נראה שבתקופה הקרובה הרבה ממה שאכתוב יהיה קשור להרבה ממה שאקרא. בשבוע שעבר ניתחתי פוסט אצל עידוק בהשפעתו של מרקס ואתמול, שוב ב"עין השביעית", ניתחתי את דבריו של מנכ"ל סיסקו, ג'ון צ'יימברס, בהשפעתו של מרטין היידגר. היידגר היה פילוסוף גרמני, אחד החשובים במאה ה-20, שעסק רבות בשאלות ה"ישות" או ה"היות". ליהודים קצת מסובך עם היידגר מכיוון שלאיש היו קשרים אמיצים עם המשטר הנאצי, עובדה שהובילה להשעייתו כמרצה לאחר מלחמת העולם השניה. היידגר כתב על נושאים רבים ובשנים האחרונות לחייו (הוא מת בשנת 1976) עסק לא מעט גם במשמעות הפילוסופית של הטכנולוגיה.
מי שחושב שלהבין את מרקס זו משימה קשה, מוזמן לקרוא את היידגר. במדובר בטקסט שמקריאה ראשונה גורם לך לחפש חבל תלייה. אבל אחרי שקוראים אותו שוב וקוראים לא מעט חוקרים שהקדישו את חייהם להבנת היידגר, מתבהרת התמונה. אין מצב, כמובן, שאוכל לפרוש כאן את כל היריעה, אבל בכל זאת הייתי רוצה לחבר (בקטנה) את הטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית" להיידגר.
בטקסט התייחסתי למנכ"ל סיסקו שהסביר שאין בכוונת החברה לפטר עובדים אלא רק לבצע Realignment וגם קצת Restructuring במשאבים (Resources) של החברה. פיטורים? מה פתאום, אומר צ'יימברס. כשאנחנו אומרים "פיטורים" אנחנו מתכוונים למצב שבו אנחנו מסלקים כ-10% מעובדי החברה ומכיוון שבמקרה הזה מדובר רק ברה-אליימנט ורה-סטרקטורינג של משהו כמו 1,500-2,000 משרות, אין המדובר בפיטורים.
השפה שבה משתמש צ'יימברס הדהימה אותי אבל מי שקורא את היידגר מבין שאין סיבה לתדהמה. בעיניי היידגר ההבדל המרכזי בין הטכנולוגיה של ימינו לטכנולוגיה העתיקה קשור למהותה של הטכנולוגיה המודרנית ובמהותה היא חושפת ומציגה את כל היישויות בעולם כסוג של משאב הממתין לניצול על ידי בני האדם או כפי שכתב ריצ'ארד פולט (Polt) "העולם כתחנת דלק אחת גדולה". ואכן, טוען פולט, כאשר בוחנים את השפה שבה אנחנו משתמשים מבינים שהפכנו הכל למשאב: "נהר" הוא סוג של משאב הטבע, "ספר" הוא סוג של משאב ידע, "כתיבה" היא סוג של "עיבוד תמלילים" וכמובן בני האדם, העובדים, גם הם משאב – "משאב אנושי". בהקשר הזה מזכיר פולט את המשפט של ביל גייטס שאמר ש"שמבחינת הקצאה של משאבי זמן, דת היא עניין מאוד לא יעיל".
כאשר זו השפה שבה משתמשים אין פלא שבקצה הדרך ממתין לו צ'יימברס קטן, עם חשיבתו המכאנית, שמסביר בסבלנות שהוא בסך הכל מיישר ומארגן מחדש את המשאבים שלו; הוא לא מפטר עובדים, כלומר בני אדם (סוג של יחידות פחמן מדברות שזוללות יותר מדי משאבים בקפיטריה), הוא מפחית כמה מאות משרות (Jobs), כלומר מהנדס מחדש את אחת העמודות בגליון האקסל של הארגון.
אני מבין מסקרים שסיסקו היא אחת ממקומות העבודה הנעימים והמתגמלים בתעשיית ההייטק. יכול להיות. אני מקווה בשביל עובדי החברה שהם לא מרגישים שהם בסך הכל חלק מהעולם הטכנולוגי, העולם הטכנולוגי נוסח מרטין היידגר.
אני מאוד נהנה מהפוסטים האלה. תודה.
כמי שמצוי בתחום, אני יכול לומר לך שבחברות הענק האלה העובדים בהחלט מרגישים כמו גלגל שיניים או בורג שמשתמשים בו כשצריך, וכשלא צריך – זורקים. אבל עובדים שמרגישים ככה, התפוקה שלהם יורדת, וגם יש סיכוי שהם יתפטרו ויעברו למתחרים. לכן החברות האלה מעסיקות אנשים שכל תפקידם הוא לשמח את העובדים: עם מתנות, אירועים חברתיים, הרמת כוסית בחגים, חדר עם ספות ופלייסטיישן, או סתם מקרר עם בקבוקי בירה בארוחת צהריים (זה לא כל יום, זה אולי פעם בשנה). בקיצור: את גלגלי השיניים צריך לשמן.
כל זה כמובן בהנחה שמדובר בעובדים מבוקשים, כמו בהייטק. עובדים פחות מבוקשים לא צריך לשמן, כי יותר זול לזרוק את גלגל השיניים השבור ולקנות חדש בחנות.
בשנות השמונים היה זה רונלד רייגן [שאין לחשוד בו שקרא את היידגר] אשר פיטר רבבות עובדי ממשלה, והקפיד לכנות את התהליך workforce reduction – ולמיטב זכרוני הבית הלבן הורה לכל המשרדים להקפיד על שימוש במונח הזה ולא חלילה בפיטורים.
תודה. פוסט מחכים.
כעובד שרק אתמול בישרו לו על הורדה בשכר של 20% ומעבר לארבעה ימים בשבוע, אני יכול לומר שזאת בדיוק ההרגשה.
למזלי, בגלל שהמקום הוא פרטי וכנראה לא מספיק מתוחכם, לא השתמשו בטרמינולוגיה של צ'מברס. לעומת זאת, אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שדווקא מכוון שהמקום פרטי, מישהו דואג לכיס האישי שלו על חשבוננו.
במשבר הקודם, ההרגשה הזאת של החפצה, היתה הרבה יותר קשה. אולי בגלל שאנחנו רואים כרגע רק את ראשית המשבר או בגלל שאני\אנחנו כבר לימודיי נסיון.
יכול להיות שהבעיה מונחת במקצוע שבחרנו בו.
אגב, הפיטורים בסיסקו ישראל התרחשו כבר לפני חודש או חודשיים. זה שזה מובא לפרסום רק עכשיו זה…
כל מה שנאמר על הניכור בעבודה ובייחוד בחברות גודלות נכון, אבל יש כאן איזה קו בלתי נראה שמאוד קל להמשיך אותו ולהגיע להגזמה פראית.
המילה פיטורים הפכה להיות מילה מאוד טעונה ושלילית (כמו "גזירות האוצר") לכן זה לא פלא שאנשים ינסו להמנע מתיאור מעשים שלהם במילה מפחידה.
ברור שפיטורים ו-readjustment זה אותו דבר. אבל בסופו של דבר האחריות של מנכ"ל החברה היא כלפי זה שהחברה תמשיך לספק תועלת, להרוויח, ולפרנס אותו ואת העובדים שנשארו.
אנחנו הרי לא באמת חושבים שמעסיק הופך לבייביססיטר שצריך לדאוג לך כל חייך, וכאילו שאתה פרח יפה שרק זקוק להשקיה…
בגלל זה בסופו של דבר המעסיק ישלם כסף למי שמביא לו תועלת. ככה אנשים יכולים להרוויח כסף בתמורה לכישורים שלהם. ככה גם אנשים שלא מביאים תועלת (פלוס מינוס שיקולי פרוטקציה) עוזבים, ולא נשארים לעולם.
תחשבו על העולם לפני שהיו פיטורים – ולפני שהיתה עבודה מאורגנת (במפעלים, ובחברות ענק).
פעם אנשים היו צריכים לחרוש את האדמה או לעשות כדים, או לתקן נעליים כדי להרוויח כסף למחייתם.
אז אמנם לא היו פיטורים, אבל זה באמת היה יותר טוב?
סירו –
גם היום, 140 שנה אחרי המצאת הטרקטור, יש עדיין שפע של מקומות עבודה ללא פיטורין וללא עבודה מאורגנת. לדוגמה, ענף הקקאו. עפי"י דו"ח של ארגון העבודה הבינלאומי, מתבסס קטיף הקקאו על עבדות (עבדות) ילדים וסחר בילדים מגיל 9. הם לא ממש נזקקים לפנסיה.
סירו – אתה עושה לעצמך חיים סופר-קלים. אף אחד לא דוגל בעולם שבו לא ניתן לפטר אף אחד ולא משנה מה הסיבה. אתה באמת מאמין שיש כאן מישהו שמאמין שהמעסיק הוא בייביסיטר שצריך לדאוג לי כל החיים? איזה מין ראיית עולם פלקטית זו?
אני חושב שאתם מפספסים את הכוונה האמיתית מאחורי בחירת המילים של צ'יימברס.
מה שהוא רוצה להגיד לדעתי זה "זה לא פיטורים. פיטורים (layoff) זו מילה לא יפה שמשדרת שהחברה בפאניקה ובוחרת בדרך הקלה ביותר שמאפשרת להראות שיפור כספי בטווח הקצר (וגם משמחת קצת את וול סטריט) אנחנו עושים realignment וקצת Restructuring – אילו מילים הרבה יותר חיוביות שכל מנהל צריך לעשות מדי פעם"
בלי שום קשר, באמריקאית מדוברת זה אומר אותו דבר. ששומעים בחברה אמריקאית את המילים האלו לכולם ברור שחלק מהעובדים הולכים to be restructured בכיוון של הדלת.
בכל מקרה, מספר מסויים של עובדים יאלץ גם הוא לעשות realignment ו restructuring לדרך החיים שלו רק שזה לא יהיה בסיסקו.
[ציניות]
טל – תודה רבה שהארת את עינינו! לפני שבאת לא הבנו שלזה בדיוק הוא התכוון!
[/ציניות]
טוב, כנראה שהיתי צריך לקרוא קודם בעין השביעית לפני שכתבתי את התגובה הדי חוזרת על מה שאמרת שם.
כנראה שגם לי לא יזיק איזה realignment במובן הישן של המילה. אני אלך לי להתארגן מחדש בפינה.
דווקא לפי מרקס, בקפיטליזם מספיק מתקדם, הפועל נעשה משאב בפני עצמו, ואז השליטה במשאבי היצור כוללת שליטה (והשפלה, ובעיטה כשהם למטה רק כדי שלא יהיו בעיות) בפועל הפשוט, לא? אז כשצריך להתייעל, זו פשוט שאלה של באיזה משאב עדיף לחסוך…
יובל, לפי מה שאני רואה אצלך בזמן האחרון, אתה עובר מלהיות יו"ר הקונצרן לתפקיד יו"ר המפלגה. אם אתה יודע למה אני מתכוון.
שתקתי לך על מרקס, בעיקר כי זה עצב רגיש אצלי. אבל אני חושב שאתה עושה אובר-סימפליפיקציה לשניהם, ובמקרה של פילוסוף מעמיק כמו היידגר זה עסק מסוכן למדי. נתחיל בתיקון העובדתי: השאלה על אודות הטכניקה נכתב ב-1949, מכתב על ההומניזם ב-1946, ממש לא השנים האחרונות לחייו (בהן, יש לציין, הוא די ירד מאותם פסים שהוא עוד היה עליהם, שזה לא הרבה מלכתחילה, עם כל "קץ הפילוסופיה" שלו).
אבל פספסת משהו חשוב, לעניות דעתי, אצל היידגר; והוא התפישה של ההתקדמות הטכנולוגית כסוג של אימפריאליזם שראשיתו במדע. ההתנגדות של היידגר, במובנה הבסיסי ביותר, לא היה לתנאים הכלכליים או לריסורסיפיקציה של בני האדם, אלא למדע ולהתקדמות המדעית גופא, שהיו בעיניו ניסיון לכבוש את הוויתו האנושית של האדם. מהותה ובסיסה של ההתנגדות הזו (כאן אני נאלץ להיות יהודי טוב לרגע ולומר, "שלא במפתיע") נבעה מהתנגדות להומניזם המודרני שהיה, בעיניו, אינדיבידואליזם אגואיסטי. הפוסט-הומניזם ההיידגריאני (שנכתב, היסטורית, כסוג של כתב הגנה למשטר חשוך שנפל) היה מורכב מתפישה של פרט בתוך סביבה, שזה רק נשמע טוב עד שמבינים מה זה באמת אומר: האדם הוא בורג קטן בתוך חברה וטווח פעולותיו מגודר ומתוחם על ידי אותה החברה, שבתורה שואפת להיטיב את מצבם של כל הפרטים בה באופן שוויוני. החלק הראשון של המשפט הזה הוא יסודות התפישה הלאומ(נ)ית (נאציונל) ואילו החלק השני הוא בסיסה של התפישה החברתית (סוציאליזם).
האינדיבידואליזם ה"קיצוני" שהיידגר מייחס לדקארט ואחרים (אגב, רק אותי מדהים שאחרי כל זה היה מי שראה לנכון לסווגו כאקזיסטנציאליסט?) יכול להתפרש כקפיטליזם חזירי ואימפריאליסטי, אבל זו פרשנות מרחיקת לכת. הרבה יותר קל לראות שאינדיבידואליזם כזה – מספיק לקרוא את אותם ההוגים שהיידגר מבקר כדי להווכח בכך – רואה את הפרט, כל פרט, כבסיס איתן, ולכן מחייב גם שוויון וגם קידום של פרטים מחד, וגם חירות פעולה מאידך; זה הומניזם של חיה ותן לחיות.
בהקשר הזה, שבו היידגר רואה באנשים פרטיים פרודה בודדה באורגניזם הגדול מהם, נדמה לי שאפשר לטעון שדווקא היידגר היה מריע לסיסקו.
מכל מקום, שופנהאור היה מתאים יותר, באשר הוא פילוסוף מובהק של הלשון.
שים לב: "בעיניי היידגר ההבדל המרכזי בין הטכנולוגיה של ימינו לטכנולוגיה העתיקה קשור למהותה של הטכנולוגיה המודרנית ובמהותה היא חושפת ומציגה את כל היישויות בעולם כסוג של משאב הממתין לניצול על ידי בני האדם" – זה משפט בעייתי במהותו, ומכאן, נדמה לי, גם שורש אי ההבנה. אם כל הישויות בעולם הן משאב לניצולם של בני האדם, אזי גם בני האדם הם משאב לניצולם של בני האדם. איזה בני אדם מנצלים ואילו הם מנוצלים? תלוי את מי שואלים. אני לגמרי לא משוכנע – הגם שאני לא ליד הספריה שלי כרגע כדי להיות משוכנע יותר – שהיידגר היה עונה את התשובה שלך או של פולט (שאולי היה עדיף להתמקד בו).
למה? אנקדוטה: בעולם ה-Project management, שבו פועלים מרבית מנהלי ההיי-טק, אנשים נקראים "משאבים". זה השם שלהם בתכנות לניהול פרוייקטים, בדו"חות הפיננסיים, בכל מקום. שאלה: האם יש בזה סתירה למהותם? רק אם לא תופשים את מהותם בהיותם חלק ממערכת. אם הם חלק ממערכת, הם בלי כל ספק משאב שלה. אם מהותם היא עצמאית וחופשית, יחי האינדיבידואליזם הקיצוני, אז מתקיימת סתירה בין הגדרתם כמשאב לבין מהותם. וזה, נדמה לי, בדיוק ההיפך ממה שאתה כתבת.
ניטפוק קטן – בפסקה האחרונה ב"עין" המלה "לנו" במשפט
מיותרת. מה רע ב"לי"?
וכמנהל זוטר באחת מחברות הענק, זו באמת הטרימינולוגיה. עובד = משאב. זה מאוד הפריע לי בהתחלה :). ברוב החברות הנסחרות בבורסה, ובמיוחד בחברות הנסחרות בנאסדק, הנהלת החברה רואה רק את טובת בעלי המניות מול עיניה. אני סבור שאחת המטרות של חברה היא לשרת את כל בעלי העניין, וזה בהחלט כולל את העובדים. פיטורים צ"ל צעד אחרון של אין ברירה. התרבות העסקית הנוכחית בעולם מכריחה את החברות לנקוט פעולות "ירוקות" או לפחות קצת green wash אך מריעה לפיטורים של בני אדם. זה מה יש.
בחברה הגדולה שבה אני עובדת יש בדיוק הרגשה כזאת. אבל מה שיותר צורם זה הניצול של המשבר על ידי ההנהלה (וממש לא רק בחברה אחת).
לכולם ברור שאף אחד לא ילך עכשיו לחפש עבודה חדשה מיוזמתו, וגם אם ילך לא ימצא, אז זאת ההזדמנות לסחוט עוד קצת את ה"משאבים". קיצוצים וגזירות חד צדדיות שפשוט לא היו עוברים לפני שנה מחליקים עכשיו בקלות בחסות המשבר.
בסיכום השנה נאמר לנו שהיחידה העסקית צריכה ליצר בשנה הבאה גידול של X% ברווח. גידול. בשנה שמראש יודעים שתהיה מהגרועות ביותר שהמשק ידע.
אם לא נעמוד באחוז הגידול הנדרש על ידי יצירת הכנסה נוספת, נצטרך לעמוד בו על ידי קיצוץ בהוצאות כפי שיחידות אחרות כבר עשו. למתקשים שלא הבינו הוסבר שההוצאה העיקרית שלנו היא על משכורות.
אני עובד בחברת סטארט-אפ קטנה, ואצלנו לא פיטרו אף אחד. מצד שני, "שחררו" כמה אנשים… מה שנקרא, העבודה משחררת (רגע, זה נחשב גודוין או לא?).
מכבסת המילים הזו פשוט מדהימה. מה, ההנהלה באמת מצפה שהעובדים ירגישו קצת יותר טוב עם זה שזורקים 15% מהעובדים הביתה בגלל ש"עכשיו יהיה להם יותר זמן לבלות עם הילדים"?
נמרוד (13) – ראשית, כבוד על הניים-דרופינג. מאוד התרשמתי. אני בטוח שכולם מאוד מתרשמים. בייחוד התרשמתי מה"ריסורסיפיקציה", אבל היי, זה רק אני.
נתחיל בתיקון עובדתי – הטקסט שכותרתו "שאלה אודות טכנולוגיה" נכתב ב-1954, אכן לא השנים האחרונות לחייו אך כתבים אלו משויכים אל "היידגר המאוחר".
קראתי בשקיקה את מה שכתבת ושאלתי את עצמי איך כל המלל הזה שייך לפוסט. אם ניסית לומר שהיידגר הרבה יותר מורכב ממה שציירתי אותו, אזיי זו הטענה הבנאלית של היום. היידגר כתב עשרות ספרים בנושאים מגוונים ולטעון שבמשפט אחד אפשר לכלול את כל תורתו, ובכן, צריך להיות טיפוס מאוד מסוים כדי לטעון כזו טענה או כדי לטעון שזה מה שניסיתי לעשות. אובר-סימפליפיקציה? לאאאאא, בחייאת!
מעבר לכך, כפי שטרחת לציין, זהו פולט שמפרש את היידגר כפי שהוא מפרש ובעיניי הוא דווקא עושה עבודה לא רעה בכלל (מצד שני, אולי הוא לא מכיר את שופנהאור או סיסקו). האם היידגר היה חותם על התשובה הזו? ובכן היידגר הוא פילוסוף מהמסורת הסוקרטית, היינו הוא יותר מתעניין בשאלות מאשר בתשובות. משום כך אני די בטוח שהוא היה מנפנף את התשובה של פולט או שלך באותה השמחה.
ולבסוף – יש להודות לאלוהים על חסדים קטנים. מה היה קורה אם לא היית שותק לי על מרקס! הו, האימה.
יובל, חשבתי שאתה מקדם בברכה דיון, ואני באמת לא רואה סיבה לתקוף אותי באופן אישי גם אם אתה לא מסכים עם הדברים שאני אומר. אם טעיתי, אמור לי ואעבור הלאה. השאלה על אודות הפילוסופיה נכתב ב-1949. הוא פורסם ב-1954, אבל ממילא לא זה מה שכתבתי ולא מה שטענת.
ולא, לא ניסיתי לטעון (רק) שהיידגר הוא מורכב בהרבה משציירת אותו (על אף שגם לטענות בנאליות יש מקום להשמע), אלא שהפוסט הזה קושר כתרים לראשו של היידגר שאינם בהכרח שם. רוצה לומר, א-פרופו ניים דרופינג וכו', שהשימוש במרטין היידגר דווקא כדי לבסס את הדברים (היפים והנכונים) שכתבת אינו מדויק, שלא לומר מוטעה.
לומר שהיידגר הוא פילוסוף מהמסורת הסוקרטית זו אמירה בעייתית (בעיקר בהקשר הזה, סוקרטס היה אביו של ההומניזם האימפריאליסטי, אליבא דהיידגר; זה ממש שם, באותו הקובץ); לומר שהוא מתעניין יותר בשאלות מאשר בתשובות זה מוטעה, בהתחשב בעובדה שהיידגר היה פנומנולוג, תלמידו של הוסרל (הו לא, וודאי אואשם בניים דרופינג עכשיו), ודי לקרוא את פתיחת "הוויה וזמן" כדי להשתכנע בכך.
אז בסדר. כיסחת אותי בחדות לשונך, בה אינני יכול ואינני רוצה להתחרות. אני מניח שתוכל על נקלה לעשות זאת שוב, לכתוב תגובה נוספת שתגרום לי להסמיק. לחלופין, אפשר לדון על הנושא שלפנינו.
ויובל, ההאשמה בדבר ניים דרופינג (מה כבר אמרתי, דקארט? באמת), היא לא נראית לך טיפ-טיפה אנטי-אינטלקטואלית?
לא ידעתי שקשרים אמיצים עם המשטר הנאצי "מקשה" רק על יהודים. נדמה לי שזה משהו קצת יותר אוניוורסלי.
אני ממליצה מאד על ספרו הקצר של ג'ורג' שטיינר "משנתו של מרטין היידגר" (שוקן, 1988).
שטיינר כותב נפלא. מתוכו שני ציטוטים קצרים. יותר ממעורבותו הנאצית של היידגר רואה שטיינר כבלתי-נסלחת את שתיקתו, כאדם וכפילוסוף, לאחר השנים האלה. שתיקה שאותה לא הפר עד יום מותו:
"האם יש, מאז 1945, ועד ליום מותו, הברה יחידה על המציאות בעולם של אושוויץ ועל משמעויותיה הפילוסופיות? אלו השאלות החשובות באמת. והתשובה חייבת להיות: לא".
"את המחוות וההתבטאויות של היידגר בשנים 1933-1934, מעוררי בחילה ככל שיהיו, אפשר עדיין להבין. שתיקתו המוחלטת ביחס להיטלריזם ולשואה לאחר 1945 היא המצויה ממש על גבול הבלתי נסבל".
"האדם מתנהג כאילו הוא אדון השפה בעוד שבמציאות השפה היא האדון של האדם"
משפט מעניין. זה נשמע כמו משפט שיצא מההכלאה הגנטית בין אורוול ומקלואן.
אוף טופיק. קראתי לפני שבוע-שבועיים את הניתוח בעין השביעית של פרשיית יאיר לפיד וחשבתי, איך זה שאין במקום העבודה שלי ועד עובדים באמת? עובדי "הארץ" נלחמו בשיניים (וכמה מהם – כולל אחת שזכתה בפרס סוקולוב ואת שמה שכחתי – איבדו את הג'וב שלהם בגלל זה), אבל ב-ynet לא ראיתי אף לא נסיון אחד כזה. ייתכן שיש יוזמה כזו ולא ידוע לי עליה?
יפה אמרת
קצת על משאבי אנוש בזול בחברת ביפר:
http://www.blacklabor.org/?p=7365
אדר, זה בגלל שאתם אתר אינטרנט, אז זה כאילו היי טק, ובהיי טק, כידוע, כמעט אין ועדי עובדים.
נמרוד (18) – שילוב של יום ארוך וילדה חולה מביא אותי לענות לך רק כעת.
ברשותך, אתייחס רק לסוף תגובתך. כתבת:
ובכן נמרוד, אני חושב שמה שאתה עושה הוא אנטי-אינטלקטואלי. בעיניי תשובה מהסוג שלך לא מזמינה שיחה, היא לא מזמינה את הקורא למחשבה ודיון. היא מזמינה משפט שאומר "ואוו, הנמרוד הזה, הוא ממש ממש חכם!!". אני לא מכיר אותך ואני לא יודע אם אתה ממש ממש חכם. מה שבטוח הוא שאתה לא חושב אפילו לרגע על מי שקורא אותך. אתה מרוכז כל כולך בניסיון להוכיח עד כמה אתה ידען מתוך ידיעה ברורה שהרוב המוחלט של הקוראים לא מסוגל בכלל לשפוט את מה שאתה אומר כיוון שהוא אינו בקיא במלל האינסופי שבחרת לשפוך עליו.
אני לדוגמה ציינתי שהיידגר מגיע מהמסורת הסוקרטית שמעדיפה שאילת שאלת. ואתה ענית?
אז מה היה לנו? הומניזם אימפריאליסטי (מה??) פנומנולג (אה הא) תלמידו של הוסלר (אה?!?!) ועוד שם של ספר של היידגר (שאגב יש שקוראים לו "היות וזמן" ואחרים "ישות וזמן" ולאו דווקא "הוויה וזמן" שכן המילה Being מתורגמת לעברית בספרים שונים בצורות שונות).
הסוגריים האחרונים הם דוגמה מצוינת לדרך שבה אתה מתבטא. הרי יכולת להתייחס ישירות לשאלה האם היידגר מעדיף שאלות או לא אבל בחרת לעשות זאת דרך הומניזם אימפיראליסטי ולציין שהיידגר הוא תלמידו של הוסלר. כבוד!
אני כותב על פך קטן באמצעותו הצלחתי להתחבר להיידגר ואתה מציף בתגובתך אינסוף תובנות שהקשר בינן ובין הטקסט מקרי לחלוטין למעט האגו המלא שלך שדחוף לו להוכיח שהוא יודע לזרוק את השמות הנכונים במקומות הנכונים (או לא). בעיניי זהו בדיוק ההפך מאינטקלטואליות. זהו שיח נפוח מעצמו שמרחיק את הקורא ולא מקרב אותו, שיח שכולו "שופוני". מהי הסיבה שאתה בוחר לבטא את עצמך בדרך הזו – זה כבר עניין שלך עם עצמך. אולי במהלך הזמן הגעת למסקנה שיש אנשים שנורא מתרשמים מזה. אותי זה בעיקר משעשע. לא בגלל שאתה לא אומר דברי טעם אלא בגלל שגם אם יש שם כמה דברי טעם הם מכוסים בכל כך הרבה ג'אנק פסבדו-אינטלקטואלי המלא בעצמו, שקשה למצוא אותם. ממש קשה. הנה:
איך כל זה קשור ולו במילימטר למה שכתבתי, רק לך הפתרונים. אני לא הצלחתי להבין. אולי אני פשוט לא חכם כמוך. אם לסכם, השיח שלך, וזו רק דעתי האישית, הוא שיח מבאס. ומכיוון שהצלחת לבאס אותי, אני מקווה שתסלח לי שלא אענה לך בצורה ישירה על חלקיקי דבריך שכן נגעו לטקסט עצמו (והם לוקים בחוסר הבנה מוחלט באשר למה שניסיתי לומר בהקשר של היידגר). אל תיקח את זה באופן אישי, פשוט עייפתי.
יובל,
עשית ניתוח נפלא של התגובות שלי כאן, וקטונתי מלהתווכח איתו. אלא רק זאת: שער בנפשך שאולי – רק אולי – נקודת המוצא שלך שגויה היא; כלומר, לא כתבתי את תגובותי כדי להפגין את כישוריי השכליים המרשימים (אין לי כאלה) או את ידיעתי המופלגת (קטונתי), אלא רק כדי לתקן את מה שבעיניי היה ונותר טעון תיקון.
אני שואל את עצמי, מה טעם ראית בלנמק את ניתוח הטקסט של צ'יימברס (שהוא, לעניות דעתי, טוב מאוד ומעניין) באמצעות היידגר דווקא? עד כמה מהותי היידגר לטיעון המרכזי שלך, על מכבסת המילים של צ'יימברס והשימוש המשעבד שלו בשפה?
כמובן, אינני יודע את התשובה. לא בוחן כליות ולב אנוכי, ואני לא מתיימר לדעת מה מניע אנשים לכתוב את שהם כותבים.לרוב, כאשר מביאים את הטיעון בשמו של הוגה מפורסם, עושים זאת כדי לחזק את הטיעון. קוראים לזה "טיעון מתוך סמכות", וההנחה היא שאם כולם מסכימים שאדם מסוים הוא סמכות/גאון/אחד שמבין, אז הנוכחות שלו בצד שלי של הדיון מחזקת את הטענה שלי. יש כמה פילוסופים שזכו, מי בצדק ומי פחות, למעמד כזה, ולא אפרט את שמותיהם מחשש ניים דרופינג, אלא רק אציין שהיידגר הוא ללא ספק אחד מהם: סביר שיותר אנשים ברחוב ידעו מי הוא היידגר מאשר, למשל, מיהו גוטלוב פרגה.
אם כן, האופן שבו אני הבנתי את הכתוב היה "זו הטענה שלי, ואפילו היידגר מסכים איתה, אז היא אוטומטית חזקה יותר".
הבעיה מתחילה בזה שהיידגר לא באמת מסכים איתה. אי אפשר לנתק ציטוט אחד של הוגה מהתורה השלמה שסביבו. זו הוצאה מהקשר, והיא בעייתית פעמיים: פעם אחת, מפני שיהיו שיראו בזה לגיטימציה לכלל התורה שמסביב – שהיא, כפי שציינתי בתגובתי הראשונה, כתב הגנה מפורט לשיטה נאציונל סוציאליסטית, ואני די משוכנע שלא זו האידאולוגיה שאתה מטיף לה. פעם שניה, מפני שכשאדם מעמיד לצידו את היידגר בהקשר כזה, הוא נכנס למיטה חולה עם תורה שאין בינה ובין מה שהוא מנסה לטעון דבר וחצי דבר. למעשה, הוא מחליש את עמדתו שלו, מפני שמי שמכיר יוכל בקלות לטעון שהאג'נדה הסמויה היא האג'נדה ההידגריאנית, שאיתה לא הרבה בני תרבות יסכימו היום.
ואת זאת באתי לתקן; כי לא די למצוא ציטוט מנותק מהקשר ולבנות עליו תורה שלמה. לא כדי להרהיב בידיעותיי המעמיקות, אלא כדי להשתתף בדיון שפתחת תוך תיקון – בעיניי חשוב, ייתכן שאני טועה – של נקודת המוצא. אני לא חושב שאתה באמת רוצה את היידגר לצידך.
מילה לגבי הסגנון שלי: אני יוצא מנקודת הנחה – אולי היא שגויה – שמי שכותב על הוגה מסוים מכיר את כתיבתו היכרות-מה, ולו שטחית. אני, למשל, מניח שמוכרים לו מושגים שמופיעים ומוסברים שני עמודים לפני העמוד שממנו הוא לוקח את הדברים. כמובן, אני שמח להסביר במידה ואין זה כך; אבל אני כן רואה חירות מה – שייתכן שאינה מוצדקת – בשימוש בהם. זה גם, כמובן, יותר נוח לי, כשם שבכל תחום דעת נוח יותר להשתמש במושגים שבאים מתוך אותו תחום הדעת, טרמינולוגיה פנימית הומצאה בדיוק בשביל זה. אבל לא זכור לי מקרה שבו נשאלתי על מושג זה או אחר מה משמעותו ולא פירשתי אותו, בדרך כלל בתוספת תחושה לא נעימה על שהנחתי הנחות מוקדמות על ידיעותיו של האחר. במקרה כזה, נותר לי רק לומר לך שאתה יכול לקחת אתזה כמחמאה: אני מניח שאתה יודע את הדברים האלה, כי אתה מתבטא כמי שיודע אותם.
אין בי רצון לעייף אותך, ובעצמי עייפתי מעמדת ההתגוננות הזו. רפואה שלמה לילדה.
אבישר, הבה אלמד אותך תמצות טקסטים. בעתיד פשוט תכתוב: "לי יש יותר גדול" אם אתה רוצה לפרט, אתה יכול גם לכתוב את האורך במילימטרים. אבל כבר בתואר הראשון היית צריך ללמוד שתמיד כשכותבים טקסט, במיוחד פובליציסטי, אין יכולת לדייק. למעשה עצם המאבק הקולהאוסי רק גורם לי יותר ויותר לזלזל בך כאקדמאי ואדם.
באי כבוד רב וזלזול בוטה,
(חתימתי המטושטשת)
רק עכשיו ראיתי את תגובתו של היו"ר אז באמת שאין טעם בתגובתי.
נמרוד, אעז להסתכן ולהגיד (כי לא קראתי את היידיגר ולא אף אחד בתחום הזה) שנראה לי שנקודת היסוד שלך בקריאת הפוסט הזה שגויה ומכאן נפרדו דרכיכם.
אתה מניח שיובל משתמש בהיידיגר כדי להגיד שמה שצ'יימברס אמר זה רע. כלומר, שהוא טוען – הינה, גם היידיגר אומר שזה רע והיידיגר הוא אחד הגדולים, לכן אני צודק שזה רע.
אתה קם וזועק (כנראה בצדק), שהיידיגר דווקא לא אמר שזה רע, אלא להיפך.
אני חושב, ויתקן אותי יובל (או כל אחד אחר), שלמרות המחמאות על חשיבותו של היידיגר בפסקה הראשונה, יובל אומר שמה שצ'יימברס אמר זה רע, ובנוסף, שמה שצ'יימברס אמר זו תוצאה טבעית של התיאוריה של היידיגר. אני לא רואה שום אהדה לחלק הזה בתיאוריה של היידיגר, למרות ההערכה שהובעה לחשיבותו, אלא קישור בין תיאוריה פילוסופית לחיינו, תוך הבעת שאט נפש די ברורה מתוצאות הקישור בחיינו.
יובל, נראה לי שהבנת שזה העניין מהסוגריים האחרונים בתגובה שלך, אולי היום הקשה גרם לכל הוצאת העצבים שבאה קודם?