בקרוב

אחת התופעות בהן נלחמת תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות היא “מצלמי המסכים”: אנשים שמגיעים לקולנוע, בדרך כלל בזמן הצגת הבכורה של סרט, עם מצלמת וידאו קטנה, מצלמים את המסך ואז מעלים את התוצאה לשירותי החלפת הקבצים.

באופן אישי אף פעם לא הבנתי את העניין – לא את העניין של הצילום, את זה אני מסוגל להבין – את העניין של הצפייה בתוצאה. הרי מדובר בדרך כלל באיכות שהיא גבוהה בדרגה אחת מ”מחורבנת” (בייחוד איכות השמע). אז אם כבר החלטתם לא ללכת לקולנוע, להוריד את הסרט משירות החלפת קבצים ולצפות בו בבית, לא עדיף לחכות עד אשר יגיע הקובץ שהוא RIP של ה-DVD של הסרט? כן, זה אומר לחכות עוד חודשיים-שלושה, אז?

אם לחזור לנושא, תעשיית הסרטים מנסה להילחם במצלמי המסכים. בין השאר נעשה שימוש במשקפות לראיית לילה באמצעותן הסדרנים יכולים לצפות בצופים שצופים בסרט, במטרה לאתר את אותו צופה אשר מפנה אל המסך מצלמת וידאו ואז לקרוא במהירות למשטרה כדי שתעצור את העבריין המסוכן. באחרונה שולבו גם “סימני מים מבוססי וידאו” שמאפשרים לחוקרים הנועזים לגלות באיזה בית קולנוע צולם הסרט. זה נחמד אבל זה לא עוזר לגלות את הצלם.

ובכן, היכונו ל”סימן מים מבוסס אודיו“.

המדובר בטכנולוגיה שמאפשרת לאתר בסטיית מיקום של לא יותר מ-44 סנטימטר, את המקום הספציפי של הצלם, כלומר את הכסא עליו ישב הצלם בעודו מצלם את הסרט המוקרן בבית הקולנוע.

כמובן שגם זה לא עוזר מכיוון שלבית הקולנוע אין רשימה שמית של האנשים שבאו לקולנוע המוצלבת עם המיקום המדויק של כל אחד מהם והרי זה ממש מדע בדיוני לחשוב שיום אחד מישהו ידרוש מאיתנו שנזדהה ונירשם בכניסה לקולנוע ורק אז נקבל כרטיס כניסה (אני כמובן לא מדבר על כאלו שרכשו כרטיס כניסה באמצעות כרטיס אשראי. במקרה הזה לבית הקולנוע באמת יש את הפרטים שלהם אם הוא רק יחפוץ בכך).

כן, מדע בדיוני. לא יעלה על הדעת. מה פתאום. לאאאאאא. זה לא יקרה אף פעם. אין מצב.

24 מחשבות על “בקרוב

  1. איזה כיף! עוד סיבה אחת למה לא ללכת לראות סרט בקולנוע.

    באמת, שלשום הלכתי לראות סרט (Watchmen) בקולנוע ונזכרתי למה אני לא אוהב ללכת לקולנוע: טלפונים צילצלו באמצע הסרט, אנשים גילו אחד לשני ספויילרים בקול רם (למזלי אני מכיר את העלילה וחבר שלי שלא, פשוט לא שמע אותם מדברים), מישהו נידנד את שורת הכיסאות שלנו כל הסרט, המעברים בין גלגלים היו מורגשים (קפיצה בקול, כתמים על התמונה) ועוד ועוד.

    כל כך עדיף לראות סרט בבית. המסך באותו גודל (לפי גודל מקור ומרחק ישיבה) ומערכת הסאונד מספיק טובה כדי להחליף את חוויית הצפיה בקולנוע.

    אגב, זו היתה בכורה והיו אולי 20 איש בקהל. כנראה שזה מלמד משהו על התעשייה.

  2. לא הבנת, בכיסא שבו ישב הצלם העבריין נותרות מן הסתם חתיכות עור קטנות, או שערה או שתיים. ניגשים לשם, דוגמים אותן, ועכשיו כבר יש להם את הד.נ.א של הפושע. עכשיו מצליבים את זה מול המאגר הביומטרי, ובינגו. יש לנו עבריין אחד פחות ברחובות.

  3. אני ממש אוהבת לראות סרטים בקולנוע וכבר שנים שלא נתקלתי בטלפונים מצלצלים או במפריענים סדרתיים. ליתר דיוק לא שנים, רק מאז שהפסקתי ללכת לבתי קולנוע של סנובים.

  4. תוסיף לזה את העובדה שבצפון אמריקה הרבה פחות מקובל מאשר בארץ לנקוב מקום בכרטיס – צריך להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב. פרימיטיבסקים פה, אני אומר לך.

  5. בלונדה – התגובה שלך מגדירה את המונח “סנובית” בצורה מושלמת:
    “סנוב אמיתי לא הולך לבתי קולנוע של סתם סנובים”

  6. איתן – גדול!!

    יובל – כדאי לזכור שהאנשים שמצלמים בקולנוע הם לרוב מקצוענים שעושים זאת יותר מפעם או פעמיים, ופועלים לרוב באותם בתי קולנוע פעם אחרי פעם. כלומר אם לומדים את דפוס הפעולה של מצלמי קולנוע, אפשר להגיע לכמה מעצרים (זיהוי מקום הישיבה והצלבתה עם מצלמות אבטחה עשויים להספיק על מנת להשיג תצלום של הפושע המסוכן). כיוון שלא בדיוק מדובר בסוג הפשע שאנשים הופכים למליונרים בזכותו, כמה מעצרים כאלו עשויים להספיק כדי להרתיע עשרות מצלמי קולנוע אחרים. כלומר, בניגוד למעתיקי די וי די, צילום בקולנוע (שזה בהחלט בגדר “השתנה מהמקפצה”) עשוי להפוך לפשע לא משתלם. האם שווה לתעשיית הקולנוע להשקיע את כל המשאבים האלו רק על מנת למנוע מעותק באיכות מזעזעת לדלוף חודש לפני עותקי הדי וי די המשובחים? זאת כבר שאלה אחרת…

    וניסיתי פעם לצפות בעותק כזה – הפסקתי אחרי עשר דקות.

  7. הערך המקודש ביותר לחברה שלנו הוא הקנין הפרטי. במיוחד הקנין הפרטי של תאגידים גדולים. אפשר לאנוס, לרצוח, להשפיל ולהכות אנשים (ובעיקר נשים וילדים), אבל רק לצורך שמירה על קנין יגיעו לרמות כאלה של תחכום ואכיפה.

  8. אפרת, כמה הערות:
    1. החברה שלנו לא מקדשת את ערך הקניין הפרטי. מי שמשקיע את המשאבים שמובילים “לרמות כאלה של תחכום ואכיפה” הוא מי שהקניין הפרטי שייך לו, ולא החברה כולה.
    2. מה זה “החברה שלנו” בכלל? את קוראת לתעשיית הסרטים האמרקאית “החברה שלנו”?
    3. “אפשר לאנוס, לרצוח, להשפיל ולהכות אנשים (ובעיקר נשים וילדים)” זו דמגוגיה במקרה הטוב. במיוחד כשמדברים על תעשיית הבידור האמריקאית שהצנזורה העצמית בה מגיעה לפעמים לרמות אבסורדיות.

  9. עידו-
    1. החברה שלנו כן מקדשת את ערך הקנין הפרטי. לצורך העניין הוקמו מקדשים, מוקרבים קורבנות, נישאות תפילות, וכן הלאה.
    1. ב. אז אני רוצה שמישהו, שהנשים והילדים שייכים לו, ישקיע את אותם משאבים בדיוק ואף מעבר לכך בהגנה עליהם. לא יתכן שהם יהיו זולים יותר מסרט קולנוע.
    2. “החברה שלנו” זה החברה שלנו. זו שרוב קוראי הגלוב מתייחסים אליה כהחברה שלנו. תעשיית הסרטים האמריקאית היא במידה מועטה חלק מהחברה שלנו ובמידה רבה משפיעה על התכנים והערכים של החברה שלנו. אל תיתמם (אלא אם כן אתה תיכוניסט, ואז ככל הנראה אתה לא מיתמם). זו גם החברה שבה אנסים ורוצחי ילדים מקבלים הרבה הרבה פחות זמן בכלא משודדי בנקים וגנבים.

  10. אפרת – “זו גם החברה שבה אנסים ורוצחי ילדים מקבלים הרבה פחות זמן בכלא משודדי בנקים וגנבים”. את בטוחה שאת מדברת על “החברה האמריקאית”. למיטב ידיעתי דווקא בארה”ב נהוגים עונשים כבדים מאוד, גם על אונס ו/או רצח ילדים (ודרך אגב, למה רק “רצח ילדים” ולא “רצח בכלל”? גם למבוגרים לא מגיע להרצח..).

  11. אם כבר קראת לי קטין, אז את התחלת והכל חוזר עלייך.
    והאמת היא שניסיתי לכתוב טיעון רציני, אבל לא מצאתי על מה להגיב.

    החברה שלנו כן מקדשת את ערך הקנין הפרטי. לצורך העניין הוקמו מקדשים, מוקרבים קורבנות, נישאות תפילות, וכן הלאה.

    אחת הבעיות שלי עם הטיעון הזה, וזו לא הפעם הראשונה שאני שומע אותו, היא שהוא לא מחזיק מים. בסופו של דבר, מי ששורץ בקניונים הם בני המעמד הבינוני גבוה, כלומר מי שיש להם את הלוקסוס לצרוך מעבר לצרכיהם וגם לצקצק על השחתת התרבות שזה גורם. היסטורית, זו בעצם אחת המשיכות של הקניון ואתרי בילוי אחרים — יקר אצלנו, אז תבואו, כי לא יהיו כאן עניים, ההבדל בין לפני חמישים שנה לזמננו הוא שהיום מתביישים להגיד את זה. אם את רוצה תשובה יותר רצינית, נמקי פרטי והסבירי למה את חושבת שאנחנו מקדשים את הקניין הפרטי.

    אז אני רוצה שמישהו, שהנשים והילדים שייכים לו, ישקיע את אותם משאבים בדיוק ואף מעבר לכך בהגנה עליהם. לא יתכן שהם יהיו זולים יותר מסרט קולנוע.

    דמגוגיה.

    “החברה שלנו” זה החברה שלנו. זו שרוב קוראי הגלוב מתייחסים אליה כהחברה שלנו. תעשיית הסרטים האמריקאית היא במידה מועטה חלק מהחברה שלנו ובמידה רבה משפיעה על התכנים והערכים של החברה שלנו. אל תיתמם (אלא אם כן אתה תיכוניסט, ואז ככל הנראה אתה לא מיתמם). זו גם החברה שבה אנסים ורוצחי ילדים מקבלים הרבה הרבה פחות זמן בכלא משודדי בנקים וגנבים.

    בהתחשב בזה ששוד בנק רציני לא היה כבר הרבה זמן בארץ, ושרוב “שודדי הבנקים” בשנים האחרונות גונבים כמה אלפי שקלים מהדואר ואז לא נתפסים, אני מעדיף לא להגיד כלום.

  12. פעם בכניסה להקרנת עיתונאים של ספיידרמן 3 ביס פלאנט הסדרן ניסה להחרים לי את האייפוד, כדי שאני לא אצלם באמצעותו את הסרט.

    צילום הקהל לפני הסרט יכול להיות פתרון ראשוני טוב לבעיית הזיהוי.

  13. צודק רן.
    אבל צריך לוודא שהצילום יהיה צמוד לקיר.
    שעל הקיר יהיו פסים המציינים את גובה המצולם.
    ולצלם שלוש תמונות – פנים קדימה, פרופיל ימין, פרופיל שמאל.
    שהכל יהיה מוכן.

    אה, וגם כרית עם דיו בצד, לטביעות האצבע.

  14. עידו: בלי לגלוש לקיצוניויות, החברה המערבית הקפיטליסטית, ובראשה האמריקאית, אכן מקדשת קניין פרטי בצורה מאד בולטת. אני לא בא להגיד “יותר מאונס” או “פחות מרצח”, אבל אתה רואה מקרים רבים שתאגידים דורשים להגן על זכות הקניין שלהם, ונענים בשיתוף פעולה חברתי וחוקי נרחב, הכולל פגיעה בזכויות אזרח ופרט. הדוגמא העכשווית הבולטת היא מגוון חוקי ה-“Three strikes” שחברות התקליטים והסרטים מנסות להעביר בכל מיני מדינות, הדורשים ניתוק מוחלט של משתמש מהאינטרנט לאחר שלוש עבירות שיתוף קבצים, גם בלי צורך במשפט. יש כאן גיוס של משאבים ציבוריים להגנה על זכות קניין של תאגידים, בצורה החורגת מההגנה הקבועה בחוק על אותו רכוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: