פאק יש מצב שאני אריץ אותך לפרס נובל על זה. ואת הקטע של הביקורתיות הכי אהבתי. בגלל שיש למישהו ביקורת אז דעתו היא חסרת מהות? לפי זה התגובה שלך היא חסרת כל ערך כשלעצמה, ובכלל רק תגובות חיוביות הולכות.
    אבל מה לך וליצירה אנשוית. אדם שמביט על ריאליטי וחושב לעצמו שמדובר בחיים עצמם. תוכניות ריאליטי הן בידור. לא פילוסופיית חיים ולא הגות. סתם בידור. בידור זה מצויין. בידור זה נחמד. מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, ממה אנחנו בעצם מתבדרים. אתה ידידי מתבדר מלהסתכל על אנשים שאומרים לך שכדאי שתסתכל עליהם כי הם מפורסמים (לא, מה פתאום אף אחד לא אומר לי, אני אדם עצמאי, אין כוחות חברתיים וכ”ו. סבבה קיבלתי). אתה חבר, לגמרי אדם חד מימדי ובלשטן שלא יכול להסתכל על עצמו במראה ולהגיד לעצמו שאולי, רק אולי, הוא חי את החיים בצורה די מחורבנת ומאמין בשטויות שמישהוא אחר רוצה שהוא יאמין בהם כדי להרוויח כמה מיליונים. אז אל תגיד לי שהיו”ר לא מייצר שום דבר מהותי. גבר, אתה מהלל יצירה בלי תוכן ובלי מהות חוץ מהעובדה שמישהו עושה כאן כסף. וזה לא אתה.
    אתה יודע מה הכי הרג אותי? השימוש האידיוטי בזן כדי להצדיק את ההתבהמות התרבותית המכונה ריאליטי. תנסה להכניס למנזר שמכבד את עצמו מצלמות. נראה אם הם יגידו לך שזה החיים.

  23. אני ממש מקווה שמשלמים לה מספיק כסף בשביל ההשפלה הזאת. היא בין המשתתפים הבודדים שמגיע להם להכסף הזה. בארצנו הקטנטונת אומנות היא תחביב במקרה הרע והשלמת הכנסה במקרה הטוב. וגם אוסיף: תודה לאלוהי השלט.

    יוסף: האח הגדול ריק מתוכן וסתמי משום שהוא ריק מתוכן וסתמי. כמו רוב מה שיש לטלוויזיה להציע תחת המותג האלסטי “הפקות מקור”. מקור בתחת שלי. חיקוי עלוב לכל היותר. מנחם בן הוא אדם הזוי והעובדה שהוא כן או לא “מבקר ספרות ומתרגם שירה מוצלח שבקיא בעברית, בתנ”ך ובשירה ישראלית יותר מכולנו יחד” לא הופכת אותו להזוי פחות (או מטורלל פחות, או הומופוב פחות). זה ממש לא מתנשא ומלא חוצפה להגיד שקורין אלאל עושה את זה בשביל הכסף גרידא. הייתי אומר שאני אפילו ממש מקווה שכך. זו הסיבה היחידה שיש ליוצרת משכמה ומעלה לעשות כזה דבר. כל סיבה אחרת היא עלבון. המוסר שאתה מטיף הוא דוגמה טובה למשהו שהוא ריק מתוכן, אגב. לא, כי ביקשת דוגמה.

  24. ההבדל הוא שאלאל לפחות מתפרנסת. אבל אני מהמרת שמי שהתקשר לברקוביץ לא הבטיח לו שקל.

  25. חשבתם אולי שקורין אלאל לא שמה קצוץ על מה שאתם חושבים ? בין אם אתם מבקרי תרבות או מסעודה משדרות ? היא פשוט שם כי זאת חוויה שהתאימה לה. לא מן הנמנע ששיקולי קריירה השפיעו אבל אף אחד לא יכול להעריך או לדעת מדוע היא החליטה למעט קורין אלאל, שאמרה בפתח התוכנית שזאת נראית לה חוויה.

    אם הייתי מפורסם וזמר מוכשר כמוה הייתי בכייף נכנס לאח הגדול. זה יכול לספק חומר ללפחות 10 אלבומים. צאו כבר מהראש הקונספירטיבי של תאגידים, תוכן, טלויזיה, פרסום, רייטינג וכל השיט הזה. זה אכן קיים שם, אבל האם זה העיקר ? מדובר בבני אדם. בסופו של יום כולם רוצים שיאהבו אותם.

  26. מישהו – על פי ההיגיון הזה – חשבת אולי שאנחנו לא שמים קצוץ על מה שאתה חושב?

    (הרהור: התגובות לפוסט הזה רושמות שפל חדש. כנראה שנושא הפוסט משפיע גם על איכות התגובות)

  27. אני צופה באדיקות מדי ערב ב”האח הגדול” ואף רכשתי מנוי על ערוץ 20, ובכל פעם מחדש מתביישת שאני חלק מהעם הזה ומהמדינה הזו.

  28. ההשתתפות של קורין אלאל, שימי תבורי ואפילו בוסקילה בעייתית בעיני כי היא “מכשירה את השרץ”.
    כמו בסרט “בליפ” כאשר מערבבים אמיתות מדעיות עם מונחים פסאודו-מדעיים מגיעים פתאום למסקנה שרהיט מונח במקומו רק בגלל שאנחנו מחליטים שהוא יעמוד שם או משהו כזה.

    שלושת האומנים הנ”ל מייצגים את המילה “תרבות”. הקשר היחידי בין התוכנית האח הגדול למילה “תרבות” היא במושג “תרבות הרייטינג”.
    לא יעבור זמן רב והתכנית תוגדר כתכנית תרבות, ואנשים יתחילו להתייחס למציצנות כאל דבר תרבותי.

    מה מבדיל בין אומן לבין סתם אדם מהרחוב? כישרון, לימודים, אימונים, יצירתיות והנכונות לשתף אחרים ביצירתם. היצירתיות של האומן מעשירה את הנפש והרוח של הצופה/מאזין/קורא.
    מה מבדיל בין בובליל ושפרה לסתם אדם מהרחוב? כלום…. במה מעשירה אותנו הצפיה באוסף אנשים שחיים ביחד?

    ההבדל בין האח הגדול לתרבות הוא כמו ההבדל בין רכילאית צמרת לפרשן מלומד. האם נרצה שרכילאית צמרת היא זו שתקבע את סדר היום הציבורי?

  29. לא ראיתי את העונה הראשונה.
    ראיתי חלקים מהפרק ביום שלישי, וקורין אלאל יוצאת שם בן אדם מקסים ומדהים, דבר שרק מוסיף לה נקודות (חן). גם אמרי פייגוטמן יצא בן-אדם (אבל את יצירתו אני לא מכיר, כך שממש לא דאגתי אם הוא ישפיל את עצמו או לא). מנחם בן – יצא בהמה אטומה (שמבחינה בשירה!) בדיוק כמו הכתיבה שלו במעריב.
    אין לי הוט/יס כך שצפיה בערוץ 20 לא רלוונטית.
    הסבל המרכזי בחלקים שצפיתי בהם בתוכנית בא מההכרח לראות את חיוכיו המתנשאים של ארז טל.

    בקיצור, כל אחד מאלו שאני מכיר יצא דומה לפרסונה (יונג יונג) הציבורית שלו.

  30. אפשר לחשוב מהתגובות כאן שאלוהים הורג חתלתול כל פעם שמישהו צופה באח הגדול. זו רק תוכנית טלוויזיה, זוכרים? אולי אתם לא אוהבים אותה אבל זה לא עושה אותה “פוגעת באנושיות”. תכנסו כבר לפרופורציות. זה רק עניין של טעם.

  31. הי ריאליטי, אם אתה טוען שמשהו שצופים בו חמישית מאוכלוסיית המדינה, כמליון וחצי איש, לא רציני, אז קטונתי מלהבין מה אתה מציע לי לקחת ברצינות. רגע, אל תגיד לי, הפצצה האיראנית!

  32. אמ, כן? למה שזה יהיה עניין רציני יותר רק בגלל שזה פופולרי בכלל?

  33. יובל שונא את האח הגדול.
    יובל אוהב את קורין.
    ליובל נוצר דיסוננס.
    איך יובל פותר את הדיסוננס? קורין שם בשביל הכסף, מחוסר ברירה. איזה עצוב.
    קורין דווקא לא נראית לי כל כך עצובה שם. אבל בשביל להגיע לתובנה הזו צריך לצפות בתוכנית לפני שמגבשים דיעה. אבל דיסוננס הרבה יותר קל לפתור מבלי לצפות.

  34. יואב – בפעם האחרונה שבדקתי לא אירחתי אותך אצלי בסלון. מאיפה אתה יודע אם ראיתי או לא? בשביל לקבל את התשובה צריך לשאול שאלה אבל לכתוב שטויות הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם התשובות.

  35. אוקיי, נעלבת. אני מתנצל. אני מוכן להתמודד עם התשובות אם אתה מוכן לענות על השאלות. צפית או לא צפית?

  36. ואני חוזר ומציע להפעיל קצת צנזורה חיובית ובונה, אדוני היו”ר. בהתחשב עם כל חובבי הריאליטי ומורידי הרמה כאן.
    או לחילופין לדעת להבא שלא להיכנס לכזה שדה מוקשים, ללמוד מהמקרה הקשה הזה ולדבר רק על עניינים שיכולים לעניין את החבורה הרגילה שקוראת את הגלוב.
    ואני חייב לציין שהופתעתי מאיכות הטיעונים בזכות התוכנית הטיפשית (אתם רואים, אני משתפר עם שמות התואר) הזו, בטח לאחר הפוסטים הקודמים שהסתובבו בסביבות של מרקס והיידגר. איך נפלו…

  37. אם הכנסיה היא אופיום להמונים, מהן תוכניות הריאלטי?
    ההשערה שלי – ל.ס.ד להמונים, כי גם אחרי שזה נגמר אנחנו סובלים מפלשבקים בדמות “תיזהר ממנה, היא כמו דבורה מיד עוקצת”.

  38. יש משהו מעט מרגיז בדרך שבה אנשים שבזים לריאלטי מדברים על ריאלטי. זה נוטה להיות דיון נטול נימוקים או טיעונים מעבר ל”זה שטחי” או “זה מגעיל” שנגוע בהתייחסות לצד השני כאילו הורכב כולו מתינוקות שנשבו, עברו שטיפת מוח ועוקרו מיכולתם לבחור או להבין מה הם רואים ולמה הם רואים את זה. מה כל כך רדיקלי בטענה שמעניין לראות דינמיקה של קבוצה במצב לחץ (יחסי) מבודד (יחסית)? למה זה כל כך לא סביר עבורכם?

    ריאלטי, בבסיסו, לוקח אנשים, שם אותם במצבים שהונדסו מראש על ידי מפיקים, נותן להם לרוץ את הריצה שלהם במבוך ואז עורך את התוצאות לצורת סיפור (ערוץ 20 הוא יוצא מן הכלל, כי הוא לא ערוך לצורת סיפור). לפעמים יוצא מעניין, לפעמים יוצא לא מעניין, לפעמים הורסים את זה עוד בשלב ההפקה ולפעמים התוצר נדפק כשבונים את הסיפור, ולפעמים- מדי פעם – זה גם עובד. אני לא מבין מה בתוך המבנה הזה של דרך ליצור תוכן או לספר סיפור נחות שטחי דוחה ומעורר גועל כשלעצמו, ואף אחד לא מוכן להסביר לי.

  39. טוב, אביתר, אנסה להסביר לך. העניין הוא שלא רק שאנשים מתגלים בתוכנית זו במלוא עליבותם, לא רק שהתוכנית מעוררת את האשליה שהכל ספונטני ומציאותי, אלא שהיא גורמת להרס החברה ע”י הכנסת גורמים מתרבות הטראש לקונצנזוס, מבטלת את הפער בין גבוה לנמוך, וגם גוררת אותנו למעגל האלימות והבהמיות בכך שאנחנו לא רק צופים, אלא גם משתתפים במשחק ההדחות, וממלאים באס.אמ.אסים את כיסי המפיקים, במקום ליצור תרבות גבוהה יותר.
    זה מאוד פוסט מודרניסטי להעמיד פנים שכל התרבות שלנו היא אחידה ושטוחה כמו נברסקה, אבל זה גם לא נכון.

  40. האביר שלא היה, אתה מבין שלא אמרת כלום, נכון? זה הכי מצחיק לראות אדם מתפתל כשהוא מנסה להסביר ‘תרבות גבוהה’ (מושג מבחיל) מהי. נעים לך שם במגדל השן?

    זה כמו שמבקשים ממך להגדיר משהו, ואתה משתמש באותה מילה בשביל להגדיר. מה זה פיתה? פיתה זה לחם מסוג פיתה. אה, תודה לך. מהי תרבות נמוכה? אה, זו “תרבות הטראש”. אה, זה בקונצנזוס. מהו הרס החברה? אה, ביטול הפער בין הגבוה לנמוך. רגע, מה זה גבוה ומה זה נמוך? ומה אנחנו צריכים לעשות כדי “ליצור תרבות גבוהה יותר”?

    ולסיום אתה משתמש במילה הכי ריקה שקיימת בז’רגון הניאו-מעפן של המאה ה-21, ילד מילניום יקר שלי: פוסט-מודרניזם. בום. פגעת בול. מימשת את האיום האיראני, הטלת את פצצת האטום הקטלנית ביותר – ולא גרמת שום נזק. אתה יודע מה מעודד את תרבות הטראש, אביר יקר? אם תמשיך למלא את החלל בדיסאינפורמציה רדיואקטיבית וחסרת משמעות.

    אז יאללה, זה “מאוד פוסט מודרניסטי”. רגע, פעם היה מודרניזם, וזה היה עם כל הספרים הארוכים האלה שלאף אחד אין כוח לקרוא, והיום יש פוסט מודרניזם, עם כל הריאליטי הזאתי. וזה מאוד פוסט מודרניסטי. מאוווווד. תודה על ההסבר.

    מי שמך להגיד מהי תרבות – גבוהה או נמוכה – אם אפילו להגיד מה רע בסוגה אחת אתה לא מצליח, ומה טוב בסוגה אחרת? זה הרי כל כך ברור לך, זה ברור לכולם! נו, אז למה אף אחד לא יודע? אם ברצונך להתעמת באמת עם התרבות האנושית, ולהתנשא על ז’אנר שרבבות בני אדם כמוך צורכים כל הזמן (האם אתה יותר אינטליגנטי מהם, יותר אנושי?) – דע שאתה קודם כל פוגע בעצמך כי זו התרבות שלך – ואינך חלק נפרד ממנה, אלא חי ופועל וחושב בה, ודבר שני – אתה מתיימר לדעת מה זה להיות אנושי, ולמען האמת – לפי רטוריקת ה”תרבות הטראש!!!” שלך – אני לא חושב שיש לך צל של תחילתו של מושג.

  41. תודה רבה על התשובה. אנסה גם אני לענות.

    1. מה רע באנשים שמתגלים לפעמים במלוא עליבותם? איך העובדה שאנשים מוצגים ביצירה* מסויימת בדרך בה לא היו רוצים להיראות ושלא נעים לראות אותם מהווה נקודה לחובתה? מה זה קשור, בעצם, ללגיטימיות של צורה כזאת או אחרת לספר סיפור? ומעבר לכך שזו לא באמת ביקורת לדעתי, אני חושב שאתה יכול לראות עוד דברים בתוכניות ריאלטי חוץ מאנשים מתפלשים בבוץ ומתפתים ליצרים האפלים ביותר שלהם, אם תנסה. כל הפואנטה בריאליטי היא שהדברים שהאנשים האלה עוברים אמיתיים בשבילם, למרות שאתה רואה את התפרים של התחרות ואת האנשים בשחור שמחליפים את התפאורה. ומאחר שזה אמיתי בשבילם מתפתחות מערכות יחסים, שחלקן מקסימות למדי, ואמיתיות לגמרי – מהסיבה הפשוטה שהאנשים בהן מאמינים שהן אמיתיות לגמרי. אתה רואה אותן דרך הפילטר של העריכה, אמנם, אבל זה לא מבטל את כל הערך שלהן.

    2. בנוגע לספונטניות והמציאותיות – פה נכנסת האחריות האישית שלך כצופה. מעטים מאד האנשים שלא מודעים כלל וכלל לכך שמה שהם רואים על המסך עובר מניפולציה. מתוך אלפי שעות של חומר גלם מוצגים לך שברים של התרחשות שבמקרה הטוב מספרים סיפור. אם מישהו טיפש מספיק כדי לא להבין שמישהו ערך את חומר הגלם במטרה לספר לו סיפור מסויים, אז זו בעיה שלו, והוא ילמד עם הזמן. ישנם גבולות של מרחק סביר מהמציאות שיש לשמור עליהם, כמו בכל יצירה שהיא לא פיקציה טהורה, אבל את המבט הביקורתי אתה צריך להביא.

    3. אוקיי. הרס החברה. זה הסעיף הקשה. לא הסברת איך יוצאים “אלימות” ו”בהמיות” מתוך התהליך של הכנסת אנשים לתוך סיטואציה, צילומה ועריכתה לצורת סיפור, אז אין לי ברירה אלא להגיד פה “לא נכון. לא בהמי ולא אלים ולא מעגל”. והטראש הרי היה בקונצנזוס הרבה לפני הריאלטי. דודו טופז זרק כדורי שוקולד לפה של חלי-איך-שלא-קוראים-לה הרבה לפני משה מלצר חולון. ואתה יודע מה? אני אקח שלוש שעות האח הגדול בשבוע במקום פרק של פספוסים ושניים של “פאזל”. או “מי רוצה להיות מליונר”, או “פאפאדיזי”.
    זאת כמובן מעבר לזה שאתה מתייחס לריאלטי כטראש עוד לפני שהסברת למה זה בהכרח טראש, שזה לא עוזר אם אתה בא לנמק. השאלה שלי היא לא איך הריאלטי משפיע לרעה כשאנחנו יוצאים מתוך הנחה שהוא גרוע ונחות ומגעיל ונורא. אני שואל למה הוא מגעיל ונחות ונורא.

    לפעמים אני תוהה איך אנשים שמזדעזעים מתשומת הלב הרבה שמקבל ז’אנר הריאלטי מסתדרים עם הרעיון של ספורט. הרי מדובר במשהו לא חשוב בצורה כמעט יוצאת דופן, באופן אובייקטיבי, שזוכה למדור בעיתון, ערוצים שלמים שמוקדשים לו, תמיכה כספית ממשלתית ועיסוק ציבורי בלתי נגמר במה שהוא, בסופו של דבר, אנשים שמזיזים כדור ממקום למקום בצורות שונות. יש אנשים שיתלוננו על כמה מטומטמים כל האנשים שמתעסקים בריאלטי וכמה כל המדינה הולכת לעזאזל שאנשים מתעסקים בשטויות, ואז ידברו שעה וחצי על מכבי. אני לא. מבין. את. זה.

    אני לא בא לשחק בפוסט מודרניזם והתרבות שלנו לא שטוחה. יש בה יצירות טובות ויצירות רעות. אני פשוט לא חושב שיצירות שנובעות מעריכה של אירוע שהונדס על ידי מפיקים בו השתתפו אנשים רגילים הן בהכרח ומתוך עצמן נחותות ונטולות כל ערך, ושאי אפשר ללמוד מהן או להינות מהן שלא ברמה של “יה תראו איזה מושפל זה!”. זה מזכיר לי מבקרי מוסיקה שמתעקשים שרוק כבד זה רעש ולא מוסיקה, ודבר לא ישכנע אותם אחרת.

    כתבתי… יותר משחשבתי שאכתוב. תודה שוב.

    *ניסיתי למצוא מילה ניטרלית יותר ולא מצאתי. אתנחם בכך שזו מילה מדוייקת.

  42. נימוקים וקריאת עזר לאילו מהמגיבים שמתקשים להבין את הבעייתיות בקונספט
    ניל פוסטמן – “בידור עד מוות” נדמה לי שציטטתי מהספר פה בבלוג פעם
    וקריאת רשות “עולם חדש מופלא” – אלדוס האקסלי

    הכל רלוונטי כאילו נכתב אתמול

  43. את “בידור עד מוות” לא קראתי, אבל את “עולם חדש מופלא” דווקא כן, ואני לא ממש רואה את הקשר לתוכנית.
    אוף טופיק: אני יודע שאני פותח כאן קופת שרצים של ממש, אבל אם תשאל אותי, דיירי העולם החדש של האקסלי הסתדרו לא רע לפני שהגיע הבחור הזה. זה נכון שלהנחית אדם שחי בשנות ה-30 של המאה ה-20 (מבחינה תרבותית) לעולם של האקסלי בהחלט יכול לגרום לו להשתגע (אגב, אאל”ט האקסלי עצמו כתב שהוא טעה בכך שבעלילה הוא לא הציב בפני הפרא את הברירה להשתלב בעולם החדש), אבל זה נכון לכל אדם שתזרוק אותו לחברה עם ערכים מנוגדים לערכים שלו. זה לא עושה אותו יותר צודק.

  44. אביתר, אנסה לענות לך על שאלתך בנוגע לעיסוק בספורט וההבדל בין ספורט לריאליטי. אציין רק שהעיסוק של מדורי הספורט בפוליטיקה ורכילות הוא בזוי בעיני, ואני מדבר כאן אך ורק על הספורט עצמו.
    אתה מתפלא שישנו עיסוק ציבורי ותמיכה ממשלתית ב”אנשים שמזיזים כדור ממקום למקום בצורות שונות”, אבל מתעלם מכך שאותה הזזת כדור דורשת כישרון על מנת לעשותה היטב. אני רואה משדרי ספורט בטלוויזיה רק כאשר מדובר בספורט ברמה גבוהה, כי אחרת זה באמת קצת משעמם. כל אחד יכול לשחק כדורגל בשכונה, כמו שכל אחד יכול ללמוד כמה אקורדים בגיטרה ולנגן שירים של שלמה ארצי מסביב למדורה, אבל כדי להגיע לרמה הגבוהה באמת, בספורט כמו באמנות, צריך טונות של כישרון ושנים ארוכות של אימון וטיפוח אותו כישרון. יותר מכך, כדי לנצח בספורט, אתה צריך להיות טוב יותר מהיריב. אין הצבעה מהבית ואין גלגלי הצלה. זאת מציאות. אין התערבות של מפיקים ואין תסריט מוכן. רק יכולת.
    וכאן אני מגיע להבדל בין ספורט לבין ריאליטי. אתה מכיר (כנראה) שמות כמו מראדונה, מייקל ג’ורדן ורוג’ר פדרר כי יש משהו שהם ממש ממש טובים בו. ואני שואל, למה לעזאזל אני מכיר את השם יוסי בובליל? מה הוא כבר עשה? במה הוא טוב? למה קיומו צריך להגיע בכלל לתודעה שלי? הרי לא ראיתי את התכנית שהוא השתתף בה אפילו פעם אחת, ובכל זאת אני מכיר את שמו ואפילו יודע איך הוא נראה. כאן, לדעתי, מתחילה הסלידה של אנשים מתוכניות הריאליטי: אנשים שלא עושים בעצם שום דבר, ובאח הגדול זה בולט במיוחד, ובכל זאת עומדים לתקופה קצרה במרכז הבמה התקשורתית.
    לא התכניות עצמן, אלא העיסוק התקשורתי (והציבורי) בתכניות הריאליטי וכוכביהן, הוא הרדוד והנחות, פשוט כי האנשים האלה לא באמת ראויים לאיזושהי הכרה.

  45. אז אני מבין שהיו”ר (אגב האדרת אנשים) לא צפה בתוכנית?

    האביר שלא היה – אתה משתמש במונח “טראש” על מנת להסביר מה דפוק בכל הפוסט מודרניזם הזה. ובכן, “טראש” הוא מונח פוסט מודרני במהותו. אבל שיהיה, אין טעם לדבר כאן על לוגיקה. כלומר יש, אבל זה יהיה עוף טופיק.

    מה שאני לא מבין זו את הבעיה בכך שתרבות הטראש חודרת לקונצנזוס. זה מהלך בריא בכל תרבות. מה שטראש אתמול (אוסקר ווילד) היום הוא בקונצנזוס. הטראש חיוני לקונצנזוס, והוא מאפשר לבחון את הגבולות שלו. אתה צודק שתרבות היא לא דבר אחיד – תרבות היא דבר דינמי, ולכן הדיאלוג הזה בין הטראש לקונצנזוס מתקיים תמיד ומדובר בתהליך חיובי. אבל המגיבים כאן בבלוג, את זה כבר הבנתי, לא באמת מעוניינים בדיאלוג (אבל העיקר שהיו”ר מטיף על דיאלקטיקה).

    ו”בידור עד מוות” זה בדיוק הספר שמתאים לאנשים אנכרוניסטים וראיקציונרים.

  46. יואב, שאלתי את עצמי ביומיים האחרונים אם טוב שאני מתעלם ממך. אני חושב שהתשובה מקופלת בתוך התגובה שלך.

    1. אתה מבין לא נכון.
    2. אוסקר ווילד נחשב בזמנו טראש? תגיד, אתה אמיתי?
    3. ולבסוף הצעה: כשאתה מדבר על ניל פוסטמן, תשיל את נעליך מעל רגליך, דרדק חצוף שחי את חייו באמצעות סדרת ריאליטי.

  47. אנשים רואים תוכניות ריאליטי מתוך הרצון להציץ. כשאנחנו מדברים על הסדרות האלה אחר כך, אנחנו בעצם מרכלים, כי למרות שהאנשים הושמו במצבים מסוימים על ידי המפיקים של התוכניות והתוכניות הללו נערכו בצורה מגמתית – אנחנו עדיין מדברים על אנשים אמיתיים.

    קחו את הישרדות: בעונה הראשונה היינו יושבים יום אחרי כן בארוחת צהריים ומדברים על הסדרה. מה שעשינו בעיקר היה לצחוק על האנשים האלה שיושבים שם על האי הזה ומתעסקים בדקירה אחד של השני בגב. היינו צוחקים עליהם בצורה כזו כי הם כבר לא היו אנשים בשבילנו – הם היו דמויות בסדרה.

    הדיסוננס הזה הוא הרסני והאח הגדול היא זיקוק של ההרס הזה.

  48. אני צופה באח הגדול ונהנית רוב הזמן. בוודאי שהתוכנית היא לא ברמה אחידה ולעיתים היא מאוד וולגרית,אבל היא בהחלט מעניינת. אני חושבת שהרבה מצופי האח הגדול הם פשוט אנשים שאוהבים אנשים ואוהבים לראות דינמיקות בין בני אדם, מערכות יחסים.
    התוכנית דומה מעט במהותה למדור “מצב משפחתי” בדף האחורי של מוסף הארץ: אנו נחשפים שם לאנשים שונים, שומעים מהם באיזו שעה הם מתעוררים בבוקר, מה הם אוכלים לארוחת ערב, וכן הלאה. יש כאלה שזה נורא משעמם אותם ויש רבים שמאוד אוהבים את המדור. אותי אישית גם היה מעניין לראות תוכנית טלויזיה על חייהם של דיירים בבית אבות.
    אני לא רוצה לפגוע, אבל נראה לי שרבים מהאנשים שמשתעממים מהאח הגדול או מתעבים את הפורמט, הם אנשים שלא כ”כ אוהבים אנשים…

  49. עומר: גם כשאתה רואה מגיש בתוכנית אקטואליה או אמן מתארח בתוכנית אירוח, אנחנו מדברים על אנשים אמיתיים, אבל שמציגים לנו פרסונה ציבורית שלא בהכרח קשורה לאופי האמיתי שלהם. כך גם המשתתפים באח הגדול – הם לא אנשים אמיתיים שמסתכלים להם על החיים הפרטיים, אלא אנשים שמציגים פרסונה ציבורית. האם אתה מרגיש שהדיסוננס בין קורין אלאל כבן-אדם פרטי לקורין אלאל כמתארחת בתוכנית אירוח הוא הרסני או בלתי סביר? ומה ההבדל המהותי, אם כך, בין אותו פער בין קורין אלאל הפרטית לקורין אלאל המשתתפת באח הגדול?

  50. עדי, אני מחשיבה את עצמי כאדם שאוהב אנשים, בטח אנשים מסוימים. למרות זאת, אני ממש לא חושבת שזה מעניין לראות (אפילו) את החברים שלי, אנשים שאני אוהבת אהבה גדולה, ישנים, אוכלים, מתארגנים בבוקר או סורגים צעיף. יותר מזה? אני גם לא חושבת שזה יעניין מישהו לראות אותי אוכלת, ישנה, מתארגנת בבוקר בצהרים או סורגת צעיף. ואי אפשר להאשים אותי בחוסר אהבה עצמית, זה בטוח.

  51. אבנר, כשמציגים לי את קורין אלאל הזמרת, הדבר היחיד שמעניין אותי בה הוא הכישרון שלה. אם המראיין בתוכנית הבידור שואל אותה שאלה אישית בין שאר השאלות על הדיסק החדש או ההופעה החדשה, שיהיה. בפולחן האישיות הזה יש הגיון קפיטליסטי.
    במקרה הזה, לעומת זאת, כל ה’שאלות’ הן אישיות. אני לא נחשף לכישרון שלה, אלא להיותה אדם ואיזה סוג של אדם היא. למען האמת, הכישרון שלה אפילו מוסתר ממני, אלא אם היא ביוזמתה שולפת גיטרה ומתחילה לנגן סתם כי בא לה. באותה נקודה זו הופכת להיות אותה חטטנות כמו זו שיש במדורי הרכילות השונים.

  52. עומר: אני לא מסכים איתך שכל הווייתו של זמר מסתכמת במוזיקה שלו. לבדרן יש פרסונה ציבורית שהיא חלק מהמהות של תפיסת האמנות שלו. הרי המנעותו של אריק איינשטיין מחשיפה תקשורתית גם היא נוכחות ציבורית, והיא משפיעה על איך אתה תופס אותו. גם ההצהרות הפוליטיות של אריאל זילבר משפיעות על איך אני תופס אותו כאמן, בנוסף וללא תלות באיכויות המוזיקליות שלו.
    אז נתחיל מזה שע”פ אלירם, מוקדם יותר בתגובות, היא אכן דאגה לשלב את ההופעה הציבורית שלה בהופעה מוזיקלית. אבל גם אם לא, היא עושה משהו שהוא חלק ממנת חלקו, או לחם חוקו, של כל בדרן ואישיות ציבורית – היא מפגינה נוכחות תקשורתית מול הציבור.

  53. אבנר, על זה בדיוק אנחנו מבכים. קורין אלאל היא, או לפחות הייתה, אמנית בחסד. כזו שהאומנות שלה מדברת בפני עצמה, כזו שהיצירה שלה הייתה מהות הדברים בה. ועכשיו, בדיוק כמו שאמרת, היא הפכה ל”בדרנית, אישיות ציבורית”. זו המהות שלה כרגע, להיות ידועה בציבור, כמו אחרון הסלבריטאים חסרי המעש. ואם אין שום הבדל בין אלאל למישהו שהופיע באיזו פרסומת או פעם נצפה עם פנינה רוזנבלום אז אנחנו בבעיה. לאומנות אין ערך יותר, רק לעובדה שאתה אישיות ציבורית, ומכאן גם מבדר את הציבור. תוכניות ריאליטי הן הקצה של התופעה התרבותית הזו, שהתקשורת מפמפמת ומתדלקת ללא קץ. וקורין אלאל נפלה ברשתה. זה חבל לנו, בגלל שחשבנו שהיא אחרת. אני גם חושב שרוב האנשים שמבקרים אותה, יותר באים בביקורת נגד התופעה כולה ולא בביקורת אישית נגדה. זה פשוט עצוב לי. היא הייתה זן נדיר, ועכשיו היא סתם עוד ציפור משונה, בדיוק כמו כולם.

  54. העובדה שאריק איינשטיין נמנע מחשיפה ציבורית ושאריאל זילבר מצהיר הצהרות פוליטיות אלו או אחרות לא משנה את הצורה שבה אני מקשיב למוזיקה שלהם.

    ההבדל התהומי הוא שאנשים לא צופים באח הגדול כדי לראות את קורין אלאל שרה. הם צופים בה כדי לראות מה היא עושה כשהיא לא שרה.

  55. אבל קורין אלאל, הזמרת, תמיד היתה פרסונה ציבורית. היא היתה פרסונה ציבורית כשהיא הופיעה אצל אברי גלעד וארז טל בהעולם הערב. היא פרסונה ציבורית בהופעות שלה. אני עוקב מספיק בשביל להגיד בוודאות, אבל אני בטוח שלאורך השנים גם היא התראיינה לעיתונים ולטלוויזיה. אולי אפילו הופיעה במדורי רכילות. יש לה נוכחות ציבורית. תמיד היתה.
    בשביל לשכנע אותי שכרגע היא עברה קו בל-יעבר שהופך את עצם שמה למילה נרדפת להתבזוּת, כפי שנעשה כאן, אתם תצטרכו לשכנע אותי שיש משהו באח הגדול מעבר למתיחת פורמט הטוק-שואו עד קצה יכולתו, גרוע הרבה יותר. בסופו של דבר המציצנות כאן היא מפוברקת, אם כי מעטה ה-PR והפרסונה הציבורית נשחק תחת התיעוד הבלתי פוסק. עריכה סלקטיבית ראינו פעמים רבות בעבר, גם בטלוויזיה וגם בעיתונות הכתובה. אני עוד לא ראיתי מה אלאל עשתה שכל כך עלוב ופתטי. לא ראיתי עדיין התייחסות ממך או מיובל לעצם ההתנהגות שלה בתכנית עצמה.

  56. העלמה עפרונית, מאוד יעניין אותי לראות קצת את חייך – ישנה, אוכלת, מדברת עם אנשים – באמת.
    אנשים פשוט מעניינים אותי. אומנם לא הייתי רוצה לצפות בחייך 80 שעות בחודש, אבל כן כמה שעות.
    אני אחדד את מה שרציתי להגיד – אני לא חושבת שמי שלא אוהב את האח הגדול לא אוהב אנשים בכלל, בוודאי שאת אוהבת הרבה אנשים, בעיקר הקרובים לך. אולי נאמר האנושות – מי שלא מתעניין בתוכניות כמו האח הגדול הם אנשים שפחות אוהבים את האנושות באופן כללי. הם יותר ביקורתיים כלפי החברה וסולדים מהמוניות, וזה בסדר גמור – יש לי הרבה הערכה לאנשים כאלה (אני חיה עם אחד כזה). אבל אני לא אוהבת שהאנשים האלה מבקרים אותי השכם וערב על כך שאני רואה האח הגדול ונהנית מזה. זה מעיד עליהם הרבה יותר מאשר עליי.

  57. עדי- אני חייב להגיד: פחחחחחחחחחחחחחח. ועוד קצת חחחחח. אנשים ביקורתיים כלפי החברה פחות אוהבים את האנושות? מה קורה לכם עם האמירות האלה בפוסט הזה? בשיא הרצינות. אנשים ביקורתיים הם אלה שהכי אוהבים את האנושות ויותר מכך, הם אלה שהכי אוהבים אנשים. כדי להביע ביקורת צריך שיהיה איזה אידיאל של בן אדם שהוא יפה. דווקא אנשים שצופים בתוכניות ריאליטי לא באמת אוהבים אנשים. לצפות בסלבים זה לאהוב אנשים? באמת. פשוט תודי בזה. את נגררת אחרי רייטינג ותופעה המונית רווחת. לפחות תפתחי קצת מודעות עצמית. כל מה שה”ביקורתיים” כאן טענו, ואני ביניהם, זה שריאליטי זה הקצה המשוקץ באמת של תופעה חברתית שלילית ביותר שבה פירסום ולהיות ידוע בציבור הופך למהות עצמה במקום שמעשים או יצירה אומנותית תהייה המהות. כמו שאמרתי זו תופעה רחבה שניתן לראות אותה בפוליטיקה, בדרך שבה אנחנו תופסים קונפליקטים, בכלכלה ופחות או יותר בכל תחומי החיים. אותי זה מגעיל. זה מדרדר את האנושות והאנשים שבה. אני אוהב את האנשים שסביבי. אני אוהב את התרבות שיצרו כאן. אבל מישהו דואג להפוך אותה לגוש קקי של סלבים בעבור חופן שקלים. מציצנות הייתה קיימת תמיד. האדרה של דמויות ציבור מתועדת בכל ההיסטוריה. אבל שתי אלה מעולם לא היו חיוביות, ומעולם לא עמדו במרכז התרבות האנושית (אולי חוץ מבימיה האחרונים של רומא וזה ממש נגמר טוב, מה?).
    אבנר- כמו שאמרתי מקודם, ריאליטי היא הקצה של התופעה. ברור שאתה צודק, היא פרסונה ציבורית. זו בדיוק הבעיה. אבל פעם היא שמרה על איזון בין פרסונה לאמן. בשבוע שעבר היא חצתה את הקו. אין אמנים באח הגדול. הינה ניים דרופינג. בוב דילן פעם אמר, שאי אפשר ליצור כשמליון איש מסתכלים עליך. לפני מיליון איש אתה רק יכול להופיע. לשחק מישהו. בשביל ליצור צריך להיות אותנטי. התרבות שלנו בורחת מאותנטי כמו מאש. באסה.

  58. אבל אלאל לא באה לתוכנית בשביל ליצור, בדיוק כמו שהיא לא באה לתוכנית אירוח בשביל ליצור. וחוץ מזה, כמישהו שקרא לא מעט דילן לאחרונה, צריך גם לדעת אליו להתייחס בהרבה מאד ספקנות. 🙂
    ולגבי המשך התגובה שלך: “אותנטי” זה מונח חסר משמעות. האח הגדול הוא חלק מהתרבות שלנו, לטוב ולרע – תראה כמה מלים נשפכות על זה, כמה פרודיות, וריאנטים והתייחסויות. תרבות פופולרית היא מעניינת, ובסיס ליצירה בפני עצמה. אז אני לא בא לטעון שאלאל באה לתוכנית כאמירה אמנותית, אבל אני גם לא פוסל ערך תרבותי/תקשורתי שנובע מהתופעה הזו, מהאקספרימנט התקשורתי/בידורי. אולי בגלל שאני לא מגיע מראש עם אמונה שכל דבר שקשור ולו במעט לתוכנית הזו ראוי ללעג – שזו התחושה שקיבלתי מרבים מהמגיבים כאן, ויסלחו לי על האפיון הכוללני – אז לא עלתה בי אותה תחושת קבס כלפי אלאל שיש כאן.

  59. אבנר, סבבה קיבלתי. יש לי רק שאלה, פשוט כדי להבין מה הסטנדרטים שאנחנו מדברים כאן. אם קורין אלאל, תרוץ מחר ערומה ברחוב בשביל תשומת לב, זה ייתפס בעיניך לגיטימי או שתראה פה איזו בעיה? אני חייב לדעת איפה אתה שם את הקו. גם לרוץ ערום ברחוב רק בשביל תשומת לב יכול להפוך לאקט תרבותי. אתה בעד שזו תהיה הנורמה?
    אני בטח שלא פוסל את הערך התרבותי של התוכנית. אני חושב שטוב שהיו”ר העלה את העניין ובגלל הערך התרבותי של התוכנית אכפת לי ואני תורח להיכנס אתך לדו שיח בעניין. שים לב לתגובה מוקדמת שלי. התוכנית הזו היא היא התרבות שלנו. דווקא אתה נמנע מלנסות למצוא משמעות תרבותית לתופעה ופשוט טוען שזה מה שיש ולכן זה לגיטמי. אתה טוען, שזה דומה למה שהיה פה קודם ולכן לא רואה בזה בעיה. אני מנסה להדגים לפניך איזו סוג תרבות זה משקף ומייצר. ברור שזו תרבות. השאלה עם זו תרבות שאנחנו מעונינים בה. אני דרך אגב ממש לא לועג לה, אני חרד מפניה.
    חוץ מזה כמה הערות-
    א. דילן בהחלט ראוי לספקנות, הוא הראשון שידרוש את זה בהתייחסות אליו. בכלל ניימ דרופינג זה פיכסה. משום כך הוספתי הזהרה. זה פשוט ציטוט שאני מאוד אוהב.
    ב. אותנטי זה ממש לא מוסג חסר משמעות. השאלה היא אם באקלים התרבותי ישנו עדיין מקום בו אדם יכול להיות חופשי או לפחות להתנגד לערכים השולטים, צריכה להיות שאלת מפתח בכל חקר תרבות שהיא. לדעתי, תופעת הפרסונה הופכת את התרבות לחלולה ולחסרת כל ערך בדיוק מהסיבה שהתרבות הזו לעולם לא תייצר את אותו חופש.

  60. סלח לי, אבל זה מעלה לי את הקריזה כשמאשימים אותי ברלטיביזם תרבותי ו-“הכל אותו הדבר”, בטח ובטח כשכל מה שעשיתי זה להמנע מלגנות את התוכנית אוטומטית. לא נכנסתי כאן לשיפוטים מוסריים על יותר טוב או פחות טוב, אבל ברור שיש לי דעה בנושא ושיש דברים שיותר ראויים וכאלה שלא. את התוכנית הזו אני לא רואה וגם אין לי חשק לראות. אני פשוט לא יוצא מנקודה הנחה שכל דבר שאני לא אוהב הוא גם בזוי. מהמעט שראיתי מהתוכנית (מהעונה הקודמת) ושקראתי עליה, אני דווקא חושב שיש בה עניין – לראות איך מסכות ציבוריות עולות ויורדות ונשחקות לאורך זמן בתנאים מוגבלים. ואני גם לא אהסס להגדיר את ההנאה מהתכנית כמציצנית. הלגיטימיות שאני רואה בה היא לא אוטומטית מעצם העובדה “שהיא שם”.

    כאמור, אני ביקשתי קודם מיובל, שפתח את הדיון, להסביר למה התחברות לתוכנית הזו היא התבזות. ניסיתי מספר פעמים להסביר מה אני רואה בתוכנית (משחק ציבורי אבל אינטימי של פרסונות ציבוריות) ואפילו כתבתי על זה פוסט אצלי בבלוג. אני אשמח לשמוע גם את הטיעונים הנגדיים.

  61. תולעת ספרים,
    ראשית, בתור אדם שאוהב אנשים אז אין לך הרבה כבוד לאנשים אחרים (לפחות לא לאנשים שרואים האח הגדול) – להתחיל ב”עדי, אני חייב להגיד לך: פחחחחחחח. ועוד קצת חחחחח”. מה רע ב:”עדי, אני חייב להגיד לך: אני לא מסכים איתך בכלל”.
    שנית, אני ממש לא נגררת אחרי רייטינג, להיפך. לא כל מי שרואה האח הגדול עושה זאת כי הוא נגרר אחרי רייטינג ובגלל שהוא רוצה לראות סלבס. אני אישית הייתי מעדיפה עונה שבה המשתתפים הם אנונימיים ולא סלבס – זה הרבה יותר מעניין. אבל גם סלבס מעניינים אותי (הם הרי בני אדם). אני גם רואה בטלוויזיה תוכניות שהרייטינג שלהם הוא ברצפה. אני לא עושה הבחנה בין תוכניות שיש להן או אין להן רייטינג – אני פשוט רואה מה שמעניין אותי. ייתכן כי יש אנשים שרואים האח הגדול כי הם נגררים אחרי רייטינג, אבל אני לא כזאת ואני בטוחה שיש עוד רבים כמוני. חבל שאתה מתייחס אוטומטית לכל מי שרואה האח הגדול כאל אדם לא אינטיליגנט וחסר מודעות עצמית.

  62. טוב, סליחה על ההודעה הקודמת, שנכתבה אחרי שקראתי רק עד אמצע הפסקה השניה שלך. ברשותך, אני אמשיך.
    בשאלת האותנטיות, יש לשאול אם הופעה באח הגדול היא ביטול אוטומטית של האותנטיות. אני מאמין שתופעת הפרסונות היא לא חדשה ולא קשורה למדיה המשודרת, אלא חלק מאינטראקציה אנושית באשר היא. ככזו, אני לא חושב שהיא מרוקנת את היצירה ממשמעות. כשדילן המציא לעצמו עבר חדש בכל ראיון, וכשדיוויד בואי החליף זהויות כל כמה שנים, האם הם לא היו אותנטיים? הם שיקחו משחק ציבורי ותקשורתי כחלק מהיצירה שלהם. האם כל יצירה שלוקחת בחשבון מראש את הקהל שלה היא לא אותנטית? לא לגיטימית? לא מהותית?

    לגבי הערך התרבותי של התכנית כפי שאתה תופס אותו – אתה רואה בו כמקדש את הפרסום-לשם-הפרסום, אם הבנתי נכון. אני בגדול מסכים איתך. לכן אני חושב שדווקא גרסת ה-VIP, כפי שכתבתי בקישור הקודם, הרבה פחות צורמת. אי אפשר להאשים את קורין אלאל או את שימי תבורי, או אפילו את אמיר פיי גוטמן, באפס יצירה תרבותית. הרצון להכיר דמויות ציבוריות מקרוב הוא גם זה שעומד בבסיסו של הז’אנר הביוגרפי בספרות – לחפור עמוק, להבין את הבן-אדם. אני מסכים שהאח הגדול, כמו אוטוביוגרפיות של מפורסמים, לרוב יתמקד בצהוב ובצעקני, אבל לא בהכרח.

  63. והודעה שלישית, לסיום השלשול המילולי שלי:
    תרבות גרועה תמיד היתה. עוד המאה ה-19 יכולת לראות בניו יורק עיתונים שהתמקדו בתיעוד עלובי החיים, הנדכאים והעניים – ותמיד היו אנשים שקראו אותם בשקיקה מתוך אותה חדווה מציצנית. ולמרות שאני לא אהסס להגדיר אותם כיצירות גרועות – כתובות גרוע, לא מעניינות ומאד פופולריות – עדיין הן לא מנעו מהתרבות האמריקאית לייצר אינספור יצירות מופת מאז. גם האח הגדול לא מנע מהסופרנוס להכתב. תמיד יהיו מספר משלבים בתרבות, פשוט בגלל שאנשים שונים רוצים דברים שונים. והדרך לשנות את האיזון הוא להשקיע יותר ביצירה הטובה, לא לצאת כנגד הגרועה. פיקוח תרבותי מגבוה, לומר לאנשים מה הם צריכים ולא צריכים לראות, אף פעם לא עבד.

  64. קודם כל התנצלות. עדי, צודקת במאה אחוז. זה ממש לא היה יפה ואני מתנצל. מצד שני את אמרת שאני לא אוהב את האנושות, שזה חתיכת דבר להגיד. התעצבנתי וזה לא היה לעניין.
    או יפה, דיון על דילן, אהבתי. הוא גם דוגמא מצויינת למישהו שלפחות בתחילת דרכו ניסה להילחם בתופעת הפרסונה. הרי כל תרבות הרוק משחקת על אהבה שינאה לתופעת הפרסונה. שוב, כמו שאמרתי מקודם, אני לחלוטין איתך. זו תופעה רחבה מאוד וריאלטי היא רק הקצה. לדעתי התקשורת הופכת אותה לנורמה המרכזית בתרבות הפופ (שחייבת את כל כולה לתקשורת ההמונים).
    מה שדילן עשה, היה להגיד מה אתם לעזעזל שואלים אותי שאלות אידיוטיות על מאיפה אני ומה אני עושה ומה אני חושב על מה שאני עושה ומה זה אומר שאני מאיפה שאני ועושה מה שאני עושה וכ”ו וכ”ו. מה שדילן בעצם אמר להם זה “בחייאת אמוק, תעזבו אותי ותקשיבו לדיסקים. השקעתי זמן ומאמץ לעשות אותם והם אמורים לדבר בפני עצמם”. הסירוב שלו, לאורך כל שנות השישים להתחייב על כל פרט ביוגראפי בחיים שלו, על כל אמירה אישית לגבי האומנות שלו, לגבי איך הוא מרגיש כלפיה, ויותר מזה, שלילתו המוחלטת לאמירה שמחוץ לאמירה האומנותית שלו, הייתה כל כך מוחצת עד שהפרסונה שלו הפכה להיות א-פרסונלית, ולכן כל כך קולית. הוא פשוט שבר את השיח. אין דילן. אין בוב או רוברט או צימרמן. אפילו סגנון מוזיקלי הוא החליף כל אלבום. ברג שהם ניסו למסמר אותו לאג’נדה אחת של ילדי הפרחים וגיטרה אקוסטית, הוא שם מעיל עור והתחיל לשיר שירי אהבה וקאנטרי. אני לא שלכם, אני שלי. השירים שלכם. אתם אוהבים? תשמעו, אתם לא אוהבים? תלכו להזדיין. לא סתם עורך הרולינג סטון צוטט כאומר שדילן הוא הסיוט התקשורתי הכי גדול בעולם. הוא פשוט לא היה מוכן לשחק את המשחק. הוא יצר כללים משלו.
    באיזשהו שלב הוא כבר כל כך התעצבן מהמרדף אחריו שהוא ברח מכל מגע תקשורתי שהוא. הפסיק לשחק את המשחק. דווקא בשנים האחרונות פתאום הוא מתבטא יותר. אבל שים לב. אף פרט אישי מידי על חייב האישיים. אין לנו מוסג אם הוא נשוי, איפה הוא גר ולמי הוא הצביע בבחירות האחרונות אם בכלל. בעולם התקשורתי של ימינו קשה להתחמק מהתקשורת לחלוטין. מה שדילן עשה ועדיין במידה רבה ממשיך לעשות, הוא אולי הדרך היחידה להתחמק מזה.
    אני שמח שאתה מוצא בתוכנית צדדים חיוביים. האם לדעתך היא צריכה להיות מרכז התרבות שלנו? הרי אם היא הייתה מקבלת אחוז רייטינג אחד, רוב הסיכויים שלא הייתי מתעקש כל כך. הבעיה היא שהתוכניות האלה הן התוכניות הנצפות ביותר והמדוברות ביותר.
    אני חושב שאמרתי מספיק. באמת הגזמתי הפעם. האקזמה בטח תסרס אותי.

  65. “הביטוי “תעשיית התרבות” נבחר על ידי אדורנו בכוונה תחילה, על מנת להבחין בין עמדתו לבין עמדתם של אלה הרואים בתרבות הבידורית מעין תרבות עממית, שאינה שונה באופן מהותי מתרבויות עממיות מן העבר. אולם בעוד שתרבות עממית היתה בעברה יצירה ספונטאנית של ההמונים עצמם, המאפיין את “תעשיית התרבות” ואת “תעשיית הבידור” הוא חוסר הספונטאניות שלה. המוצרים שהיא מנפיקה גזורים לפיה מידותיה של הצריכה ההמונית, מה שקובע במידה רבה את אופן הצריכה עצמה, שאף היא מיוצרת באופן פחות או יותר מתוכנן. ה”המונים” מופיעים בתהליך זה לא כסובייקטים אלא כאובייקטים למניפולציה. הצרכן אינו המלך, אלא הנתין

    (מתוך “אסכולת פרנקפורט – מבחר”, הוצאת ספריים הפועלים, עמ’ 44)

    וכל המוסיף גורע.

  66. אביתר (קצת מאוחר, אבל פספסתי את ההתלהטות המחודשת פה) – הינה נסיון כן להסביר למה האח הגדול (עם דגש על הגרסא האנונימית) זה נחות ומגעיל ונורא, בהתיחסות לשתי נקודות שהעלית :

    2.

    “בנוגע לספונטניות והמציאותיות – פה נכנסת האחריות האישית שלך כצופה. מעטים מאד האנשים שלא מודעים כלל וכלל לכך שמה שהם רואים על המסך עובר מניפולציה…”

    זה לא עניין של לא להיות מודע כלל וכלל, זה עניין שאתה לא תמיד יודע לשים את האצבע איפה הם התערבו ואיפה המשתתף מייצג את אופיו האמיתי. לכן, עם כל זה שיודעים שיש הפקה שם מאחור, עדיין אני בטוח שרוב מוחלט של מי שעוקב אחרי ריאליטי לוקח איתו כל מיני דוגמאות התנהגות וטיפוסים משם למציאות היומיומית שלו בצורה הרבה פחות מסוננת ומעובדת ממה שהיה לוקח אם היה רואה יצירה בדיונית. אני בטוח, למרות שלא בדקתי, שהאופן בו אנשים מדברים ביום יום עם קבלני עפר או מה שבובליל לא עוסק בו הושפע הרבה יותר מהאח הגדול מאשר האופן שבו מדברים למוסכניקים אחרי המערכון של הגשש או לאינסטלטורים אחרי קישון, למשל.

    3.

    אוקיי. הרס החברה. זה הסעיף הקשה. לא הסברת איך יוצאים “אלימות” ו”בהמיות” מתוך התהליך של הכנסת אנשים לתוך סיטואציה, צילומה ועריכתה לצורת סיפור…”

    . לדעתי הבהמיות, שלפעמים גוררת אלימות, יוצאת מתוך תוכניות ריאליטי בעיקר בגלל קהות החושים שהתוכניות האלה גורמות, ושוב, זה מתחבר לכך שהיחס של הצופה למשתתף ריאליטי שונה מהיחס שלו לשחקן. כשאתה רואה איך אנשים משפילים את עצמם או מתנהגים בגועליות אחד לשני בסרט אתה יודע שזה סרט, לא מרגיש צורך למחות או להתערב, ומקסימום זה מזעזע אותך בכיוון של להפנים איזה מסר שהבמאי/תסריטאי רצו שתפנים. כשאתה רואה אנשים “אמיתיים” מושפלים על ידי ההפקה או דופקים אחד את השני בגועליות שלא תאמן אתה בפעם הראשונה מזדעזע, אח”כ מצקצק בלשונך ואח”כ פוטר בזלזול שאת זה כבר ראית (תשווה את הרעש שהיה אחרי הסיפור שהזכרת עם דודו טופז וחלי לרעש הנמוך בהרבה שהיה סביב כמה סיטואציות מביכות בלרדת בגדול עד השקט המוחלט , גם אחרי המשימות היותר משפילות, בהשרדות ואולי גם באח הגדול). מה יעשה צופה ריאליטי אדוק אם יתקל בחייו האמיתיים במשהו שמזכיר את זה? נגיד התעמרות של בוסים בעובדים, התאגדות של קבוצת אינטרסנטים שמתכננת “לעקוץ” מישהו נחמד שהוא מכיר רק כי הם יכולים? לדעתי הוא קודם כל יצפה, כי זה מה שהוא רגיל, אח”כ, אם הוא הפנים שככה זה בעולם ומי שמתנהג ככה הוא המרוויח קיים סיכוי לא קטן שהוא יבחר להצטרף לצד הפוגע. אני לעומת זאת מקווה שאפעל כדי לעזור למסכן שנדפק, כי אני אזדעזע מזה שתסריט קשה שראיתי בסרט עלול לקרות לבנאדם אמיתי, ואני בטוח שאם לא אוכל או אעז לעזור אזי אתרחק מהסיטואציה כמה שיותר מהר ולא אנסה לדלות עוד פרטים על ההשפלות כי זה “סיפור מעניין”.

    לסיכום – העובדה שאתה צופה בדברים קיצוניים שקורים לאנשים רגילים ולא לדמויות בדיוניות מביאה אותך להתרגל לזה, לקבל את זה כבסדר, ולבסוף לא רק שלא למנוע את זה אלא לפעמים להיות חלק מזה או לפחות למצוא בזה איזושהי שמחה לאיד במקום לנסות לעזור או לפחות להרגיש צער. זאת התבהמות וגם קצת אלימות.

    גרסת הסלבס פחות קשה, כי הצופה יודע שזה מישהו שבאמת הפנים שכולם רואים או לפחות בחר לחשוף את עצמו כקריירה ולכן משחק למצלמה.עדיין, אם הם יתנהגו כמו חארות אחד לשני, או יסכימו שההפקה תשפיל אותם עד עפר, זה יהיה רע כמעט באותה מידה.

    וואו, סליחה על האורך.

  67. רגשות מעורבים: אני מבין את הטענה של הקהיית החושים, אני פשוט לא יודע אם היא נכונה. דווקא העלאת האנשים הללו למרכז השיח הציבורי גרם לכך שאנשים דנו בתכונותיהם ומגרעותיהם, לאו דווקא באהדה.
    אני לא פוסל את תאוריית ההקהיה. השאלה היא אם יש לנו דרך לבדוק את זה. או לפחות לבסס את התאוריה על מבדקים ומחקרים דומים.

  68. תולעת ספרים, תודה על ההתנצלות וסליחה אם פגעתי, אבל מה לעשות שמקריאת התגובות כאן אוטומטית עולה לי המשוואה: נגד האח הגדול = אין לו כבוד לאחרים ולכן כנראה לא אוהב אנשים. ראה זאת היטב בעיקר בתגובה 30 של יובל, כולל הסוגריים.
    היה די נחמד להתארח כאן, אך לא אהפוך זאת להרגל כי מסתבר שאני מורידה את הרמה כאן בפוסט. אלך במקום זאת לצפות באח הגדול.

  69. ברור, כי התגובה “חשבתם אולי שקורין אלאל לא שמה קצוץ על מה שאתם חושבים?” היא תגובה שמכבדת את האחרים ואוהבת אנשים. כמוך.
    את ממש לא מורידה את הרמה של הפוסט. סתם מעלה את רמת הפולניות.

  70. תולעת ספרים: לא, אני לא שמח מכך שהאח הגדול תופס נתח כזה גדול מתרבות שלי. אבל אתה יודע מה? התרגלתי. כי תרבות פופוליסטית ונמוכה תמיד היתה הרוב, בין אם זה לחם ושעשועים, קרקסים נודדים, ספרי Penny dreadfuls ואופרות סבון. אני לרוב לא מחסידי גישת ה-“מה שהיה הוא שיהיה”, אבל יש נקודות שאני כן רואה אותן כאוניברסליות.
    אבל דווקא כאן אני כן רואה יתרונות בתעשיית התרבות, אם נצטט את אדורנו שוב. כי אם מדפיסים מיליון עותקים של רומן רומנטי, זה יכול לממן להוצאת הספרים גם כמה הדפסות של מייקל שייבון או הוצאה מחדש של דיקנס, בלי לחשוש שההוצאה תפיל אותם לקרשים. זה מאפשר לרשתות הטלוויזיה לממן כמה עונות של סדרה עם אחוזי צפייה צנועים יחסית. הראש מממן את ה-Long Tail.

  71. אבנר – וזו הסיבה שהיוצרים שובתים. כי “הראש” מממן את הזנב הארוך, הוא מממן כל כך הרבה הפקות מקור, כי הזכייניות לוקחות את כ-ל הכסף שהן מרוויחות מהאח הגדול ומממנות באמצעותו דרמות, סרטים דוקומנטרים ושאר תוכניות שעשויות לתרום משהו לצופה. היוצרים שובתים כי נמאס להם לעבוד כל כך קשה.
    אני מתקשה להאמין שאפילו אתה מאמין לדברים של עצמך.

    ואגב, אם אדורנו היה יודע שאתה לוקח את המושג שלו ומשתמש בו לחיוב, הוא היה מתפלץ.
    ואגב 2, לטעון שיש משהו אוניברסאלי (“מה שהיה הוא שיהיה”) נצחי כמעט, בדרך שבה התרבות שלנו נראית, הוא פשוט לטעון שאתה לא יודע היסטוריה. זה בסדר, לא כולם חייבים לדעת היסטוריה, בטח לא היסטוריה של כל דבר, אבל רק שתדע שזה מה שזה אומר, ולא שום דבר אחר.

  72. אבנר פעם אחרונה ודי.
    אני יודע שתכעס ובכל זאת אני הולך להגיד את זה: הטיעונים שלך נגועים ופונקיונליזם או לפחות באופטימיות נפלאה. גם עוני היה קיים תמיד, גם הוא תורם לכך שאנחנו, המעמדות המדושנים, נחיה טוב יותר, זמן רב יותר, נקים אוניברסיטאות טובות יותר ונשלח אדם לירח. אז מה? זה אומר שלא צריך לנסות לשנות את זה? לא צריך לבקר את התופעה כדי שאולי משהו ישתנה והיא תעלם יום אחד? כל דבר שקיים יש צדדים חיוביים ושלילים, השאלה עם מה אתה מוכן לחיות. לדעתי ריאליטי היא סוג של תחתית. הבנתי שאתה לא חושב ככה. מקבל ומתנגד. קורה.
    לגבי תרבות פופוליסטית נמוכה שהייתה קיימת תמיד:
    1- לא עשיתי דירוג על פי איכות אלא ניסיתי להצביע על בעיה במהות התרבותית של ריאליטי ובכלל התרבות הפופולרית הקיימת. דווקא מבחינת האיכות ההפקה הזו ממש מושקעת ומהוקצעת. אני מכיר את העורך, הבן אדם עושה עבודה מדהימה גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. שוב, הבעיה היא במהות, מה נמצא בשורש העניין. אין כאן יצירה או אמירה. רק כסף. מה שמביא אותי ל
    2- היו”ר ביקש שלא נוסיף, אבל כרגיל אני חייב. מה זה תרבות “פופוליסטית עממית”? התוכניות האלה נוצרות על ידי ארגוני תקשורת המעונינים ברווח נטו. זה כל מה שעומד מאחורי הסיפור הזה. כל שאר התירוצים שאתה ואחרים נתת לערך המוסף של התוכנית, לא מעניין את היוצרים כהוא זה. הם לא מנסים לספר סיפור. הם לא חושבים על כלום חוץ מרווח. אין כאן יצירה. יש כאן עסק. אז בלי כל השטויות האחרות של אלו החיים עצמם.
    3- אני לא מסכים אתך בעניין תמיד הייתה תרבות נמוכה. תמיד היה משהו פופולרי. בדרך כלל המעמדות העליונים התייחסו אליו כנחות. זה לא אומר שהוא היה כזה. זה דיון ארוך ודי נמאס לי. אולי פעם אחרת. אבל מה שאני מנסה לומר כאן זה שנדמה לי שריאליטי היא ממש לא אומנות או יצירה. זה אפילו לא בידור. זה ביזנס. ביזנס של התקשורת שעושה כסף מהעובדה שאנשים מופיעים בתקשורת. זו הנורמה היום, לשם כולם רוצים להגיע. אלה האלים החדשים שלנו, ואנחנו, כולל אני, משתחווים בפניהם, בגלל שהחבר’ה עם הכסף שמו אותם על הבמה. אם נחזור לאלאל, זה בדיוק היה העניין. היא הייתה בצד של האומנות ועכשיו היא בצד של הביזנס. ברור שהגבולות לגמרי הטשטשו. על זה בדיוק אני מדבר. היא, וכל מי שעושה משהו כזה, רק ממשיך ומטשטש אותם. אם אנחנו לא נבקר את זה, ונצעק שהעיירה נשרפת, יבוא יום ובאמת לא תוכל להגיד את ההבדל, ולו רק ברמת האידיאלי ערכי, בין אומנות לביזנס. אני מאמין שיש הבדל. כי אחרת אין לנו שום סיכוי לברוח מהריצה העיוורת אחרי כסף, שהוא מזמן הערך העליון בחברה שלנו. בעיניי זה עצוב.
    ודרך אגב, התחלת מזה שאתה לא מבין מה אנחנו בכלל מזיינים ת’שכל, ועכשיו אתה פשוט אומר לי שלא שווה להתעסק עם זה כל כך כי ככה זה ואין מה לעשות. מה אכפת לך להודות שיש כאן סוג של בעיה? יש לי הרגשה שבאיזשו מקום די כבשתי אותך, לא?

  73. יובל: אבל זה שהם שובתים זה בגלל שיש להם ציפיה שהראש יממן את הזנב. וזה כי יש חקיקה לעידוד יצירות מקור. זה שזה לא עובד כמו שצריך זה בהחלט משהו שצריך להאבק בשבילו, אבל זה לא משנה את העובדה הזו שזו הנחת העבודה בחברה שלנו, ושיש יוצרים רבים שכן נעזרו בה. אני מעדיף לחפש את הטוב שיכול לצאת מהמצב ולנצל אותו לטובת התרבות שאני כן מאמין בה. יותר פרודוקטיבי מאשר לצקצק בלשון על מצב התרבות בימינו כמו רבים וטובים לאורך השנים.

    ואדורנו יכול להתפלץ כאוות נפשו וגם לעשות פליק-פלאקים בקבר מבחינתי. אני לא בא להמעיט לרגע מחשיבותו, אבל (אם נשתמש לרגע במתקפה שלך על איש הקש שבנית בדמותי) גם הוא לא יכול להגיד שום דבר אוניברסלי, הוא מקסימום יכול לתת תיאור מקיף ומעמיק של תעשיית התרבות כפי שהוא אפיין אותה לפני 40 שנה, לפני שהתקשורת ההמונית נוסח הגל-השני התחילה את ההתפוררות והאטומיזציה שלה לכדי המדיה האינדווידואלית-שיתופית של הגל השלישי, כפי שמתפתחת בימינו.

  74. בוא ננסה להפיל כאן עוד כמה אנשי קש: מעולם לא אמרתי שתוכניות ריאליטי הן יצירות אמנות שנובעות “מהשטח”. ברור שהן מוכתבות ע”י גורמים מסחריים, כמו דברים רבים בעבר כמו מוזיקה פופולרית או ספרי קומיקס. אני גם מסכים לחלוטין שזה לא דבר חיובי. אני גם לרגע לא מערער על הקביעה שהמסחריות של היצירה האמנותית הולכת וגדלה בעשורים האחרונים, ותוכניות כמו האח הגדול מתעלות על המסחור והמלאכותיות. עד כאן, אני לא חושב שיש בינינו אי-הסכמה, וגם לא נראה לי שכתבתי משהו סותר מוקדם יותר בשרשור – ואם כן, אני מתנצל על שלא הבעתי כראוי את עמדתי.

    מה שיצאתי נגדו הוא הביטול האוטומטי של כל ערך אמנותי בתוכניות הללו – לא כי הן תפארת היצירה, אלא כי יש בהן ערך שראוי להדגיש ולטפח, למרות המסחור, ולא בגללו. כי כמו שקומיקס גדל מתעשיה סופר-מסחרית (ואני אמליץ כאן גם על The 10 Cent Plague כספר עיון, וגם על The Amazing Adventures of Kavalier and Clay כספר קריאה בנושא), אבל הוא הלך והתפתח וקיים דיאלוג בין המסחרי לאמנותי עד שהיום כבר אפשר לראות יצירות רציניות שמשתמשות במדיום, כך גם צריך לפקוח עין על הדברים הטובים שיוצאים מזה, לא רק השליליים.

  75. למה קורין אלעל היא יוצרת מוערכת? האם היא מוערכת בגלל הרייטינג והתשבוחות שהיא מקבלת? אתה לא חושב שאם כך אתה יכול להסיק אותו דבר לגבי האח הגדול? ולמה אתה חושב שאם מיקי ברקבוביץ’ טוב בכדורסל אז הוא גם בורך בכישרון כתיבה? זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים יכולים לזיין את השכל כל כך הרבה בנושאים שאין להם שום מושג בזה ולהתהדר בכתיבה יפה כחיפוי לעליבותן הרבה והמתנשאת. וכן אני יודע שאני עושה את אותו הדבר רק ללא כתיבה טובה אבל זה הקטע – אני לא עד כדי כך פתטי להרשים מישהו בכתיבה יפה באינטרנט ואני מעדיף להשקיע את זמני בדברים יותר מועילים כמו להיות זה שאומר את המילה האחרונה ולסתור את עצמי ללא הפסק בשביל להוכיח נקודה מסוימת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: