מדיה חברתית? מותגיזם חברתי

בזמן האחרון אני שואל את עצמי האם כולם עיוורים או שאני פשוט נודניק (אגב, יכול להיות ששתי התשובות נכונות) והיום השאלה הזו הדהדה בראשי בעוצמה חזקה במיוחד.

זה החל עם הפוסט הזה, שמופיע בבלוג של "בלינק" המספר על "הניסוי של בריאן בריקמן". מסתבר שאיזה איש, שאני לא כל כך מבין מה הוא עושה שם, אבל מילא, בשם ג'ימי פאלון, החליף את קונאן או'בראיין בתוכנית Late Night של NBC. איש זה, כלומר פאלון זה, החליט לעשות ניסוי. הוא בחר מישהו מהקהל שאחרי הטוויטר שלו עקבו בסך הכל שבעה אנשים, וביקש מהצופים להתחיל לעקוב אחריו. התוצאה: כ-20 אלף איש החלו לעקוב אחרי בריקמן יומיים אחר כך וארבעה ימים אחר כך, כבר יש לו 34 אלף עוקבים.

אמנם בבלוג של בלינק לא נורא מתרשמים אבל טוענים שבסופו של יום, המדיה החברתית מוכיחה את עצמה שכן האנשים "ממשיכים לדבר אחד עם השני באתר עם ההוא מהטלוויזיה".

הניסוי של בריקמן או פאלון או איכשלאקוראיםלו, הוא לא יותר מאשר גרסה חדשה של "תכבו את האורות" ההוא משנות ה-80 בכלבוטק. תזכורת: רפי גינת רצה להראות כמה חשמל אפשר לחסוך אם כל המדינה תסגור בבת אחת את האורות. מכיוון שהימים הם ימי הערוץ הראשון, כולם רואים כלבוטק, כולם מכבים את האורות ואכן נרשמת ירידה בצריכת החשמל. מה הוכחנו? שום דבר חוץ מזה שאין עוד ערוצי טלוויזיה.

גם במקרה של פאלון לא נרשמה שום הוכחה למעט העובדה שהאמריקאים, כאשר הם רוצים (ולפעמים הם לא רוצים), הם העם המטומטם עלי אדמות. האיש מהטלוויזיה אומר להם "תעקבו אחרי בריקמן" ו-20 אלף מטומטמים מוסיפים את בריקמן. בראבו. זו לא הוכחה שהמדיה החברתית עובדת, זו הוכחה מהו האיי.קיו הקולקטיבי של חלק לא מבוטל מצופי התוכנית ולכך שיש לא מעט אנשים שחיים את חייהם דרך סיטקום, ריאליטי או מה שזה לא יהיה.

מיד אחר כך נתקלתי במאמר הזה שמספר איך דף המעריצים של "קוקה-קולה" בפייסבוק הפך לאחד הדפים הפופולאריים ביותר באתר, למעשה שני רק לעמוד המעריצים של ברק אובמה. אלא שלא קוקה-קולה הרימה את האתר אלא שני משועממים שאוהבים קוקה-קולה. ומדוע הדף זכה לכל כך הרבה פופולאריות? בקוקה-קולה לא יודעים אבל הם חושבים שזה קשור לכך שהתמונה של פחית הקולה – היא תמונה מצוינת. גאונים.

לפני כמה זמן החליטו בפייסבוק לשנות מדיניות והודיעו שמי שהרים דף מעריצים של מותג – כלומר מי שהוא מטומטם באופן יוצא דופן – צריך לקבל אישור מהחברה להמשיך ולתפעל את דף המעריצים או להעביר אותו לידי החברה שהיא בעלת המותג. בקוקה-קולה החליטו לעשות את המעשה הכי צפוי ונתנו לשני המטומטמים שהרימו את דף המעריצים למשקה התוסס להמשיך ולנהל את הדף תוך שהם מזמינים אותם לביקור במטה החברה באטלנטה וב"ארכיון האגדי" (כך במקור) של החברה.

מה הוכחנו? בעיקר שתאגידים גדולים יודעים לרכב על גבם של מטומטמים. כמובן שאנשי השיווק יסבירו שזו דוגמה לדרך שבה "השיחה" מתנהלת כיום: המותג לא יכול לנהל את השיחה מלמעלה למטה כפי שהוא עשה בימי הטלוויזיה והעיתונות עם הודעות לעיתונות, יחסי ציבור וכו'. תחת זאת, הוא צריך להצטרף לשיחה שמתנהלת מתחת לאפו ומחוץ לשליטתו ולקחת בה חלק שווה ולא מתנשא (נו? אני גם יכול לתת פרזנטציות ללקוחות גדולים אודות היתרונות של המדיה החברתית ושיטות הפרסום החדשות?).

אלא שבמקום להתרשם מהדרך שבה "הכוח עובר מהמותג אל הצרכנים", אני חושב שזו עוד דוגמה לטימטומיזציה שעוברת על התרבות האמריקאית ולדרך שבה האנשים בחברה כל כך מסוממים מהאידיאולוגיה התאגידית (ומהטלוויזיה) שהם כבר לא נלחמים בה: הם מזהים את עצמם איתה באופן מלא. במדיה החברתית אין שום דבר חתרני מבחינה כלכלית, שיווקית או פוליטית. בדיוק ההפך – היא מעודדת ומחזקת קונפורמיזם, קפיטליזם ומותגיזם.

27 מחשבות על “מדיה חברתית? מותגיזם חברתי

  1. טוב, קודם כל דיסקליימר – למי שלא יודע, אני מבלינק.

    דיסקליימר 2 – אני מגיב עכשיו למרות שיש לי דברים לעשות שקשורים למדיה חברתית בגלל שאתה הכרחת אותי ואני מפחד ממך.

    ועכשיו לתגובה, שלצערי תהיה קצרה למרות העובדה שאני חולק עליך בכל כך הרבה דברים שאני אפליו לא יודע מאיפה להתחיל.

    נתחיל מהעובדה שהמושג "מדיה חברתית" בניגוד למה שאתה חושב אכן מסמן שינוי פרדיגמתי דרמטי ביותר גם לגבי האופן שבו אנחנו צורכים ויוצרים תוכן, גם לגבי האופן שבו אנחנו שומרים על קשר עם מעגלים חברתיים קרובים ורחוקים, וגם לגבי האופן שבו תאגידים, מותגים, עיתונים, קולנוענים, אנשי טלויזיה, מוזיקאים וכו' וכו' עושים עסקים.

    בדוגמאות שנתת באמת לא רואים לגמרי את השינוי הזה, אלא בעיקר את הכוח שעדיין יש למותגים להפעיל קהל גם באזורים של מדיה חברתית. אלה דוגמאות חביבות מאד, אבל אם אתה רוצה דוגמא לשינוי בכללי המשחק, אתה מוזמן לקרוא את הפוסט הזה אצלנו בבלוג, שמדבר על איך מותג חזק מאד מבית P&G התקפל בפני קבוצת גולשות שחשבו שהקמפיין של המתוג פוגעני.

    יובל, הכללים השתנו! תפנים את זה! גרררררררר.

  2. אבל צביקה בשור אומר אחרת אם רק תתנו לו רבע מתכנת והוא ירים קהילה אינטרנטית שתעשה מהפכה במדינה (בדומה למה שרשימות עשתה).

    וקצת ברצינות. יובל אתה לא חושב שהביקורת שלך מוגזמת. בסופו של דבר כשיש לך מליוני צופים הגיוני שיהיו 20000 משועממים שירצו לראות מה יצא מהדבר הזה וזה לא בהכרח אומר שהם מטוטמים יותר מכל אדם אחר. ובקשר לקוקה קולה? אני לא רואה במה זה שונה באופן עקרוני מאנשים שמזדהים עם קבוצות כדוגל מהעשירות בעולם וכותבים בלוגים שעוסקים בעיקר בקבוצות האלו. לקוקה קולה לפחות יש מוצר אמיתי שמעבר לבידור.

  3. קודם כל, השינוי כבר כאן, כי עצם זה שקוקה קולה נתנה למעריצים שלה לנהל את הדף של המותג זה שינוי ענקי. עובדה שרוב החברות מנהלות את המותגים שלהם ע"י עורכדינים מניאקים, שתובעים(!) אנשים שמביעים חיבה אל מותג או שמים אצלם תמונה של באטמן באתר, או מעלים את עצמם שרים שיר של בריטני.

    אין פה מהפכה היסטרית, אלא חזרה מבורכת לקשר ישיר וחם יותר בין חברה לצרכנים שלה. במהלך ה-30 השנה האחרונות חברות חשבו שמוטב להן שמי שייגן על המותג שלהן הם עורכי דין למיניהם. ומה לעשות שרוב עורכי הדין התייחסו למותג כאילו הוא היה ילד משותף במשפט גירושין מכוער, ועשו הכל, אבל הכל, כדי לפגוע באינטרסים ובזכויות של הצד השני ("הלקוחות של החברה") לטובת הצד הראשון ("החברה").

    לפתע, רשתות חברתיות יצרו שיח פומבי רחב, שאינו מוכתב מלמעלה ושאי אפשר להכפיף למרות בתי משפט. לפתע, ובעיקר בעקבות תופעות של כוכבים ויראליים, מנכ"לים ואנשי עסקים הבינו שהלקוחות שלהם הם לא אויבים, ואם הם שמים את הלוגו שלהם באתר, או כותבים ביקורת, אז הם לא "גונבים להם את הנשמה".

    אז לאט לאט, עידן העורכדיניזציה של יחסי הציבור מתחיל להסתיים לו, וטוב שכך. כולי תקווה שאיתו ילכו רוב התופעות השליליות שאפיינו התנהגות דורסנית ומכוערת של תאגידים.

  4. אשר לטמטומיזציה והאידאולוגיה התאגידית – אני לא רואה שום סיבה להלחם בתחנות רוח, ואני לא מבין כל כך למה אתה מצפה בדיוק. מאבק של הפרולטריון ביוצרי קוקה קולה המרושעים?

    מה הפשע של קוקה קולה? של נייקי? שהם נותנים מענה לצורכי השוק? שהם מנסים לתחזק את השוק?

    ההתלהבות שלך לפני כמה פוסטים מהתוכנית של ג'ון סטיוארט, והעובדה שאימבּדת אותו למוות בבלוג, היא לא כניעה והתרפסות בפני האידאולוגיה התאגידית של ויאקום / קומדי-סנטראל? להזכירך, ג'ון סטיוארט הוא בעל האמצעים ובעל הממון, ואתה סתם צופה שמתלהב מהתוכנית שלו. הלאה ג'ון סטיוארט! יובלי העולם התאחדו!

    השיח שנוצר והיכולת של תאגידים לעקוב אחרי דעת הקהל שלהם היא דבר מאוד חיובי לטובת הביקורת הצרכנית עליהם, ואנחנו צריכים לעודד את זה כמה שיותר. הרי אני אמשיך לשתות קולה כמו טמבל כי אני אוהב מתוק ומוגז, ואני אמשיך לנעול ניו באלאנס כי זה נוח לי. אז למה שהחברה לא תעניק לי פרסים? למה שאני לא אוכל להביע דעה כשפייסבוק מעצבן אותי, או כשחומוס אחלה שמים יותר מדי שמן, ואז הבוסים הקפיטליסטים השמנים שלהם יראו וישנו את זה? (בהנחה שהם לא יתבעו אותי למוות על כך שביטאתי את השם המפורש של חומוס אחלה בלי רשותם).

    בראייתי, המדיה החברתית מועילה בכמה רמות לשוק הצרכני: היא מגדילה חזרה את כוחם של הצרכנים, כאשר הוא היה קטן מדי בעשורים האחרונים. היא משפרת מאוד את היכולת של חברה לנתח את המציאות כדי להבין במה היא צריכה להשתפר. ברור שהיא תרמה ותחתוך פינות, כמו כולם, אבל היכולת של הביקורת הצרכנית עולה משמעותית.

    לכן, אין פה שום דבר רע, ובטח שלא טמטומיזציה. יש פה שיפור של השקיפות של השוק הצרכני.

  5. אני עדיין חושב שמדיה חברתית היא המשכה של החברה, ואם החברה מטומטמת גם המדיה החברתית תהיה מטומטמת.
    אגב, סטיבן קולבר עורך את הניסויים האלה כבר הרבה זמן. לאחרונה הוא גייס את הצופים להצביע עבורו במשאל של NASA, כדי שהמודול החדש בתחנת החלל ייקרא על שמו. הוא הופיע בראש הרשימה בתוך שעות ספורות משידור התכנית.

  6. יובל – מתעורר למה בדיוק? איזה מציאות אני מפספס?
    כתבת שאנשים מסוממים מהאידאולוגיה התאגידית והם לא נלחמים בה, ושאין מספיק דברים חתרניים.
    מה היא בדיוק האידאולוגיה התאגידית? במה יש להלחם? איזה דברים חתרניים צריכים להיות, לדעתך, נגד קוקה קולה, שאין?

  7. הוא מ- SNL.
    לא ראיתי אותו כמחליף של קונאן אובראיין, אבל שם הוא היה מצחיק.
    הדוגמא של בלינק דווקא מוכיחה את הכוח של הטלוויזיה. מנחה בתוכנית פופולרית אומר לקפוץ וכולם קופצים.

    ולעניין המדיה החברתית – מי אמר שזה חתרני? זו מין בדיחה או משהו?
    היא עובדת – אנשים מבלים שם זמן וחברות מסחריות מצליחות להגביר מודעות ומכירות דרכן.
    התפקיד של אנשי שיווק הוא לא לעודד אינטליגנציה והבעה עצמית, אלא לקדם חברות מסחריות. היום עושים את זה דרך "שיחה" ברשת, מחר בדרך אחרת. זו הפרנסה שלנו.

  8. סירו – אתה עושה השוואה כל כך דמגוגית ומטופשת בין הערכה לפועלו של אדם לבין הערצת מותג. זה כל כך מביך. זה בדיוק אותו דיון שהתנהל פה לפני כמה פוסטים עם כמה מגיבים שקהו עיניהם מלראות את ההבדל בין תוכן לעטיפה מפלסטיק. אהה שכחתי, מנחם בן אינטיליגנטי.

  9. נשמע כאילו לא ערכו ניסויים במדיית המונים (מעטים) פה בגלוב?

    על מה המהומה? כלום לא השתנה רק שאנחנו היינו ילדים לא היה פייסבוק. היו סטיקרים של קוקה קולה על הדלת, ופוסטרים של צביקה פיק על הארון, ואיזה מחזיק מפתחות ממותג על הילקוט. מה לך לא היו?

    רוצה לומר שהזמן עבר וכולם עדיין מטומטמים, אה וגם סאדם חוסיין IS STILL DEAD

    בחיית די עם הנרגנות הזאת. 🙂

  10. תודה על ההפניה, יובל.

    אדגר: מנחם בן אינטליגנטי. ההערה שלך עליו נובעת מחוסר יכולת להבדיל בין תוכן (מנחם בן) לעטיפה מפלסטיק (האח הגדול).

  11. אדגר – פועלו של אדם?
    ג'ון סטויארט מנהל תוכנית בידור שנונה, ועל הדרך ביקורת (בד"כ מאוד מוצלחת) על כלי התקשורת בארה"ב, וכן על נושאי פוליטיקה וכו'. אני מאוד מרוצה ממנו, ומפועלו. אבל בסופו של דבר, סטיוארט אינו איזה אביר צרכנות.

    המשקה קוקה קולה הוא שחור, מלא גזים וטעים לי נורא. אם אתה חושב שכפר קוקה קולה, או הסלוגן המפגר שלהם הפכו אותי ל"עבד", כמו שנדמה לי שיובל טוען, אז אתה מזלזל בי ובשאר האנשים על פני כדור הארץ.

    מאוד קל לעשות דמוניזציה לכל אדם או חברה, אם רק מביאים את הטקסטים הנכונים.

    קוקה קולה עשו מעשה של יחסי ציבור חיוביים. הפיכת המעשה ל"הפצת אידאולוגיה תאגידית", והמסקנה שכל צרכני המדיה החברתית + צרכני הקולה הם אידיוטים מסוממים, הם חסרי בסיס בעיניי, ומהווים קפיצה לוגית על סמך הנחות לא מבוססות, שאני לא חולק עם יובל.

    המטרה של הדוגמא עם ג'ון סטיוארט היתה שלכל מעשה ניתן בקלות לשייך אינטרסים תאגידיים עלומים לכל פעולה, ונסיון (אולי לא מוצלח) לעשות reduction ad absurdum לטענות של יובל. גם ג'ון סטיוארט הוא היום סוג של מותג. זה הופך אותו לרע? זה הופך את האנשים שמריעים לו למטומטמים?

    כנראה שלא – כנראה שצריך לשפוט על פי המעשים שלו. כך, גם צריך לשפוט את קוקה קולה.

    באשר למותגים – עניין ההערצה של מותגים מותבע בטבע האדם. בסופו של יום, אנחנו בנויים לחפש קבוצות זהות, ואף לשייך לקבוצות אלה תכונות חיוביות (כי זה לכאורה מחזק אותנו). פעם צהלנו כשהצבאות של זאוס / ה' צבאות נצחו את הפלשתים, והערצנו את קיסר / שלמה המלך. היום מושאי ההערצה שלנו השתנו, ואנחנו (רובנו) צוהלים כשקבוצת הכדורגל שלנו מנצחת, או כשצהל מנצח במערכה (חלקנו). אני אישית נורא נהנה להמליץ לאנשים על הפאב השכונתי שאני אוהב, כי אני מאוד מעריך אותם על זה שהם נותנים לי שירות טוב.

    ברור שתאגידים נוטים לנצל את זה כדי למכור עוד מוצרים, אבל זה לא פועל רק בכיוון השלילי. העובדות שחברות מרגישות צורך לתחזק תדמית ולצורך כך תורמות לצדקה, שותלות עצים, או עושות מכוניות ירוקות / חומוס יותר בריא, הן עובדות חיוביות נורא. לפני כן, תאגידים היו קיימים, ולא עשו דבר מהשטויות היקרות האלה.

    אז נכון שמדיה חברתית מקלה על חברות ליצור קבוצות הערצה (של מטומטמים, לדעתו של יובל), אבל קבוצת הערצה מחזקת את הצרכנים של המוצר לאין שיעור יותר משהיא מחזקת את המוצר. לכן הקשר שנוצר כאן הוא כלל לא רע ומרושע כמו שיובל טוען, אלא סימביוטי.

    התאגיד מצ'פר לקוחות שלו, ונותן שירות יותר טוב לצרכנים (שזה יתרון). בדרך הוא מרוויח יחסי ציבור. תסביר לי בבקשה מי מפסיד, ואני אנסה להשתכנע.

  12. סירו – אני לא מתווכח עם הטענות שלך. במה שאתה קורא לו "קשר" של החברות עם צרכנים, אני רואה משהו אחר לגמרי אבל זה לא חשוב כרגע. אני כן מתווכח על השימוש שאתה עושה במילה מותג כדי לבסס את הדברים שלך. אתה מותח את גבולות המילה באופן כזה שניתן להשתמש בו לגבי כל דבר ומעקר בכך את הטענות שלך כמו גם כל יכולת להפריך אותן. בדיוק כמו שכמה פוסטים קודם לכן כמה מהמגיבים מתחו את המילה תוכן. אתה יכול לומר שכל דבר הוא תוכן. גם הקעקוע של מאיה בוסקילה על התחת של דודי מליץ הוא תוכן (הו גוד).

  13. ועוד משהו לגבי קשרים סימביוטיים מהסוג שאתה מתאר: גם הקשר בין האריה לזברה הוא סימביוטי.

  14. מדיה חברתית יוצרת ביזור של תוכן כך שאני מצליחה לחמוק מפרסומות ותוכן שיווקי ולהתחבר עם החברים שלי. בשנים האחרונות נהניתי מירידה דרמטית בחשיפה לפרסומות ומסרים שיווקיים.

    אז יש עדיין מטומטמים שמכורים למותגים עד כדי כך שהם עושים להם פרסומת חינם, אבל הדרך החוצה מהשיח הנשלט על ידי זהויות ממותגות נפתחה בפני כל מי שעיניו בראשו, ואין בעיה ליצור איים תרבותיים מנותקים.

    יוצא הדופן לעניין הזה היה סביב הבחירות, ואז המדיה החברתית באמת הציגה אלטרנטיבה- נראה לי שהבלוגים והרשתות החברתיות נוצלו בבחירות גם כדי לשווק את המפלגות אבל גם כדי לתת למפלגות קריאת כיוון מלמטה, לגרור אותן להבטחות שהן יצטרכו לעמוד בהן אחרי הבחירות, וכו'

  15. אני עם אפרת. וגם עם היו"ר.
    האינטרנט בכלל והמדיה החברתית (מה שזה לא יהיה) עוזרים לי בעיקר לצרוך תוכן כלבבי כמעט ללא הזבל התאגידי (פרסומות, תוכן שיווקי גלוי ונסתר וסימום המונים באופן כללי) שמציף את המדיה הישנה(טלויזיה בעיקר). זה שיש אנשים שמנצלים את אותה מדיה חדשה על מנת לצרוך את אותו הזבל הישן זה בפרוש אינדיקציה לכמות הטמטום בעולם (לאינשטיין כבר היה מה להגיד על הטמטום האנושי ועל גודלו). המדיה החדשה מאפשרת יותר בחירה והמטומטמים בוחרים בתוכן מטומטם. מה לעשות. הקוקה קולה שסירו אוהב – זו השחורה עם הגז והסוכר – היא לא תוכן. כל הרעש שעושים סביבה (כאילו אין יותר אהבה, ילדים, נופים, רעיונות, וואטאוור – טעם החיים זה גז וסוכר. דה) זה תוכן מטמטם ומסמם בכוונה כי כל מי שקצת חושב על זה מבין כמה זה טפשי. לזה אני קורא תוכן תאגידי ואני מניח שלזה היו"ר קורא מותגיזם. ומי שבוחר בזה – בוחר בסם הזה. שיבוסם לו – הסמים שלי הם אחרים.
    בקשר לבחירות – דווקא פרויקטים ארוכי טווח שמתעסקים בנושאים האלו נראים לי חשובים יותר (עבודה שחורה, לחץ חברתי ודומיהם) הפריחה כביכול של השיווק האינטרנטי של מפלגות היה רק עוד תוכן שיווקי בעיני. והשתדלתי להתחמק ממנו בדיוק באותן דרכים שאני מתחמק מהקוקהקולהאיזם.

  16. תראה, אתה צודק חלקית. החברה אכן מדרדרת והתוכניות הופכות מטומטמות, אבל זה שקוקה קולה נותנת למעריצה לפתוח לה דף זה באמת יפה מצדם וזה שינוי טוב.

  17. גיל – אני שמח שהצלחת להתעלות אל הדיון המעניין שהתפתח כאן וסיפקת תשובה מנומקת וראויה. "זה באמת יפה מצדם וזה שינוי טוב".

    אני לא יודע מה עם השאר, אבל אותי הוא שכנע!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *