מותגיזם חברתי (2)

התגובה של סירו בפוסט הקודם, ותגובתו של מוסיפינו המאשרת את תגובתו הביאו אותי למחשבה שתגובתי תהיה כל כך ארוכה, שמין הראוי להקדיש לה פוסט בפני עצמו.

סירו, כך נראה לי, סבור שאם הוא יזרוק בפניי כמה מונחים מרקסיטים, אבהל ואברח. צר לי ידידי, לא מבריחים אותי כל כך מהר ובטח לא עושים את זה עם מרקס.

בבלינק עובדים שלושה אנשים שאני שמח לקרוא להם חבריי (שגיא, מוסיפינו ושרית) אבל עם כל הכבוד להם (ויש המון) הם הדוגמה הקלאסית לדרך שבה לוקחים כלים שעשוי היה להיות להם פוטנציאל המתנגד לסדר הקיים, ומשתמשים בהם כדי לחזק את אותם תאגידים שלכאורה רוצים לצאת נגדם. הרי מה בלינק עושים? באים לחברות ואומרים להם "תשמעו, כללי המשחק השתנו. בואו נלמד אתכם איך לשחק את המשחק מחדש כדי שתוכלו לקבל חזרה את השליטה שלכם על המותג שלכם, בואו נלמד אתכם כמה טריקים באמצעותם תוכלו לא רק למנוע את הביקורת אלא אפילו לרתום אותה לשירותכם". (אני כמובן עושה מהעבודה שלהם קצת קריקטורה אבל זה רק לצרכי המחשה).

מרקוזה, שבחברתו אני מבלה בשבועיים האחרונים, מראה ב"אדם החד-ממדי" כיצד כל ניסיון להתנגד לסדר הקיים נשבר לא בגלל שהקפיטליסטים מדכאים אותנו (כפי שסבר מרקס). להפך: הם מחבקים אותנו עד אשר כבר אין טעם, אין סיבה, אין חשק לצאת נגדם.

הפרטים מזדהים עם הקיום הנכפה עליהם מבחוץ ומוצאים בו את התפתחותם וסיפוקם. הזדהות זו אינה אשליה וחזיון שווא, כי אם מציאות של ממש.

נו? אז נפתרה הבעיה? כבר אין יותר ניכור? הכל בסדר? בדיוק ההפך.

הניכור נעשה אובייקטיבי לחלוטין; הסובייקט המנוכר נבלע בתוך קיומו המנוכר ולא נודע כי בא אל קרבו

כיצד נאכף הסדר החדש? אורוול דיבר על טרור של המשטר אבל הוא טעה לגמרי; במשטר הנוכחי אין צורך בטרור. בשביל מה זה טוב כל הטרור הזה? פפפףףף בזבוז של זמן ואנרגיה!! האכיפה נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו, בתוכנו, בכל פעילות תרבותית שלנו. כל אדם מבצע את חלקו בשמחה ולכן מקבל בשמחה את תוצרי פעולתו: ביטחון, זמן פנוי וטובין חומריים וזאת בין השאר מכיוון שהצרכים החומריים שלנו נענים על ידי השיטה. אנחנו אפילו יכולים לומר שיש לנו חופש בחירה, לא? הוא רק נשמר בתוך המרחב הצרכני: הצרכנים יכולים לבחור האם לקנות ניו-באלנס או נייק! תענוג! בצירוף מקרים נפלא, הבחירה החופשית מייצרת "דרישה" אשר תואמת בדיוק מוחלט את היכולת של המערכת לספק. זוהי "התודעה שניחא-לה" עליה מדבר מרקוזה.

לכן כאשר סירו כותב: "מה הפשע של קוקה קולה? של נייקי? שהם נותנים מענה לצורכי השוק? שהם מנסים לתחזק את השוק?" אני מחייך כי נראה לי שהוא לא מבין, פשוט לא מבין, כיצד השוק עובד, איך עובדת השיטה.

ב"מטריקס", אם לרגע לדבר במונחים שחבורת הגיקים שהתאספה כאן תבין, מסביר מורפיוס לניאו שהמטריקס מסתיר מפניו את האמת. "מהי האמת?" שואל ניאו ומורפיוס עונה: "שאתה עבד". אבל על פי מרקס, גם על פי מרקוזה, "אין שחרור ללא תודעת עבדות".

למדיה החברתית, כמו הטוקבקים לפניה, היה הפוטנציאל להציג ביקורת אמיתית אך היא הפכה לעוד כלי בארגז הכלים התאגידי. גם לתקשורת היה הפוטנציאל הביקורתי הזה, כמו לדוגמה התקשורת הכלכלית. בגלל זה התלהבתי מדבריו של ג'ון סטיוארט: הוא הראה, אשכרה הדגים, כיצד התאגידים בלעו אותה, כיצד הם משתמשים בה כדי לחזק את שליטתם בנו, כיצד הכלי שיכול היה לבקר, הפך לכלי שמשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם.

אז לא חייבים להניף דגל אדום ולשרוף את מק'דונלדס, לא חייבים לקרוא למהפיכה, אבל לא להיות מודעים לחלוטין לעולם שמסביבנו, למערכות שמפעילות כל אחד ואחת מאיתנו ושעושות את זה על בסיס קבוע – לא בגלל שהן מנוולות, אלא בגלל שכך פועלת השיטה – זה לחיות, סלחו לי על הקללה, ב"תודעה כוזבת".

60 מחשבות על “מותגיזם חברתי (2)

  1. *דנדוש הולכת לקנות דגל אדום, מיכל דלק, ולברר איפה סניף מק'דונלדס הקרוב. קלינגר, הערבות מהסיפור של גוגל עדיין מחכה, כן?*

  2. אבל כל הדברים האלה הם רק מחצית הסיפור. לראות בכל מותג אויב, בכל חברה קונספירציה גלובלית, ובכל מוצר סוכן מדיח, זה סוג של פראנויה שאפילו אני עוד לא הגעתי אליה. להגיד שאנחנו עבדים זה לא "גילוי האמת" אלא מן דעה פרשנית, סוג של גישה לחיים. ומי שהפתרון שלו זה לגור ביערות ולאכול קליפות עצים איננו נחשב בעיני שפוי.
    וזה הזמן להעביר ביקורת על ההגדרה שלי ל-"שפוי".

  3. OMG! דונט יו מרקוזה מי מיסטר!

    מדיה חברתית היא הסביבה שבה אנחנו מתקשרים ברגעים אלו ממש, ואתה עושה בה שימוש כדי להביע את עצמך ולשמש כאכסניה לקהילת הגלוביסטים באשר הם. למה? כי זו זכותך המלאה. יש לך את כל הכלים ואת כל החופש שבעולם (כמעט) לעשות כאן מה שבא לך.

    אז למה המדיה החברתית כל-כך מאכזבת אותך? כי יש אנשים שמעדיפים להפגין הערצה לקוקה-קולה בפייסבוק?

  4. ייתכן שאתה צודק בכל מה שאתה אומר. אבל עם כל הדיכוי הסמוי והגלוי, החיים של האדם המערבי בימינו הם כנראה עדיין הטובים אי פעם בכל תקופה בהיסטוריה – ובנתיים רק הולכים ומשתפרים. תחשוב רק כמה היה קשה לך לפתח את אותה "תודעת עבדות" לפני עשרים או מאה שנה. הסבל האמיתי (ולא באיזה רמה תודעתית) הם אלו שמשלמים את המחיר בעולם השלישי.

    ושום תירוץ לא מצדיק ציטוטים ממטריקס. פפפפףףף

  5. ר"ש – חס וחלילה, אין כאן פארנויה ואין כאן סימון כל מותג כאויב. אני מדבר ברמת הפשטה גבוהה יותר, ברמת השיטה ולא ברמה של מותג זה או אחר. אני גם לא חושב שהפתרון הוא לגור ביערות ולאכול קליפות עצים. אגב, סתם לידע כללי – גם מרקוזה דחה מכל וכל כל ניסיון "לחזור לטבע". להפך. הוא ראה שדווקא בתוך הטכנולוגיה טמון הפתרון לבעיה שהיא עצמה הביאה (אבל זה נושא לפוסט אחר).

    מוסיפינו – איי וייל מרקוזה יו אז מאץ' אז איי וויש טו מרקוזה יו, יו באסטרד!!
    ולגופו של עניין, בניגוד להיידגר, מרקוזה לא חשב שהבעיה היא ב"מהות" של הטכנולוגיה ב"טבע" שלה. ניתן לעשות בטכנולוגיה שימושים שונים (למרות שהוא דחה מכל וכל שהיא ניטראלית). הטכנולוגיה היא שהביאה אלינו את עידן התבונה, את הנאורות, הטכנולוגיה היא לא שחורה, היא לא רעה מעצם טבעה. וזו בדיוק הנקודה שלי: המדיה החברתית לא נולדה ככלי שרת בידי תאגידים, היא נולדה כמשהו אחר לגמרי. לכן היא לא מאכזבת אותי בכלל. אלו האנשים שמשתמשים בה כדי להפגין הערצה לקוקה-קולה שמאכזבים אותי, שאפילו קצת מייאשים אותי. הם נבלעים לתוך העולם שמרקוזה מצייר בייאוש כל כך מקסים.

    (איזה כיף שהוא חזר להגיב, הא??)

  6. נמרוד – אתה לגמרי צודק. וזה בדיוק מה שמרקוזה (אני נשבע לכם, אני יותר לא משתמש בשם שלו בפוסט הזה. די! גם לי נמאס!) טוען: שהטכנולוגיה הצליחה לפתור את אחת הבעיות הכי גדולות של האנושות – כבר לא כל כך קשה לחיות. בגלל שלא קשה לחיות איך חיכוך, אין דאגות, כולם שמחים. כאשר כולם שמחים הם לא רוצים למרוד. למה למרוד? הרי יש לי טלוויזיה צבעונית ומיקרוגל! לכן השיטה כל כך מבריקה, לכן מרקס טעה – הוא היה בטוח שיהיה כל כך חרא שכולנו נעלה על בריקדות.
    חרא? פפפףףף תענוג לחיות כאן, על מה אתה מדבר?!

    עכשיו אתה מבין למה הוא כל כך מיואש?

  7. א. אני לא מאמין שהפכת להיות יותר ביקורתי ממה שאני הייתי בזמן כתיבת התיזה.
    ב. אני מאמין שהכוח של המדיה החברתית נעוץ דווקא בעובדה שהיא תמיד תאתגר מוסדות, ארגונים ומותגים.

  8. יובל – כלומר הבחירה היא בין כלוא ומאושר לבין חופשי ואומלל? הבחירה נראית קלה במיוחד. ובכלל, מה הטעם ב"תודעת הכלא" הזו (לא רק ברמה הפילוסופית, אלא בתפיסת העולם והעיסוק היומיומי ממש) אם לא רק שאין מה לעשות בנידון – אלא גם ממש אין צורך.

  9. יובל הגבתי קצת בפוסט הקודם. אני אנסה הפעם להתמקד ואביא דוגמאות לשיפורים שהמדיה החברתית הביאה.

    בטח שלא נסיתי להפחיד אותך עם מרקס. אני יודע שלא יוצאים להפחיד ד"ר בפילוסופיה עם דמגוגיה מרקסיסטית 🙂

    אני לא עוור לכך שתאגידים / חברות / פוליטיקאים מנסים להשתמש בכלים החדשים כדי לקדם את עצמם. אובאמה עשה את זה בהצלחה. גם קוקה קולה. אני לא מכחיש שיש "שיטה". הרי ברור שיבוא תאגיד וינסה לעשות לעצמו תדמית חיובית ע"י שטויות שונות (רובן דמגוגיות).
    אני פשוט:
    א) לא נפעם מהשיטה.
    ב) לא חושב שהיא איומה ונוראית ואונסת את קיומי.

    היופי במדיה החדשה, על פני הישנה, הוא שהיא מחייבת סוג של סימביוזה בין החברות לבין הצרכנים, שממנה הצרכנים מרוויחים. זה הקטע של השוק. והיופי במדיה חברתית שהיא מחזקת מאוד את הסימביוזה לטובת הצרכנים, כי היא מקלה על ביקורת (עצומות וקבוצות ענק נגד פעולות שליליות של תאגידים וחברות). היא גם מקלה מאוד על צמיחת תחרות, כי לפתע זה נעשה נורא קל לפרסם את עצמך.

    גם סוג הפרסום במדיה החברתית שונה מהמדיה הישנה ומעצים משמעותית את הצרכנים.

    פעם הדבר הכי חשוב לחברה היה פרסומות צבעוניות עם גרפיקה בוהקת ופונט יפה. כל מה שעניין חברה פעם זה פרסומאי וגרפיקאי (ועורך דין). כל תפיסת הפרסום שמקודמת ע"י המדיה החברתית (והגורו-אים שלה) מדברת על פרסום מפה לאוזן, ו"הקשבה ללקוחות" – תפיסה שדורשת שיהיו לך אשכרה לקוחות מרוצים כחלק מהתפיסה העסקית. זה שינוי ענקי לטובה. בעזרת המדיה הזאת אני יכול תוך שנייה לגלות לקוחות לא מרוצים, החל מהחרם על בעל הפיצריה הדגנרט בדיזינגוף, ועד לבלוגים כגון consumerist.

    אבירים על דעת עצמם ממלאים את כל החורים שחסרים עקב הסיאוב והשחיתות שאתה מבקר לא פעם במדיה הישנה.

    את המלצות הסרטים שלי אני קורא בבלוגים של אוהבי סרטים ובפייסבוק, ולא בפנאי פלוס. את המלצות התוכנה שלי, אני מזמן לא עושה דרך PC WORLD אלא דרך בלוגים עצמאיים, שבד"כ מציעים לי עשרות דברים חינמיים לגמרי, ובד"כ נכתבים ונערכים ע"י אנשים שמתלהבים מהדברים, ולא אנשי המדיה הישנה שתלויים לחלוטין בפרסומות הספונסרים.

    בלוגים דיווחו אודות פיטורים של מבקרים ביקורתיים והוגנים ב-gamespot שהפך להיות כלי בידי מפרסמים. בלוגים גילו תרמיות שונות של כלי תקשורת ממסדיים (המכתב על ההשתמטות של הנשיא בוש, עד לבמוי וזיוף תמונות במלחמת לבנון 2006).

    זה שאני אוהב סוג של בירה, זה לא עבדות, זה טעם אישי. זה ששמתי תמונה שלה בפייסבוק זה סתם התלהבות ילדותית. זה שאולי בגלל שאני אשתה את הבירה אני אקבל טיסה לאירלנד, אז גם בזה אין שום עבדות. אתה תציע לי עולם מהפכני בלי הבירה הזאת ואני אהיה נורא עצוב, אפילו שאהיה משוחרר מהעול שלה. במה המהפכנות שאתה מדבר עליה תורמת לי? חסרות לי אפציות שתייה? או התנזרות מאלכוהול?

    התאגידים של היום זה גרסה רק קצת יותר מורכבת של מישהו שניסה למכור לי שרשרת צדפות לפני 4000 שנה. אז ברור שהם ינסו לשכנע אותי לקנות, וברור שאני אולי מתישהו ארצה לקנות צדפות, אם אני אחליט שהן בעלות ערך. אין שום רוע מולד, בעסקת החליפין הזאת, ואני לא רואה בה עבדות.

    לא רק זה, אלא שעכשיו אני יכול גם לצייץ אודותיהן! הו צדפות אהובות!! טוויט! טוויט!

  10. ובכל זאת מילה טובה לעידן האינטרנט ביחס לעידנים שבאו לפניו – כן, האתרים הגדולים נשלטים ע"י תאגידים שזוכים לדריסת רגל גם במדיה החברתית. אבל יותר מאי פעם ניתן ליצר, לאתר ולצרוך אומנות, טקסטים וגם חדשות שנוצרו ללא מטרות רווח וללא מגע של גוף מסחרי כלשהי. נכון, רוב האנשים עדיין ניזונים בעיקר מגופי התקשורת הגדולים – אבל מי שמעוניין, יכול להשתחרר לחלוטין משליטת התאגידים לפחות בכל מה שנוגע לצריכת המידע שלו.

  11. אגב, אני חושב שנעשות כאן המון הנחות מופרכות אודות תודעת העדר של ההמונים. אז נכון, יש כמות אדירה של אנשים שצורכים מדיה ומותגים, ומושפעים בקלות, ללא יכולת לחשיבה ביקורתית. זה היה נכון וישאר נכון, כשם שיש אנשים טיפשים בעולם ולעולם יהיו.

    אבל מכאן ועד למסקנות של הוגים שיוצאים נגד "התודעה הכוזבת" של ההמונים, יש מרחק גדול.

    כשאתה מציע לי מהפכה נגד הסדר הקיים, אני דבר ראשון שואל "בשביל מה". ואתה עוד לא הראת לי מה אני ארוויח אם אני אתנער מהתאגידים שמשרתים את הצרכים (האמיתיים והדמיוניים) שלי כרגע, למרות ששאלתי מפורשות.

    ואני אומר לכל המהפכנים – אולי דווקא אנשים לא כאלה עוורים לסדר הקיים, אלא פשוט סקפטיים הרבה יותר ממה שאתה חושבים? בייחוד- סקפטיים לגבי החלופות שאתם מציעים?

    ואגב, לא הצעת כלום. העברת מטא-ביקורת על הסדר הקיים, בלי להציע חלופה.

  12. ונשאלת השאלה החשובה ביותר… איפה השגת את "האדם החד מימדי"??? דאמיט ספר נדיר ויקר.

  13. יובל, שני הפוסטים האחרונים שלך פשוט מעולים, אם כי לדעתי – קצרים מדי. 🙂
    הציטוט שלך של מרקוזה מאוד הזכיר לי את "ההם" של היידגר.
    באופן אישי, אשמח אם תוכל להעלות לפה איזו השוואה בין שניהם.

  14. סירו – בשלב הראשון אני לא מציע לך כלום. אני מציע להסתכל סביבך ולהריח את הקפה. בעולם שבו לא רבים האנשים שמסתכלים סביבם (כי זה די מבאס), אם עוד מישהו יעשה זאת, כבר הרווחנו.

    למרות שנמרוד אמר לי ששום דבר לא מצדיק לצטט מ"המטריקס" (יש בזה משהו, ובכל זאת) זכור מה היו החלופות שם: להמשיך וליהנות מהעולם הנפלא שמציע המטריקס או להבין שאתה חי במטריקס. זה לא אומר שכולם רוצים להתעורר. גם סייפר, כאשר הוא כבר מבין שהוא חי באשליה, קובע "בורות היא ברכה" ומעדיף לחזור לעולם הסטייקים מאשר לאוכל הדביק בנבוכדנאצר, כך שאני לא מתפלא שאתה לא מבין מה "יצא לך מזה".

    יהו – תתפלא לדעת שמרקוזה היה עוזר ההוראה של היידגר? מרקוזה מאוד הושפע מהיידגר אבל מעולם לא סלח לו על תמיכתו במפלגה הנאצית (בגינה הוא, ושאר חבריו למכון פרנקפורט נאלצו לעזוב את גרמניה) והשבר ביניהם הפך קבוע אחרי מלחמת העולם השניה.
    כאמור, פילוסופית מרקוזה הושפע מהיידגר וניתן לראות זאת בייחוד בכתביו המוקדמים אך לא חולף זמן רב והוא יוצא נגד כמה מהקביעות הבסיסיות של היידגר, בהן גם אלו העוסקות במהותה ואופייה של הטכנולוגיה.

  15. יובל – לא היה לי מושג. זה ממש פריט טריוויה שכיף לדעת.

    עשית חשק לקרוא שוב פעם את ה"אדם החד-מימדי".

  16. אני לא מאמין שמרקוזה והמטריקס נמצאים זה לצד זה. לא מאמין.
    די נו, דעתי ידועה, באמת שלא צריך שאני אכנס לוויכוח היסטרי עם סירו ונמרוד.
    העניין הוא יו"ר, שאתה נכנס כאן לדלת פתוחה. מי שמסכים איתך, מהנהן. מי שלא, נו אתה רואה, תמיד יש את התגובות האלה שפשוט מעלמות לחלוטין מהעובדה שמאחורי הכל מופיע היד הנעלמה של הכסף הגדול ששולט לכולנו על החיים. זה קרה גם עם האח הגדול, וזה קרה בסיינטולוגים וזה יקרה גם בעתיד. יש אנשים שפשוט לא מוכנים לפתוח את העיניים עד שזה יגיע לחצר האחורית שלהם. נמרוד- אם אתה לא רואה את הקשר בין מצב העובדים בעולם השלישי, להיסטרית המותגים והצרכנות בעולם המערבי, אז באמת אין טעם להיכנס לוויכוחים. אני ואתה לעולם לא נסכים כי אנחנו רואים שתי מציאויות אחרות לחלוטין.
    יו"ר, אמרת תודעה כוזבת, אבל מרקוזה, כמו שציינת, חושב ששם זה בדיוק הכשל של המרקסיזם. אין כזה דבר תודעה כוזבת, יש תודעה, לפעמים היא דפוקה, לפעמים היא פחות. הקפיטליזם פשוט ניצח. השאלה, היא מה עושים? מרקוזה היה מאמין גדול באקטיביזם. אני לא אומר שכבוד היו"ר צריך להקים מפלגה. אל תתעצבן. אני באמת שואל, מה עושים? רק תסתכל על גוגל, ואני יודע שאתה מסתכל, תראה איך אירגון כלכלי עצום משתלט על כל פינה של המרחב הווירטאולי ואפילו מעבר אליו. אומרים שזה המרחב שלנו. אז איך זה שההשפעה שלנו עליו הולכת וקטנת יום אחרי יום? יש כאן בעיה של איזונים. איך פותרים את זה?
    דנדוש- אם היו"ר לא יציע משהו יותר פרודקטיבי, תרשמי אותי בחוליית החבלה. יש כמה דברים שלמדתי בצבא שיכולים לעזור.

  17. אם לא היית מזכיר "תודעה כוזבת" בסוף הייתי מתאפק עם הפרסום העצמי אולי. אבל כיוון שהזכרת מצאתי את עצמי חוזר למשהו שכתבתי לפני כמה חודשים שטוען, מכיוון אחר, שכל עניין המדיה החברתית הוא תרגיל (לאו דווקא מכוון) בקואופטציה.
    הנה כאן.

  18. יובל, לא צריך לחפור בראש עם מרקוזה והחבר'ה – אם מנחה טלוויזיה אומר לעשות משהו ו-20 אלף איש עושים אותו, זו לא הוכחה שאותו משהו מצליח, אלא הוכחה שהטלוויזיה עדיין שולטת על האנשים. אם כל קשקשני המדיה החברתית שקמו בישראל, בין אם הם התאגדו לחברה שמנסה למכור את הבולשיט שלה ובין אם הם עדיין אנשים פרטיים שסתם מזהמים את הדפדפן שלי עם קלישאות, היו יוצאים לרגע מהקופסא שאליה הכניסו את עצמה הם היו מבינים שנכון לעכשיו הדרך היחידה לגרום למשהו ב"מדיה החברתית" להפוך ל"הצלחה" היא לנסות לחשוף אותו במדיה הישנה. קליפ ביוטוב יכול לשכב שנה עם 1,000 צפיות, אבל שניה אחרי שאיזה עיתונאי כתב עליו ב"סן אנדריאס גאזזעט לפדופילים חובבי לטאות" הוא יקבל מיליון צפיות. אז שבלינק ימשיכו למכור את הבולשיט שלהם לחברות שמוכנות לזרוק כסף על בלוגים שאף אחד לא קורא (בתוך ומחוץ לחברה) ושרק מוכיחים שלא כל אחד שרוצה צריך לכתוב בלוג, ויעזבו אותנו בשקט.

  19. מר חפירות – אם הגעת לכאן כדי לטנף על בלינק הגעת למקום הלא נכון. בלינק עושים עבודה מעולה ובעיני הם החברה הכי מקצועית בישראל בתחומם. זה לא אומר שאין לי חילוקי דעות אידיאולוגיים איתם (יש לי), אבל כאנשי מקצוע, אין להם תחרות.

  20. ממש לא הגעתי לכאן בכדי לטנף על בלינק. באתי לכאן כדי לחלוק את התחושה, שלפי קריאת הפוסטים חשבתי שאתה שותף לה, שמישהו לקח איזו תאוריה שמדיה חברתית היא הפיתרון לכל צרות התדמית/השיווק/המכירות של חברות מסחריות, ומוכר את התאוריה הזו הלאה, בעוד אם תנטרל מהתאוריה הזו את העובדה שבדרך המדיה החברתית צריכה לקבל פוש רציני מהמדיה הישנה בכדי להזיז למישהו משהו, תבין לבד שאם מישהו מוכר בולשיט כשהוא יודע שהוא בולשיט, אז הוא גורם ללקוחות שלו לזרוק כסף על בולשיט. בלינק (ולצורך העניין גם ריפרש של אדם שוב ועוד שלל החברות וה"יועצים" שצצו בשנתיים האחרונות) משכנעות ארגונים שהם צריכים בלוגים, וטוויטר, ופייסבוק, ובתכל'ס כשאני מסתכל על מבחן התוצאה (למעט חשבון הבנק של היועצים הללו), אני לא ממש רואה תוצאה. מצד שני, שיווק ופרסום תמיד היה שוק שאפשר היה למכור בו בולשיט חופשי ולעוות כל סטטיסטיקה בכדי שתתאים למי שצריך אותה, כך שזה לא ממש מפתיע שהשלב הבא בשיווק, דהיינו המדיה החברתית, הולך בגאון לפי אותה שיטה.

  21. לא צריך את היידגר, מרקוזה, מרקס, אורוול ו"המטריקס" (!) למען השם, בשביל לראות דבר פשוט: הבלוג שאתה משתמש בו כרגע כדי לדבר על הנושא הזה בדיוק – מדיה חברתית. המגיבים שלך – מדיה חברתית. הטראקבקים – מדיה חברתית. מה נבלע פה בדיוק? וזה עוד דיון פושר יחסית, באינטרנט מתקיימים כרגע מאות אלפי דיונים וויכוחים ביקורתיים באמת ב'מדיה חברתית'. בטוויטר, בפייסבוק, בדיגג, בפורומים, ובעיקר בבלוגים בשלל הפינות הנידחות ברשת. מהו לעזאזל האינטרנט, אם לא מדיה חברתית אחת גדולה? כיצד זה נבלע? כיצד זה נחסם? כיצד זה מאפיל את תודעתנו הכוזבת, או משהו?

    אחד הבלוגים הכי גדולים בעולם, ההאפינגטון פוסט, מייצג חלופה הולמת לכלי התקשורת הישנים (שדווקא הם נתמכים ברובם על ידי הון תאגידי לכאורה), ונמצא בשמאל של השמאל של הפוליטיקה האמריקאית, ובכלל. קראת פעם את הבלוג של יוסי גורביץ', החברים של ג'ורג', היחיד שמשמיע קול שמבקר את עסקת שליט? קראת פעם את מקס הזועם (הוא באמת זועם)? על מה אתה מדבר, טימטומיזציה תאגידיזציה? להתעורר ולהריח את הקפה? קאם און.

    מותר להתהדר בנוצות אינטלקטואליות כדי להצדיק את הטיעונים שלך, אבל להתעלם ממה שמתחת לאף שלך? תסתכל על המקלדת שלך, על תיבת התגובה הקטנה, על וורדפרס. מה קורה שם בדיוק? למה זה קיים? לא צריך ללכת רחוק מדי.

    אם היית קצת מתעניין, היית הולך למשל ל-http://www.skittles.com, ושומע על המהלך היפה שלהם שהיה להחליף את עמוד הבית בהפנייה של הגולשים לעמוד החיפוש של טוויטר, בחיפוש על המילה 'skittles'. הנה, תדמית המותג היא – פשוטו כמשמעו – השיחה והביקורת של הצרכנים. נו, זה עדיין כל כך פשוט? זה עדיין כל כך חד-מימדי?

    מה שבלינק (למשל) עושים זה ללמד את המותגים להתנהג יפה לצרכנים. אתה אומר שהם מונעים את הביקורת? להיפך, הם מעודדים אותה. כשלחברה יש נוכחות בטוויטר – היא לא יכולה לברוח מתגובה זועמת של מישהו. היא *חייבת* להגיב. כולם הרי מסתכלים. כך גם עם בלוג, ובכלל. זה רק שם את הביקורת במרכז הבמה. זה מחייב תאגיד – הו, איזה פחד! – להתנהג בצורה *אנושית* יותר. וזה רע?

  22. דני – מכיוון שאני "קצת" מתעניין, אני מכיר היטב את המהלך של skittles. אם אתה היית קצת יותר פתוח למה שכתבתי, היית מבין שהמהלך הזה הוא הדגמה נפלאה לדרך שבה הצרכנים מטמיעים את ערכי המפרסם בתוכם ולכן יכולים לעשות את העבודה עבור התאגיד.
    אז כן, אחרי זמן מה הגיעו הונדליסטים, והמקללים ולכלכו את העמוד היפה של skittles שהציג את כל הטוויטרים על החברה, אבל דווקא הדוגמה הזו ממחישה בדיוק את מה שאמרתי: אין כבר צורך בפרסום מלמעלה למטה – הצרכנים עצמם הם לוח פרסומת מהלך.
    נכון, המהלך של skittles היה מהלך מעניין כי הם העזו לשחרר את השליטה ואמרו "נראה מה קורה". ומה קרה? שום דבר לא קרה. הם הוכיחו את התזה של מרקוזה, זה מה שקרה.

    לא רק שזה פשוט, לא רק שזה חד-מימדי זה האמ-אמא של החד-מימדי.

  23. סירו, הבעיה היא שהתאגידים הגדולים, או לפחות – הרבה מהם, לא בדיוק עונים לי על צורך קיים. יותר נכון יהיה להגיד שהם יוצרים את הצורך (או הרצון) ואז מספקים לו פתרון. בחברה כזו, אדם אף פעם לא יכול להיות שבע. הוא (כלומר, אנחנו) לא יכול להיות שבע כי תמיד יסבירו לו שהוא צריך רק עוד בדיוק משהו קטן אחד בשביל להגיע לשלמות. אבל אחרי שהוא קונה את המשהו הזה (וזה תמיד, איכשהו, בדרך פלא מופלאה ממש!) כרוך בהוצאת כספים.
    נייקי ואדידס לא "עונות לי על צורך". הצורך הוא שיהיה לי זוג נעליים. ניייקי ואדידס[1] מסבירות לי שאני צריכה נעלים מסוג מסוים שיתאימו לאירוע מסוים ושאני צריכה נעלים מסוג נוסף כדי שיתאימו לאירועים אחרים ושאחרי שנה או שנתיים אני צריכה זוג אחר, כי הנעליים שלי מעידות על מי שאני. ארבעים ושבעה זוגות נעליים בארון זה לא צורך אמיתי שתאגידים טובי לב מספקים לו מענה. זה צורך שהם יצרו.

    [1]ולא שאני מוציאה את עצמי מהכלל. גם לי יש את הסניקרס ההו-כה-ממותגות שלי בארון.

  24. יובל

    אתה לא מנסח טענה קוהרנטית שניתן להתייחס אליה. כל עוד אתה תטען שאני חי בחלום, לא תהיה לי דרך להתייחס. אני קצת נלחם בתחנות רוח, כשהטיעון שלך נעשה אמורפי מתגובה לתגובה 🙁

    גם אם לא נסכים על אופיה האמיתי של "השיטה" ומערכת היחסים בין צרכן לסוחר, לדעתי התגובה שלי, הראתה את הצורות שבה המדיה החברתית מחזקת את הצרכן במערכת היחסים שלו מול גורמי כוח (תאגידים, ממשלות, גופים גדולים וכו').

    אני מודע לכך שבעלי אינטרסים (ממשלות/תאגידים) בוחשים במה שכתוב בעיתון ומשודר בטלויזיה, בהחלטות ממשלה ובחוקי הכנסת. אני מודע לכך שבעלי אינטרסים שונים (כלכליים, פוליטיים או כל אינטרס אחר) ישתמשו גם במדיה חברתית כדי להשפיע עליי. אני לא אהיה בשוק מזה שהון קונה שלטון ושררה. אין פה שום חידוש, ואני לא צריך משקפיים חדשים כדי לראות את המציאות הזאת.

    מה בדיוק האשליה שאתה מזכיר? העולם הצרכני הקפיטליסטי? מן הסתם אני יכול לחזור לצורת קיום אגררית או סגפנית יותר, כדי להמנע מפרסומות ומותגים. לא משוכנע שזה עדיף לי.

    העלמה העפרונית

    סירו, הבעיה היא שהתאגידים הגדולים, או לפחות – הרבה מהם, לא בדיוק עונים לי על צורך קיים. יותר נכון יהיה להגיד שהם יוצרים את הצורך (או הרצון) ואז מספקים לו פתרון. בחברה כזו, אדם אף פעם לא יכול להיות שבע. הוא (כלומר, אנחנו) לא יכול להיות שבע כי תמיד יסבירו לו שהוא צריך רק עוד בדיוק משהו קטן אחד בשביל להגיע לשלמות. אבל אחרי שהוא קונה את המשהו הזה (וזה תמיד, איכשהו, בדרך פלא מופלאה ממש!) כרוך בהוצאת כספים.

    אני מכיר את הטענה הזאת והיא מצחיקה בעיניי.

    במה התאגיד של יוניליבר שמוכר לי טונה בקופסה שונה מדייג שמכר לי דגים לפני 5,000 שנה?
    בזה שהוא מנסה לשכנע אותי לקנות את הטונה שלו על פני המתחרים? זה חידוש?
    מוכרי תמרוקים בעבר הרחוק נמנעו מלייחס לתמרוק שלהם יכולות סגולה, כמו יצרני שמפו היום?

    מן הסתם חברה תנסה לשכנע אותי שהדגם שלה יותר טוב מדגמים אחרים (אמיתי או לא). זה חלק ממסחר, בין אם עושה את זה מוכר אנציקלופדיה שעובר מדלת לדלת, או קונגלומרט מדיה.

    הנסיון לדחוף לאנשים מוצרים הוא לא חדש, אינו מוגבל לתאגידים, ובודאי לא מלמד אנשים לקנות. זה עובד רק במוצרים שעונים על צרכים אמיתיים (גם אם רובם לא פיזיים כמו מזון ומחסה, אלא מעמד או הנאה).

    נייקי ואדידס לא "עונות לי על צורך". הצורך הוא שיהיה לי זוג נעליים. ניייקי ואדידס[1] מסבירות לי שאני צריכה נעלים מסוג מסוים שיתאימו לאירוע מסוים ושאני צריכה נעלים מסוג נוסף כדי שיתאימו לאירועים אחרים ושאחרי שנה או שנתיים אני צריכה זוג אחר, כי הנעליים שלי מעידות על מי שאני.

    צר לי לאכזב אותך – נייקי ואדידס עונות על הצורך שלי בנעליים. הן לא מושלמות, ואני מודע שזה יקר בלי סיבה, שהמבחר שלי מוגבל למה שהן מציעות, ושהן משקרות לי בפרסומות. אני קונה את זה כי זה נוח ויפה (יפה זה צורך פסיכולוגי אמיתי), וגם כי זה מה יש בחנויות, ואין חנויות אחרות. לפעמים אני מתוסכל שאין דברים אחרים, אבל כשמופיע מוצר מתחרה, אני בוחן אותו.

    ההתאמה של נעליים לארוע מסויים הוא זיהוי שוק, ולא המצאה שלו. הספורט הוא לא המצאה של אדידס. הטניס לא הומצא ע"י יצרני נעלי טניס. מסיבות טוקסידו לא המוצאו ע"י יצרני נעלי איכות. חברת נעלי צבא, לא המציאה את שדות הקרב הבוציים.

    כל חברה תשכנע אותי לקנות את מה שהיא מציעה. אין פה שום אשליה. אנחנו כולנו כל הזמן מנסים להשפיע על התודעה אחד של השני, למטרות אנוכיות לגמרי. הזכות הזאת לא שמורה לתאגידים.

    הצורה שבה חברה שלי משווקת את עצמה כרעייה פוטנציאלית, דרך המון מעשים קטנים, נועדה לגרום לי "לקנות" ולהתחתן איתה בעתיד. אני באמת אובייקטיבית צריך את זה? יותר מנעליי נייקי?
    (אני אוהב אותך חמודה, את יותר חשובה מנעליים).

    יש תופעה פסיכולוגית באנשים, שגורמת להם להתייחס בהילת אימה ומסתורין למערכות גדולות מהם שהם לא מצליחים לתפוס. פעם זאת היתה השמש. היום זה תאגידים.

    ארבעים ושבעה זוגות נעליים בארון זה לא צורך אמיתי שתאגידים טובי לב מספקים לו מענה. זה צורך שהם יצרו.

    מעצם טבעו של אדם, הוא חושק בדברים ופועל להשגת יעדים חדשים: כיבוש שטח, בני זוג, רכוש מסוגים שונים, ומנסה לחזק את אושרו ומעמדו בחברה. ההומו סאפיינס כבר שנים נוטה לייצר לעצמו כלים חדשים לטובת נוחות, ואף לטובת משחק ושעשוע נטו. לפעמים, אפילו לשם ההנאה הטהורה שברכישה (אספני בולים, מישהו?).

    אז את תגידי לי שפלייסטיישן לא עונה על הצורך הפסיכולוגי הזה? או שמסך 50" בסלון שונה מהצורך של אבות-אבות-אבותיי לשים ראש של חיה שהם צדו במרכז האוהל? אין הבדל, וגם אין פסול במאווים אלו.

    פעם אנשים אספו צדפים, גולגלות וחלוקי נחל בחינם. עכשיו יש נעליים וטבעות חתונה, וזה עולה כסף. הצורך הפסיכולוגי נותר אותו צורך פסיכולוגי, ואף אחד לא הקנה לך אותו.

    בסופו של דבר, לדעתי, הביקורת שלך היא על שני דברים:
    1. את לא מכירה בתועלת החברתית-פסיכולוגית שדברים כמו מוצרי יוקרה מספקים, ואת טוענת שזה לא צורך אמיתי אלא המצאה של התאגידים (או לפחות מתוחזק על ידם). אני טוען שזו צורך אמיתי, מאז שהתחלנו לאסוף גולגלות של דברים שצדנו, ואבנים בורקות. פרסומות מנסות למנף את הצורך הפסיכולוגי לידי קנייה, אבל צרכים פסיכולוגיים אלו קיימים גם בריק. ברית המועצות היא דוגמה טובה.

    2. את לא אוהבת את העובדה שאת צריכה לשלם הרבה כסף על דברים, בעיקר דברים שעולים בלי קשר לתועלת שאת מייחסת להם. כי בואי נודה, שאם נייקי ואדידס היו משווקות נעליים ואז מחלקות אותן בחינם, כנראה שאף אחד לא היה מתחיל פוסט על הרוע שבמותגים ועל תודעה כוזבת. הדבר הזה נובע מביקורת על שיטת השוק – שהמחיר של דברים תלוי תמיד במקסימום שאת תהיי מוכנה לשלם תמורתם, בלי קשר לתועלת, זמן שירות או עלות הייצור של הדבר.

    האם יש דברים שאמרתי שאת מקבלת? 🙂

  25. היי יובל

    כמי שמתעניין בהגות ניאו מרקסיסטית ובספרות אנטי-תאגידית כבר המון שנים, אני מברך אותך על כניסתך לתחום… זה כיף לגלות עוד אנשים ש"רואים את האור".

  26. סירו, הבעיה שבגללה כל הטיעון שלך קורס, היא שאתה יוצר יחס ישר בין המצבים שהיו בעבר לבין המצב בהווה. הטענה שלך שאינך שונה מאבותיך היא היא התודעה הכוזבת כי:
    א.אינך יכול ולעולם לא תוכל לדעת אם הצורך שלך ושל אבותיך הקדמונים הוא זהה, כי לא דיברת איתם.
    ב.העדויות ההיסטוריות מראות שאנשים פשוטים לא היו מכורים לקניות, קנו רק דברים שהזדקקו להם, והעניין של קניות כסמלי סטטוס וכו היה שייך למעמדות העליונים. ראית בוודאי כי ברגע שתושבי הקרוואנים בארצות הברית פותו לרכוש בתים, הם נפלו והפילו את כל המשק איתם.
    ג.מה שהעלמה עפרונית מנסה לומר לך שהפיתוי לרכוש כל הזמן ישנו, כל הזמן אנחנו נמצאים במצב שמפתים אותנו לרכוש עוד כדי להגיע לאושר שלעולם לא יהיה מושג כי הקניה היא ריקה, היא לא עושה אותנו יותר טובים, היא מעלה את הסטטוס שלנו די באופן דימיוני
    אבל כל הטיעונים הללו אינם מה שרציתי לומר. הטיעון המרכזי שלי שאם תקרא את הספר ההיסטוריה של השד, תראה שהטעמים והמאווים, אפילו אידיאל היופי, משתנים ללא הרף. ייחוס סגולות לשמפואים הוא ראשית הקפיטליזם, או כמו שכתוב בפתח ספרו של הפרסומאי ראובן ויימר(ואני מצטט מן הזיכרון): פרסומאי מוביל את הסוס אל השוקת. פרסומאי טוב גורם לסוס להיות צמא.
    שוב, כל הטיעונים שלך נכנסים לקטגוריית השופוני יא נאס, ואם אתה מאמין בהם אז או שאתה יותר טיפש מרשע, או יותר רשע מטיפש.

  27. סירו, אתה שואל מה הבעיה בתאגידים ומה ההבדל בינם ובין המוכרים המקומיים שהיו פעם ועונה לעצמך היטב :

    אני מודע שזה יקר בלי סיבה, שהמבחר שלי מוגבל למה שהן מציעות, ושהן משקרות לי בפרסומות. אני קונה את זה כי זה נוח ויפה (יפה זה צורך פסיכולוגי אמיתי), וגם כי זה מה יש בחנויות, ואין חנויות אחרות.

    אתה אומר לעצמך שזה נח ויפה, אבל אם תסתכל במה שכתבת מסביב תבין שלעולם לא תדע אם זה באמת נח ויפה או שפשוט לא זכית להכיר את החלופות.

    הבעיה בתאגידים כרגע היא שכוחם גדול מידי, וברגע שנשבר איזשהו איזון אתה נתון למרותם בהרבה יותר מובנים מאשר הם נתונים למרותך כצרכן. ברגע שתאגיד אוסף משאבים ראשוניים מספיקים בשביל לקנות אותך בזול ולחנוק את המתחרים הקטנים, אזי לאחר מכן הוא כבר לא יצטרך להשקיע באיכות המוצר שלו ויוכל להפנות את כל מרצו להגדלת הרווחים.

    דוגמא מתחום המזון (בעקבות השאלה שלך על מוכרי הדגים) חברה א' מגדלת מזון קרוב לביתך, חברה ב', באותו היקף גודל, מגדלת אותו רחוק. המזון של חברה א' מגיע אליך יותר טרי, עם פחות חומרים משמרים ובערך באותו מחיר כי בניגוד לחברה ב' הם בחרו להשקיע רק בשוק הקרוב ולחסוך כסף בהובלה למרחקים ובחומרים משמרים אגרסיביים יותר, שגם פוגעים בבריאות. אתה קונה את המזון של חברה א' כמובן. חברה ב' השקיעה בנדל"ן והרוויחה סכום אדיר משם שמחזיק את עסקי המזון הכושלים שלה. חברה ב' מחליטה יום אחד שלטווח ארוך רווחים משוק המזון זה הדבר שהיא רוצה. לכן, למשך שנה היא מוכרת לך את המזון בחצי מחיר, ואם אתה קונה בסכום מסוים היא מצרפת חינם גם פריט מזון שלחברה א' אין כי הוא גדל רק ביבשת אחרת. כדי להכריע גם את הצדקנים ביותר, נגיד שמתחיל משבר כלכלי ולך יש הרבה פחות כסף לקנות. אתה עובר לקנות את המזון של חברה ב', חברה א' נסגרת אחרי חצי שנה. עכשיו המשבר וגם המתחרים חלפו מהעולם, חברה ב' מפסיקה לתת לך את המזון של-א' לא היה בחינם, מעלה את המחיר ומשתמשת בחומרים משמרים בריאים עוד פחות כדי להבטיח שכל התוצרת תמחר ולא תירקב. זה ההבדל בין יוניליבר לדייג (אני לא אוכל דגים, אז אני לא מתכוון ממש ליוניליבר וכו', הדוגמא להמחשה בלבד).
    אם מספיק חשוב לך ויש לך מקורות מימון ואגם ליד הבית, אתה תתחיל לגדל דגים לעצמך ולאכול טרי ובריא. אחרת, אתה שבוי של יוניליבר ואתה יכול להגיד לעצמך עד מחר שזה עונה על הצורך שלך בדגים וזה טעים ובריא.

  28. רגשות מחושבים: למכור בחצי מחיר, אם זהו מחיר הפסד, נקרא "מחיר טורפני" והוא אסור בהתאם לפרק ד' בחוק ההגבלים העסקיים (העוסק במונופולין). אם לא מדובר במחירי הפסד – הרי שאין בכך שום דבר רע. הצרכן מרוויח מוצר במחיר נמוך יותר. אם לחברה א' אין הוצאות על הובלה (שינוע זה עסק נורא יקר) ואין הוצאות על חומרים משמרים, מדוע היא מוכרת באותו מחיר? יכול להיות שחברה א' היא תאבת הבצע בסיפור הזה? לא, היא לא תאגיד ענק ולכן היא צדיקה גמורה. כאמור, אם לא מדובר במחיר הפסד אז מה שיש כאן הוא לגיטימי לחלוטין, ואפילו רצוי – המצב יוביל להגברת התחרות. הצרכן אמור לחשב את הפגיעה בבריאות במחיר ששווה לו המוצר, ולבחור באופציה הזולה ביותר. אם חברה ב' עדיפה בעיניו, וכל עוד אינה נוקטת בפרקטיקות שהחוק הגדיר כמונעות תחרות, אין בכך שום בעיה.

    גם לצרף מוצר נוסף, למנף את הכוח שלך בשוק אחד ולהרוויח ממנו בשוק אחר,זוהי פרקטיקה מונופוליסטית אסורה לפי פרק זה בחוק. לעיתים יתכן ויהיה מדובר בהסדר כובל לפי פרק ב' בחוק ואז אין צורך להוכיח כוח שוק, יש להראות פגיעה אפשרית בתחרות.

    ככה שאל תדאג, ישנם חוקים במדינה שאמורים למנוע מצבים כאלו, והממונה על ההגבלים העסקיים עושה עבודה טובה למדי. תחרות (שהיא אגב ערך קפיטליסטי, מרקסיסטים יקרים) מובילה לכך שתאגיד, גם אם הוא גדול, יצטרך להשקיע במוצא שלו ע"מ להגדיל את הרווחים. זו לא דיכוטומיה, השקעה במוצר לפעמים מביאה לגידול ברווחים. על זה במידה רבה מבוססת הכלכלה, שאחרת כולנו באמת היינו עובדים את האדמה במגל וחרמש. אין פסול בתאגיד שנהנה מפירות השקעתו, ההנחה היא כי לולא זאת הטכנולוגיה לא הייתה מתפתחת, ופיתוח טכנולוגי הוא כידוע (או שלא) מקדם גבוה לצמיחה במשק. גם תאגיד גדול חייב להשקיע במוצר, אחרת יבוא מישהו אחר עם טכנולוגיה טובה יותר ויהפוך אותו לדינוזאור. זו הסיבה שמיקרוסופט מוציאה גרסה חדשה של חלונות אחת לכמה זמן במקום להישאר עם חלונות 3.1. וכן, אני יודע אפשר להביא בהקשר של מיקרוסופט המון דוגמאות פסולות לניצול המונופולין שלה.

    ברור שיש תאגידים שינסו לנצל את כוחם לרעה, להרוויח רק מעצם גודלם והשליטה שלהם בשוק. אבל בסה"כ, יש לנו במדינה חוק הגבלים לא רע שנועד לטפל במצבים האלו. הדוגמא שהבאת היא בדיוק הסיבה שבגללה אסור מחיר טורפני ושבגללה אסור לכבול מוצר אחד במוצר אחר. ואם עדיין לא הבנת, הדוגמא הזו היא דוגמא למצב שלא אמור לקרות. אם יש שוק למוצר שונה וטוב יותר, לפחות לפי התיאוריה יש לו כלים לפרוץ החוצה בלי שהתאגידים יחסמו אותו בטקטיקות פסולות (אם כי יש חסמים אחרים, אני מודע לכך).

    וכל זאת לא אומר שאני מסכים לחלוטין עם סירו. התאגידים אכן יוצרים ומחזקים את הצורך הנפשי אצל האנשים. לא צריך לקרוא את לאקאן בשביל להבין זאת. כל מי שצופה בפרסומת למכונית שמוצגת לו בצורת רובוטריק מרקד רואה שאין קשר בין המפרט המכני של המוצר אותו היא מנסה למכור לפנטזמה שהיא מציגה.

    אבל מה אני מבין, אני דרדק שחי את חייו דרך סדרת ריאליטי. לפחות אני מקשקש על דברים שיש לי בהם קצת הבנה. המשך שבוע נעים.

  29. סירו

    פעם אנשים אספו צדפים, גולגלות וחלוקי נחל בחינם. עכשיו יש נעליים וטבעות חתונה, וזה עולה כסף. הצורך הפסיכולוגי נותר אותו צורך פסיכולוגי, ואף אחד לא הקנה לך אותו.

    הו הו איך שהקנו לך אותו. וממשיכים להקנות לך עוד כל הזמן. בלי הפסקה, מאז שאתה ממש קטן, בהמון דרכים מאד חכמות. זו לא קונספירציה סודית – מדברים על זה ברייש גלי. זו אפילו המדיניות הרשמית של ממשלת ארה"ב מאז מלחמת העולם השניה (פחות או יותר, אני קצת מחפף פה) זו בדיוק השיטה המדוברת. ואם אתה לא מבין את זה אני מצטרף ליו"ר בקריאתו הנרגשת להתעוררות.

  30. יואב, קודם כל הגזמתי בדוגמא כדי להבהיר אותה, לא חשבתי להגיע לכאלה פרטים. מודה. בו נעשה את זה לא חצי מחיר אלא 10 אחוז פחות. ובו נגיד שהם לא מצרפים את המוצר השני חינם אלא מוכרים אותו בזול מאוד בחנויות שמוכרות את מוצריהם בלבד (ואין עוד מישהו שמוכר את זה, אז זה לא פוגע בחברות אחרות מקומיות).
    דבר שני – אם אתה סומך על הרשות המבצעת שתפקח על אכיפת החוק מול בעלי ההון עם שניים וחצי המפקחים שיש לה, כנראה שהישרדות עוד לא מספיק מציאותית…אתה הזכרת את הריאליטי, לא יכלתי להתאפק 🙂 .
    דבר אחרון, התעלמת לחלוטין מהחלק העיקרי בדוגמא שלי, שבה אחרי שחברה א' נעלמה ורק חברה ב' נשארת עם החנות היחידה בשטח ויכולה להעלות את המחיר כאוות נפשה (בסדר, בסדר, במסגרת החוק, כי מחירי הנפט/הדולר/היורו/הקרח/המדד בנורוובגיה/הזן את מה שבא לך שישמע מרשים עלו), ואז מתחילה הבעיה לצרכן.

  31. רגשות מחושבים: כמה בורות והתנשאות…

    ה"מספרים" שהבאת בדוגמא אינם רלוונטיים. אין זה משנה אם מדובר ב50 אחוז הנחה, 10 אחוז או אחוז בודד. מחיר הפסד הוא מחיר הפסד. אם חברה ב' מוכרת במחירי הפסד הדבר אסור. אם היא מוכרת במחירי רווח, הרי שהיא מספקת את אותו מוצר במחיר זול יותר והדבר רצוי. חברה א' תיעלם מן השוק משום שאינה יעילה ומספקת את אותו המוצר במחיר גבוה יותר. כך השוק עובד, עם כל הרומנטיזציה לעסקים קטנים. אם חברה א' רוצה לבדל את עצמה, ולהציע מוצר אחר בדמות מזון בריאות, הישרדותה תלויה בכמה ביקוש יש לכך ובכמה היא יעילה בייצור אותם מוצרי בריאות.

    גם בדוגמא השניה – שוב, זה עדיין אסור לפי חוק ההגבלים העסקיים. אתה חושב שאנשי המשפט והכלכלה עד כדי כך מטומטמים שהם יאסרו על צירוף מוצר חינם אבל יתירו מכירתו במחיר "זול מאוד"? זה לא מראה רק על בורות אלא גם על התנשאות. אין זה משנה אם יש עוד חברות שמוכרות את אותו מוצר. מכירה לחנויות שונות במחירים שונים היא דבר שאסור למונופול לעשות (מכיוון ואולי הדבר מגביל חברות מלהיכנס לשוק).

    ברשות להגבלים עסקיים יש 57 אנשים, וזו המציאות. זו רשות גדולה למדי, עם תקציב נכבד למדי, שעושה עבודה טובה מאוד. תפתח את העיתונות הכלכלית. נכון שאתה לא מבין בה כלום (ד"ש לג'ון סטיוארט), וזה לא מרשים אותך (אבל לא מונע ממך לנהל דיונים בססמאות וקלישאות בנושא), אבל מעבר מהיר על הכותרות מדי יום יראה לך שהרשות להגבלים עסקיים פועלת היטב. מספיק לעקוב אחרי פעילות הרשות בנושא הבנקים ע"מ להבין שהיא ממש לא משרתת את בעלי ההון.

    בנוגע ל"חלק העיקרי" דוגמא שלך, הרי שהיא שוב מלאה באי דיוקים ובהפגנת בורות מקסימה. מבחינה חוקית, לא בטוח שהחברה יכולה להעלות את המחיר כאוות נפשה (הפסיקה בנושא מחיר מונופוליסטי גבוה מדי בארץ אינה חד משמעית. בארה"ב הדבר מותר, באיחוד האירופי הדבר אסור). מבחינה כלכלית, ברגע שהחברה תעלה את המחיר כאוות נפשה, היא תהיה נתונה לתחרות. הרי אם היא מספקת מוצר מסויים במחיר מופקע, יהיה מי שמסוגל לייצר ולספק את אותו מוצר במחיר נמוך יותר, והבעיה לצרכן תיפתר. ככה המנגנון התחרותי עובד. מונופול אכן יכול להרשות לעצמו לקבוע מחיר שהוא גבוה מהמחיר בתנאי שוק תחרותיים (ויש בכך "בעיה" לצרכן. אולם במקרה של מונופול טבעי הרי שיש לכך הצדקה, גם מבחינה צרכנית), אך בוודאי שלא כל מחיר "כאוות נפשו". בשלב מסוים, גם המונופול יפסיד קונים.

    הדוגמא שלך מוגזמת בגלל שהיא בכלל לא הגיונית מבחינה חוקית וכלכלית. רצוי להעמיק בפרטים בנושאים עליהם מנהלים דיון.

  32. יואב, אתה אולי מתבלבל עם אנשים אחרים, אולי נעלבת שהפנו לבלוג שלך כאל דוגמא למשהו זוועתי, אבל את זה לא אני עשיתי, ועד לתגובה זו גם לא הבעתי את דעתי על הבלוג שלך (הוא מזעזע!). ובכל מקרה, לא התנשאתי עליך בשום שלב.
    למרות נטייתך להעליב ולפגוע אנסה להסביר לך, שוב, מה מפריע לי בכח מוגזם של תאגידים, והפעם בלי להרחיב כדי שלא תתפס שוב למשהו שולי ותנסה להשפיל ולהעליב אותי בגללו (57 איש ברשות להגבלים עסקיים!!! וואו!!! כמה חברות יש בארץ? עזוב, כמה מתוכן בשליטה של בעלי הון/ תאגידים? כמה מתוך 57 האנשים האלו משמשים בפועל כמפקחים? גם אם כולם, זה נראה לך מספר מספיק? זה שהם בעצמם מתלוננים כל כמה חודשים (ובצדק!) שחסר להם כח אדם זה לא נוגע לך?

    יודע מה? תתעלם מהדוגמא שלי, היא כוונה לסירו, לא אליך. אלו דברי אליך :

    מתוך תגובת סירו (שמהציטוט ממנה התעלמת בלי אלגנטיות שוב ושוב) למרות שהיא מרכז הטענה שלי :

    אני מודע שזה יקר בלי סיבה, שהמבחר שלי מוגבל למה שהן מציעות, ושהן משקרות לי בפרסומות. אני קונה את זה כי זה נוח ויפה (יפה זה צורך פסיכולוגי אמיתי), וגם כי זה מה יש בחנויות, ואין חנויות אחרות.

    אתה לא רואה קשר בין זה שהמבחר מוגבל ויקר, שזה מה שיש בחנויות, ושאין חנויות אחרות לבין זה שמדובר בתאגידים? זכותך לא לראות, אל תקרא לי בור בגלל זה.

    שאלה שניה : אתה מסכים שמוצרים שפעם החזיקו שנים רבות עכשיו מיוצרים כך שיחזיקו קצת יותר משלוש שנות האחריות ואז יתקלקלו כדי שתקנה חדש? אם כן, אתה לא רואה קשר בין זה לבין תאגידים שמיצרים מוצרים באיכות ירודה במדינות עולם שלישי ומוכרים אותם בזול (לא בהפסד! בזול!) כך שמפעלים שהשקיעו קצת יותר באיכות המוצר שלהם ובשכר העובדים שלהם נסגרו? זכותך לא לראות, אל תקרא לי בור מתנשא בגלל זה. אתה לא מסכים שאיכות המוצרים בתחומים רבים נפלה כשהשתלטו על התחום תאגידים? רק תגיד ואשקיע בתגובה הבאה בקישורים לאנשים ודוגמאות שאם תקרא להם בורים אבין שהשחתתי את זמני איתך לריק.

    אתה שוב ושוב טוען שהחוקים הקיימים שומרים על תנאי שוק תחרותיים, אני שוב ושוב טוען שתנאי השוק הם לא תחרותיים אם מתחרה א' מייצר זיפת, מוסיף חומרים לא בריאים ומשלם כדי להסתיר את המחקרים שמוכיחים את זה, ומעל הכול מעסיק עובדים בתנאי עבדות. במצב כזה לכל מי שרוצה לייצר מוצר איכותי ולשמור על תנאי עבודה סבירים אין סיכוי להתחרות, ואם המצב בשוק חוסם כניסה של מתחרים חדשים זה אומר שהשוק לא תחרותי. אתה חושב אחרת? בוא תנסה להסביר למה.

  33. רגשות מחושבים: ההתנשאות שלך נובעת מתוך בורות. הלשון המזלזלת והלעג שעולה מתגובתך לא מכסה את ערוותך בנושאים שאתה מתעקב לתת "דוגמאות" בהם.

    בתגובה לסירו אמרת:

    הבעיה בתאגידים כרגע היא שכוחם גדול מידי, וברגע שנשבר איזשהו איזון אתה נתון למרותם בהרבה יותר מובנים מאשר הם נתונים למרותך כצרכן. ברגע שתאגיד אוסף משאבים ראשוניים מספיקים בשביל לקנות אותך בזול ולחנוק את המתחרים הקטנים, אזי לאחר מכן הוא כבר לא יצטרך להשקיע באיכות המוצר שלו ויוכל להפנות את כל מרצו להגדלת הרווחים.

    ואז הבאת דוגמא ממש לא מציאותית. ניסיתי להסביר לך למה ברגע שלקחת את הדיון מדיון ניאו-מרקסיסטי בעולם השיווק והפרסום (שכמו שאמרתי, בתור חסיד של לאקאן אני מסכים להרבה מן הדברים שנאמרו כאן) לדיון כלכלי שנוגע בהגבלים עסקיים יצאת מחוץ לאלמנט שלך. התחלת לדבר בקלישאות כמו "נשבר איזשהו איזון", "לחנוק את המתחרים", "לא יצטרך להשקיע באיכות המוצר", וביקשתי להראות לך שברגע שעוברים את נקודת האיזון (כוח שוק של מעל 50%), יש חוקים שמגבילים את חניקת המתחרים, ושהתחרות שאותה מנסים דיני ההגבלים לקדם מביאה להשקעה במוצר.

    נקודה שולית שאולי לא הדגשתי מספיק, ואולי חשוב עתה להתעכב עליה, היא הדיבור על "מגוון" מוצרים ושירותים בשוק. ניסיתי להסביר שהדרישה הזו שבאה מכל הניאו-מרקסיסטים שהתקבצו כאן עומדת בבסיס החשיבה הכלכלית האמריקנית, הקפיטליסטית. ערך התחרות הוא ערך שהם מבקשים להגן עליו באמצעות חוק ההגבלים האמריקאי. זהו חוק שצמח מתוך המשבר הכלכלי הגדול הקודם, ובעקבותיו הם הבינו שללא עידוד התחרות הכלכלה שלהם תקרוס.

    57 אנשים ברשות (עורכי דין וכלכלנים, לא מדובר במפקחים שהולכים בין בתי העסק ורושמים דו"חות. כמובן שהם עדיין במחסור, אבל זו ממש לא הנקודה והכל יחסי), חוק שמאפשר העמדה פלילית לדין עם עונשים חמורים ביותר, ובית דין מיוחד שעוסק בנושא אמורים להסביר גם לבור בנושא שמדובר באינטרס חשוב בעיני המחוקק והמדינה גם בישראל.

    אגב, אני לא טענתי שהחוקים שומרים על תנאי שוק תחרותיים. תחרות מושלמת היא פיקציה, ולא צריך להיות ניאו-מרקסיסט כדי להבין זאת. טענתי שהחוקים הקיימים נועדים להשיא את התחרות, ואילולא חוקים אלו המצב היה גרוע בהרבה. יש שווקים עם חסמי כניסה הרבה יותר גדולים מאשר שוק המזון בדוגמא שהבאת. זו דווקא דוגמא לשוק שבאמת יחסית קל לחדור אליו. לפעמים אלו חסמים שקשה, עד בלתי אפשרי, ואולי לא צריך, להתגבר עליהם. יש שווקים שמעצם טיבם לא יכולים להיות בהם יותר מכמה מתחרים, אבל אתה לא תבין זאת. לא כל שוק נועד להיות תחרותי לחלוטין, כשכל אחד יכול להיכנס אליו. לפעמים יש היגיון בשמירה על שוק קטן (ראה הזכיינים בטלוויזיה). אבל הדיון כאן הוא לא בהגבלים עסקיים או ברגולציה, זה בהחלט אוף-טופיק. הנה אני בכל זאת מטריח את עצמי לדיון הכללי.

    עכשיו, לשאר הטענות שנמנעתי להיכנס אליהן, אבל נקראתי בכל זאת:
    בוודאי שאני רואה קשר בין תאגידי הענק לכך שאין מבחר. או יותר נכון שיש מבחר מדומה. כל הסניקרס אותו דבר, כל משדרי החדשות אותו הדבר, כל הריאליטי אותו הדבר (זבל), וכל תוכניות הטלוויזיה אותו הדבר. חוץ מג'ון סטיוארט.

    רק שכמו הביקורת המוצדקת שהוטחה כאן בסירו, אני לא בטוח שבעבר זה היה שונה. אני לא בטוח שבימי הכפר העליזים, כשהיה מוכר דגים א' ומוכר דגים ב', היה כזה הבדל גדול בין מרכולתם. גם בעבר לא היה גיוון. קונפורמיזם היא תכונה אנושית, חברתית.

    אגב, לפעמים דווקא לתאגיד ענק יש מספיק בסיס כלכלי, מערכת יעילה (עלויות עסקה נמוכות) ותמריץ כלכלי על מנת לתת מגוון שירותים ומוצרים, הרבה יותר ממה שחברה קטנה מסוגלת לספק. הרבה פעמים התאגידים הגדולים הם אלו שביכולתם להיכנס לכל שווקי הנישה. אבל אל תיתן לזה לבלבל את ראיית השחור-לבן שלך (והנה זה מתחבר לדיון הכללי).

    אני חושב שאנחנו מצויים בזמנים יחסים מגוונים, שבהם יותר קל לקולות אחרים לצוף, וזה תודות לאינטרנט (ולרשתות החברתיות). נכון שהניאו-מרקסיסטים יבואו ויגידו שזו בדיוק האשליה – הגיוון הוא גיוון מדומה, אין באמת קולות אחרים, מדובר במנגנון קפיטליסטי לשחרור קיטור ע"מ שהציבור יחשוב שהוא מורד וימשיך לקנות את מה שמוכרים לו. גם אם יש מידה של צדק בתיאוריה הזו (וזו בעיקר תיאוריה שנוחה כתיאוריית קצה בעיני, שעשוע אינטלקטואלי כחלק מתהליך מחשבתי), הרי שהיא פשטנית. אבל לך תשכנע פרנואיד שלא רודפים אחריו. אני חושב שיש מספיק דוגמאות לכך שהזנב הארוך של האינטרנט מציף החוצה קולות שונים, גם אם הסקאלה לא רחבה כמו שחלק מהרומנטיקנים כאן, שמתרפקים בנוסטלגיה על עבר מדומיין, היו מקווים.

    יש לזכור כי עודף מגוון גם הוא רע – הן בהיבט הכלכלי-צרכני והן בהיבט הדמוקרטי. זו חלק מהביקורת על האנרכיה באינטרנט, לא? יותר מדי זבל, וכך לא עוסקים בדברים החשובים. בחיי שאנשים יחליטו מה הם רוצים, מגוון או רגולטור שיקבע להם איכות ובמה לעסוק.

    ועוד נקודה: לקנות מוצר ירוד בזול או מוצר באיכות גבוהה ביוקר? זו דילמה צרכנית לא פשוטה. לפעמים עדיף לקנות ירוד ובזול, כדי שישאר יותר כסף למגוון דברים אחרים. מי שיש לו מוצר איכותי, בשיטת ייצור יעילה, ימצא את השוק לכך.

    קח לדוגמא מכוניות. ברור שניתן לייצר מכונית הרבה יותר בטוחה וחסינה מזו הממוצעת. רק שהמו"פ יעלה הרבה כסף, כמו גם הייצור, ולא בטוח שכולם יקנו אותה כי היא תהיה יקרה מדי וחווית הנסיעה תהיה לא משהו. אז התקן הוא מכונית מספיק-בטוחה כדי שמספיק אנשים יקנו. כך גם עבד ביל גייטס, אגב. שחרר את חלונות מספיק בזמן כדי שהיא תעבוד יחסית טוב, במקום לחכות עוד שנים עד שהמוצר יהיה נטול באגים ואולי גם יעלה הרבה יותר. זה טרייד אוף. איכות עולה כסף. לא תמיד זה משתלם. לפעמים אנשים יעדיפו מוצר באיכות ירודה שעולה פחות, אבל העיקר שיוכלו להשתמש בו.

  34. "ההתנשאות שלך נובעת מתוך בורות", "אל תיתן לזה לבלבל את ראיית השחור-לבן שלך", "יצאת מחוץ לאלמנט שלך. התחלת לדבר בקלישאות", "…מכמה מתחרים, אבל אתה לא תבין זאת"
    אבל למרות כל זאת אתה בעצם מסכים עם טענותי העיקריות ואומר :
    "אני לא טענתי שהחוקים שומרים על תנאי שוק תחרותיים"
    "לא מדובר במפקחים שהולכים בין בתי העסק ורושמים דו"חות. כמובן שהם עדיין במחסור, אבל זו ממש לא הנקודה והכל יחסי"
    "בוודאי שאני רואה קשר בין תאגידי הענק לכך שאין מבחר. או יותר נכון שיש מבחר מדומה"

    חתיכת סגנון יש לך בחור, ממש עושה חשק להכיר אותך. אני מקבל שאני בור בהלכות חוקי המסחר, אבל לא במציאות סביבי, שעליה כתבתי. עכשיו רק בוא תראה לי איפה ראית בתגובות שלי התנשאות, או שאולי זו הייתה התגובה שהתחלת לכתוב לי או רגשות הנחיתות והצורך להצטדק על הבלוג שלך שבלבלה אותך (עכשיו אני מתנשא, אגב). בנוסף, הפכת אותי לניאו מרקסיסט ולמעריץ של ג'ון סטיוארט. אני ממש לא ניאו מרקסיסט ולא מכיר את ג'ון סטיוארט (המחשב ה#$#@ בעבודה לא מראה לי אפילו את הקליפים שיובל שם), ככה שאם אתה עונה לי, תענה לי. אם אתה עונה לקהל, תגיד שזה לקהל. זה שהפכת אותי לסטריאוטיפ של משהו ואתה מדבר לסטריאוטיפ ולא אלי הופך אותך למזלזל ומתנשא ולאיש שיחה די מפגר.לענות לסטריאוטיפים זה תמיד הרבה יותר קל.

  35. מהתחלה אמרתי שאני מסכים ברמה מסוימת לגבי הדיון הכללי שנוצר עם סירו (כן – התאגידים יוצרים את הצורך הנפשי, לא – לא בטוח שפעם היה יותר טוב, היום דווקא יחסית בסדר).

    מהתחלה כיוונתי רק לדוגמת הצד שניסית להביא בתמיכה לטיעונים האלו, שממש לא הייתה קשורה לדיון שהתנהל פה ושייכת לתחום אחר לגמרי.

    אם כבר ביקשת, איפה ההתנשאות?

    דבר שני – אם אתה סומך על הרשות המבצעת שתפקח על אכיפת החוק מול בעלי ההון עם שניים וחצי המפקחים שיש לה, כנראה שהישרדות עוד לא מספיק מציאותית…אתה הזכרת את הריאליטי, לא יכלתי להתאפק 🙂 .
    דבר אחרון, התעלמת לחלוטין מהחלק העיקרי בדוגמא שלי, שבה אחרי שחברה א' נעלמה ורק חברה ב' נשארת עם החנות היחידה בשטח ויכולה להעלות את המחיר כאוות נפשה (בסדר, בסדר, במסגרת החוק, כי מחירי הנפט/הדולר/היורו/הקרח/המדד בנורוובגיה/הזן את מה שבא לך שישמע מרשים עלו), ואז מתחילה הבעיה לצרכן.

    כל זאת כתבת זה מבלי להכיר את הרשות להגבלים עסקיים, תוך הפגנת זלזול במי שמדבר על נושאים שאתה בור בהם כמו חוק וכלכלה. כשכתבתי שאתה בור, התכוונתי לנושאים אלו, בהם התעקשת לזלזל. לכן גם אמרתי שאתה מתנשא.

    ואגב, גם הבלוג שלך מזעזע. ברמות. ואגב נוסף, לעשות קאט אנד פייסט מהדברים שלי זה לא רציני.

  36. אני, בניגוד אליך, לא מקשר לבלוג שלי בשום מקום כי אני עדיין לא בטוח שאני ממריא איתו לאנשהו (כתבתי שם לדעתי 5 פוסטים), לכן תודה שטרחת לחפש.

    אני עניתי לסירו, הוא נתן לדוגמא נעליים, אני עניתי מזון. נכון שזה אופטופיק מנקודת המוצא של הדיון הזה (רשתות חברתיות וכו'), אבל לא אני לקחתי את הדיון לשם ולדעתי זה בסדר שהוא שם.

    על הנקודה הראשונה אני באמת מתנצל (הדגשת שם את החלק הלא נכון אם אני לא טועה). הבעתי את התנגדותי לעמדתך באופן ציורי תוך שימוש בכך שקראת לעצמך דרדק שכל החיים שלו זה ריאליטי. ברור לי שכתבת את זה באירוניה, אם הייתי חושב שאתה אדיוט ושכל החיים שלך בריאליטי לא הייתי עונה לך בכלל. אפילו שמתי סמיילי בסוף!!! סליחה אם זה לא הובן.

    לא הבנתי מה בנקודה השניה זה התנשאות. ראיתי שאתה מדקדק במה שנראה לי כנקודות שוליות לעומת הנקודה המרכזית שלי (אם הבנת שזו דוגמא צדדית כמסתבר מתגובתך האחרונה, למה חפרת בה ולא ענית לעיקר???). לכן ניסיתי לכוון אותך לעיקר על ידי חסימת הערה נוספת מסוג "החוק אוסר על מונופול להעלות מחירים ללא סיבה" או מה שאתה תגיד שכתוב בחוק. ברור שאתה מכיר אותו הרבה יותר טוב ממני. זה אפילו הצליח כי בתגובה שאח"כ ענית גם לנקודות העיקריות שלי (ואפילו הסכמת איתן).

    דבר אחרון, לדעתי לעשות קאט אנד פייסט מתגובה שמגיבים עליה זה לדעתי יותר טוב מלהתעלם ממנה או לענות למשהו שלא נכתב בה (אם היית מתעמק בתגובות שלי למשל כמו שהתעמקתי בשלך היית שם לב שלא תמכתי במרקס ולא הזכרתי את ג'ון סטיוארט באף אחת מהן). בנוסף היא עוזרת לאנשים נוספים שאולי עוד לא התייאשו מההתנצחות שלנו להיזכר על מה מדברים בלי לקפוץ למעלה ולחפש. כצד שלישי שקורא ויכוח אני אוהב שעושים לי את הטובה הזו, אולי אני במיעוט.

    מכיוון שגם בתגובתך וגם בתגובתי זו אין שום דבר שקשור לדיון אפילו בהיבטים הכי כלליים שלו אני מציע שאם אתה מעוניין להמשיך תכתוב לי תגובה בפוסט האחרון שלי בבלוג (ייתן לי סיבה להיכנס אליו אחרי חודש וחצי), ככה יהיה לי מייל שלך ונמשיך משם.

  37. רגשות מחושבים

    אתה אומר לעצמך שזה נח ויפה, אבל אם תסתכל במה שכתבת מסביב תבין שלעולם לא תדע אם זה באמת נח ויפה או שפשוט לא זכית להכיר את החלופות.

    מה ההגדרה שלך לחלופות? אני מאוד נבון בבחירה בין חלופות *ריאליות*.

    אם תבוא חברה א', נהדרת, כמו שאת מתארת, אז אני מאוד אשמח לקנות ממנה אוכל יותר טעים ויותר בריא, אם אני אוכל להרשות את זה לעצמי. לא רק זה, אני גם אספר עליהם לחברים, ואעשה להם פוסט בפרופיל שלי בפייסבוק, ואספר כמה חברה א' היא נהדרת. יובל, על פניו, טוען שזה יהפוך אותי לאידיוט, ואני מאוד מתנגד לזה.

    הבעיה בתאגידים כרגע היא שכוחם גדול מידי, וברגע שנשבר איזשהו איזון אתה נתון למרותם בהרבה יותר מובנים מאשר הם נתונים למרותך כצרכן. ברגע שתאגיד אוסף משאבים ראשוניים מספיקים בשביל לקנות אותך בזול ולחנוק את המתחרים הקטנים, אזי לאחר מכן הוא כבר לא יצטרך להשקיע באיכות המוצר שלו ויוכל להפנות את כל מרצו להגדלת הרווחים.

    אני בהחלט מודע לאיום הזה, והוא נכון בתאוריה הכללית, אבל רק שם. יש לכך פתרונות:

    א) משרדי ממשלה מתאימים וחוקים שמטרתם למנוע מצבי מונופול וחוסר תחרות, ולדאוג שהשוק ימשיך להיות תחרותי (ולכן מערובות ממשלתית מסויימת בהחלט רצויה).

    ב) תקשורת חופשית וראוייה (וברור לי שינסו לקנות אותה. בגלל זה הגישה שיש לי באמצעות האינטרנט לאנשים ביקורתיים היא חשובה. בגלל זה אני מחשיב אנשים ביקורתיים. בגלל זה אגב, לתוכניות תחקירים יש רייטינג גדול, שזה מין מצב מצחיק, שתאגיד ירצה לפגוע בתאגידים אחרים).

    מה שיפה בשוק, שלפעמים ניתן ליצור באופן טבעי מצב שהדרך הטובה ביותר להגדלת רווחים, היא דווקא שיפור הבריאות והאיכות של המוצר.

    הלחץ הציבורי שגרם למקדונלדס לשפר את איכות המזון שלהם הוא דוגמה מעולה למהלך מוצלח של שוק קפיטליסטי. איך זה קרה? מעורבות ממשלתית? פיקוח? לא! סרט קצר וחובבני של איזה אחד העם, שאכל מקדונלדס במשך חודש, והשמין.

    הבחור הזה, בהשקעה של מצלמת וידאו ביתית, שינה את המתכונים ואת המוצרים של תאגיד עצום כמו מקנדולנדס. מי שבוי של מי?

    או למשל המאמץ לפתח מכוניות יעילות ולא מזהמות סביבתית. האם זו תרומה של אל גור? לא.
    התאגידים האמריקאיים היו חמדנים. הם יצרו מכוניות לא יעילות, יקרות, וניסו למנוע תחרות בכל מחיר, ע"י פיקוח שלטוני על היבוא. אבל מי בסוף ניצח, גם בארצות הברית? מכונויות יפניות שהן יותר אמינות, יותר קטנות (חניה) ויותר יעילות בדלק.

    מחיר הנפט הגבוה, והחמדנות של מדינות יצרניות הנפט (שהן קרטל מאורגן) הוא זה שגרם למליוני צרכנים לבחון טכנלוגיות דלק אלטרנטיביות. כל החברות הגדולות מחפשות אלטרנטיבה.

    עצם החמדנות של קרטל הנפט והתאגידים האמריקאים, וחוסר האכפתיות שלהם מטובת הצרכנים, היא שתביא את סופם. זה מה שיפה ב"שיטה".

    זה ההבדל בין יוניליבר לדייג (אני לא אוכל דגים, אז אני לא מתכוון ממש ליוניליבר וכו', הדוגמא להמחשה בלבד).

    זו תמימות רומנטית. דייגים של פעם לא ניסו לחבל בתחרות? הם לא עבדו על אנשים כדי למכור סחורה מקולקלת? קצבים, לא עשו טריקים כדי שבשר לא טרי, ייראה טרי, לפני המצאת התאגידים?

    לא רק שכל אותן תופעות של רמייה היו קיימות בעבר, אלא שללא התארגנות בתאגידים וחברות ענק, דייגים, איכרים ובעלי משק, לעולם לא היו מצליחים להאכיל את כל האנשים שהם מאכילים כיום. אם יש משהו שאנחנו יכולים לזקוף לטובת התאגידים ומרכולי העק זה שמוות ברעב זה תופעה שכמעט נעלמה בעולם המערבי.

    אם מספיק חשוב לך ויש לך מקורות מימון ואגם ליד הבית, אתה תתחיל לגדל דגים לעצמך ולאכול טרי ובריא. אחרת, אתה שבוי של יוניליבר ואתה יכול להגיד לעצמך עד מחר שזה עונה על הצורך שלך בדגים וזה טעים ובריא.

    אם יש לי בחירה בין יוניליבר לבין חברה אחרת / גידול דגים עצמאי (נניח שזו אופציה) אז אני בכלל לא שבוי. אתה תגיד, שאני כן, כי גידול דגים באגם זה לא אופציה ריאלית, ואני אגיד אההא! אתה צודק. אבל זה לא אשמת יוניליבר, ומכיוון שהדגים של יוניליבר עדיפים על להיות רעב, אז יוניליבר עושים לי שירות. הם יכלו לא למכור דגים בשום צורה.

    אתה רומז שיש לי חלופה טונה טעימה ובריאה וזולה, שיוניליבר מונעים ממני בכח הרשע. וזה לא ממש נכון. טונה טריה ובריאה עולה המון כסף. מה הברירה שאתה משאיר לאנשים עניים, שלא מסוגלים להרשות לעצמם אוכל טבעוני ללא כימיקלים?
    זה נשמע כאילו שאתה מעדיף שהם ימותו ברעב. העובדה שיש להם מה לאכול היא בין השאר הודות ליוניליבר והטונה המשומרת שלהם.

    אם אתה סומך על הרשות המבצעת שתפקח על אכיפת החוק מול בעלי ההון עם שניים וחצי המפקחים שיש לה, כנראה שהישרדות עוד לא מספיק מציאותית…אתה הזכרת את הריאליטי, לא יכלתי להתאפק 🙂 .

    בעיית המפקחים היא בעיה של אכיפת החוק בישראל, שקיימת לא רק בתחום הזה. לא חושב שתמצא בקרב החולקים על יובל אנשים שיגידו לך שצריך להוריד את כמות המפקחים של משרד התמ"ת.

    ….החלק העיקרי בדוגמא שלי, שבה אחרי שחברה א' נעלמה ורק חברה ב' נשארת עם החנות היחידה בשטח ויכולה להעלות את המחיר כאוות נפשה

    שזה נחשב למצב מונופול, שהוא מצב לא תקין גם בעיניי, וכל תומך שוק חופשי יגיד לך שזה מצב גרוע, שצריך למנוע בסיוע ממשלתי. חוצמזה, כמו שיואב אמר, כנראה שברגע שהחברה תעלה את המחיר בצורה מוגזמת, תווצר תחרות חדשה.

    אנחנו רואים את זה קורה בשוק הבידור כאשר מפיקי הסרטים והמוזיקה מנסים להכריח אנשים לקנות את המוצר שלהם ב-14 דולר לדיסק, ואנשים מסרבים, למרות כל הלובי החזק שלהם בנושא זכויות יוצרים ומדיה. ומה התחרות? שוק שחור (הורדות חינם, שמבוססות הרבה על פרסומות) ושירותי מוזיקה זולים מאוד ברשת.
    מי לדעתך מנצח?

    אתה לא רואה קשר בין זה שהמבחר מוגבל ויקר, שזה מה שיש בחנויות, ושאין חנויות אחרות לבין זה שמדובר בתאגידים?

    הקשר הוא בגלל מצבים של אוליגופול / מונופול סמוי, ולא בגלל תאגידים.

    פעם, לפני שבאו חברות סלולרי שמכרו לנו "כוכבים", שיחות טלפון עלו המון והתנתקו כל הזמן.
    זה בגלל שבזק /פלאפון היו תאגיד תאב בצע? לא, זה היה בגלל שוק מונופוליסטי.

    אגב אם נחזור שנייה לנעליים – יש המון חברות שמוכרות נעליים זולות, שמישות לחלוטין, שמרוויחות יופי. היה זמן שקניתי אותן. עכשיו אני הולך עם מותג כי הוא באמת יותר נוח, וגם כי הוא יותר יפה. ולהיות יפה ומקובל זה צורך פסיכולוגי אמיתי לגמרי, אי שם בפירמידה של מסלו.

    באשר לעניין שהמחיר יקר – זה גם קשור למצב התחרות. אגב, בפוסט הקודם הצעתי טענה שחלק הארי במוטיבציה שלך הוא עניין המחיר הגבוה של מוצרים של תאגידים לפי דעתך. לא ענית לסעיף זה.

    אתה מסכים שמוצרים שפעם החזיקו שנים רבות עכשיו מיוצרים כך שיחזיקו קצת יותר משלוש שנות האחריות ואז יתקלקלו כדי שתקנה חדש? אם כן, אתה לא רואה קשר בין זה לבין תאגידים שמיצרים מוצרים באיכות ירודה במדינות עולם שלישי ומוכרים אותם בזול (לא בהפסד! בזול!)

    ההצהרה הזאת נכונה בצורה שטחית. אני מסכים שפעם מוצרים החזיקו שנים רבות, אבל פעם הם עלו הרבה, ידעו לעשות פחות, והיתה פחות תחרות, ופחות חדשנות טכנלוגית. גם המוצרים היקרים נעשים היום במדינות עולם שלישי. יש תאגידים איכותיים ויש לא, תלוי למי הם מכוונים שיקנה, כי איכות היא דבר יקר.

    נפתח בהודאה: מכונת הכביסה שהיתה לנו בשנות ה-90 היתה מאוד עמידה, איכותית, והחזיקה המון זמן. המכונה שקנינו כשהחלפנו אותה התקלקלה המון והחלפנו אותה מהר. רק מה? המכונה הראשונה היתה של תאגיד גדול, וגם השנייה של תאגיד גדול.

    הלכנו וקנינו מכונה חדשה, שלישית. השקענו יותר מאמץ במחקר אינטרנט לגבי תכונות שחשובות לנו במכונת כביסה. המכונה החדשה השלישית, גם היא של תאגיד גדול. היא יותר טובה מהמכונה הקודמת. היא אולי פחות פחות עמידה מהמכונה משנות ה-90 כי היא עשויה מצינורות פלסטיק דקים.

    א-ב-ל יש לה תוכניות חסכון במים, שבקודמת לא היה. יש לה טיימר יותר טוב, תוכניות יותר עדינות לבגדים שלי, ויותר קל לתקן אותה. לפני כמה חודשים נציג החברה הגיע אלינו עם תיקון שהחברה הוציאה- עדכון של התוכנה במכונה. מעניין כמה קל היה לעשות את זה במכונה משנות ה-90.

  38. *mio*

    פעם אנשים אספו צדפים, גולגלות וחלוקי נחל בחינם. עכשיו יש נעליים וטבעות חתונה, וזה עולה כסף. הצורך הפסיכולוגי נותר אותו צורך פסיכולוגי, ואף אחד לא הקנה לך אותו.

    הו הו איך שהקנו לך אותו. וממשיכים להקנות לך עוד כל הזמן. בלי הפסקה, מאז שאתה ממש קטן, בהמון דרכים מאד חכמות. זו לא קונספירציה סודית – מדברים על זה ברייש גלי. זו אפילו המדיניות הרשמית של ממשלת ארה"ב מאז מלחמת העולם השניה (פחות או יותר, אני קצת מחפף פה) זו בדיוק השיטה המדוברת. ואם אתה לא מבין את זה אני מצטרף ליו"ר בקריאתו הנרגשת להתעוררות.

    נעזוב את העובדה שרק חזרת על טענתך תוך התעלמות מהדוגמאות שהבאתי, אתה גם מתעלם מכך שהצורך הזה מוכר ונלמד בכל קורס מבוא לפסיכולוגיה.

    איו לי ויכוח על כך שפרסומות בהחלט משחקות על הצורך הזה ומנסות למכור לי דברים. אבל בחייך, לטעון שהצורך הפסיכולוגי ברכוש, או בהפגנת המעמד החברתי שלי (באמצעות רכוש) הוא המצאה? לטעון שהצורך הזה הוקנה לי ע"י תאגידים?

    הצורך האנושי ברכוש לטובת רכוש, והנסיון בהגדרת סטטוס דרך רכוש, הוא שורשי ומוטבע בנו באופן עמוק, בלי שום קשר לקמפיין מסחרי ולקיום תאגידים. כדי להווכח בכך צריך רקע בסיסי ביותר בפסיכולוגיה, ורקע בסיסי ביותר בהיסטוריה.

    בוא נעמיד את הטענה שלך למבחן התוצאה – נמצא מדינה שלא היה בה חינוך לצריכה. עדיף מדינה שאי אפשר היה לצרוך בה. מדינה ללא תאגידים, פרסומות, שוק קפיטליסטי, וממשלת ארצות הברית, ונראה איך אנשים מתנהגים שם. כנראה שהם לא ירוצו לקנות דברים, נכון?

    חיית פעם במדינה קומוניסטית, מאחורי מסך הברזל? כי ההורים שלי כן, וגם אני, עד גיל צעיר.

    אתה חושב שבברית המועצות אנשים לא ניסו להשיג טלויזיה יותר גדולה, בלי שהיה להם צורך ממשי בה? דאצ'ה (בית קיט) יותר גדולה? מכונית פרטית (על אף שהיתה תחבורה ציבורית)?

    אתה חושב שלא ניסו להשיג בגדים שנעשו במפעלים בצ'כוסלובקיה, כי זה נחשב יותר אופנתי? אתה חושב שלא היה שוק שחור ענקי ובלתי חוקי במוצרי נוחות?

    אתה חושב שמישהו לימד אותם את זה, או שהממשלה ניסתה להקנות להם את הרצון לצרוך? להפך, הממשלה דיכאה את זה וניסתה לשכנע את כולם שאין טעם לצרוך או לרצות יותר.
    דווקא אל מול מכונת התעמולה החזקה ביותר, והטוטאליטרית ביותר, התכונות האנושיות הבסיסיות עמדו איתן.

    כל הכסף שאנשים מבזבזים על מוצרי נוחות ועל צריכה במערב, בוזבז גם בברית המועצות. פשוט שם הוא בוזבז מתחת לשולחן, בצורת שוחד לפקידים מושחתים, או בשוק השחור.

    לטעון שהצורך הפסיכולוגי ברכוש, בצריכת רכוש חדש למטרת סיפוק צרכים עליונים, הם הקנייה חברתית, זה בורות.

    —-

    אני רוצה להקדיש מקום לטענה שהתאגידים הופכים אותנו לשבויים שלהם באמצעות תעמולה סמוייה וגלויה, ושאנחנו כולנו חיים במעין מטריקס מותגי.

    הרבה אנשים פה טוענים שהתאגידים כל הזמן משכנעים אותנו לקנות דברים שאנחנו לא צריכים. וזה נכון, אבל זה עדיין לא משלים את הטענה של יובל ושל mio.

    בבסיס הטעות של רבים כאן, עומדת ההנחה שהציבור הרחב (מלבדם כמובן) הוא קבוצה של פתיים חסרי יכולת שליטה עצמית, שחיים במטריקס מותגי. צר לי, אבל זה שטויות.

    בוא נעבור לכמה דוגמאות של מוצרי נוחות, כי שם הטענות האמיתיות על "דברים שאני לא צריך שנדחפים לי לתודעה".

    א) האם אני באמת צריך את כל השטויות שמוכרים לי?
    יש לי נוקיה די ישן, כי אני לא מעוניין במכשיר MP3 מצלמה פלייסטיישן עם סנייק תלת מימדי. אני שמח במכשיר הישן שלי, וגם מזלזל באנשים שיש להם אייפון או נוקיה הכי חדש בשוק.

    רק מה, לפני כמה שבועות הייתי זקוק באופן נואש לבדוק מידע באתר מסויים לטובת הלימודים, ולא היה חיבור אלחוטי. הייתי מאושר מאוד לפגוש מכר שלי שהיה לו טלפון מתלהב מהסוג שאני שונא, עם מקלדת עם כל האותיות. וואלה, מסתבר שיש לזה שימוש, ואני עם כל השנאה שלי לגאדג'טים, הייתי מאוד זקוק לו.

    האם אני זקוק לו בצורה שסלקום טוענים? לא. אבל לא מדובר באיזה שטות חסרת תועלת.

    ב) האם באמת תאגידים גדולים באמת קונים את נפשנו בתעמולה בעתונות וברשת?

    אינטרנט דור 1 וחצי, אפשר לי בקלות להתגבר על הכח של הקמעונאים הגדולים בשוק, שניסו לדחוף לי מוצרים בינוניים ויקרים, ואפשר לי להתגבר על כל הפמפום הגלוי והסמוי של תאגיד אפל, שניסה לדחוף לי מוצר יקר מאוד שיש לו חלופות רבות. האינטרנט, בייחוד אתרים עם תגובות צרכנים היו גורם מכריע. קניתי מכשיר שעונה על הצרכים שאני הגדרתי, במחיר מבצע, שמצאתי באחת מתוך עשרות חנויות האלקטרוניקה הקטנות ב-ZAP. קיבלתי שירות מעולה ואח"כ כתבתי תגובה אוהדת ב-ZAP .

    נחזור לטיעון המקורי של יובל – אם אני אמליץ על החנות (רשת עם מותג עולה) זה רע? המכשיר המעולה שקניתי בזול היה של מותג מתחרה לאפל. אם אני אמליץ על מוצרי החברה, זה יהיה עבדות?

    בניגוד לתמונה המוצגת ע"י חסידי התאוריות המרקסיסטיות, ההייפ של תאגידי הענק פשוט לא עובד. אנחנו לא הופכים לעבדים נרצעים של הממון.

    רוב האנשים שאני מכיר או פוגש ברחוב הולכים עם נגנים זולים של חברות מתחרות, לפעמים לא מוכרות בכלל, כי הם עונים להם על הדרישה. כל זאת בלי להיות חלק מהברנז'ה של המגניבים מהעיתונות/בלוגוספירה, ובלי להכנע לפרסום הגלוי והסמוי של אפל. העובדה שעיתונים כותבים על אייפון ועל אייפוד כל היום זה נכון, אבל זהעוד לא הפך אף אחד לטיפש יותר ממה שהוא נולד. אני מכיר מעט מאוד אנשים עם מוצר של אפל. ומי שיש לו, אז זה באמת מי שחשוב לו היתרונות (ויש להם יתרונות – ממשק, נוחות, יוקרה) ושיהנה.

  39. סירו, תודה. באמת לא לקחתי בחשבון את הוזלת המוצרים שמאפשרת לאנשים שלא היה להם כלום שיהיה להם משהו. זו בהחלט נקודה לזכות התאגידים.
    אני לא תומך בהשמדת התאגידים או מניעת פעולתם. גם אני חשבתי כשמילאתי דלק בתחנה של shell או משהו כזה בקצה האי הדרומי של ניו זילנד שאם לא היה תאגיד כנראה גם אני לא הייתי מגיע לשם. אני רק מצר על כך שקשרי הון שילטון וסתם תקציבים נמוכים מונעים את אכיפת החוקים שאתה ויואב מזכירים פה ויוצרים יותר מידי מקרים שהאיזון שהזכרתי מופר לטובת התאגיד. לדעתי זה איום שמתממש לא מעט, ממש לא רק בתיאוריה (עמלות בנקים, קשרי בנקים-תקשורת…). כנראה שהנטיה לקחת עוד ולהרגיש שזה בסדר ובעצם מגיע לך בזכות כל עוד לא עוצרים אותך היא גם כן חלק מהטבע האנושי כמו הצורך ברכוש, אולי אפילו תת-סעיף של הצורך הזה (הבונוסים של AIG והעובדה שפתאום עובדים מתחילים להחזיר אותם למרות שמשפטית הם יכולים להגיד לכולם תקפצו לי זו דוגמא לזה, לדעתי).
    כשדייג מקומי מרמה, פוגע בסחורה של דיג אחר ומוכר סחורה דפוקה סביר להניח שלתחרות שתפיל אותו ייקח שנה או שתיים להגיע. כשתאגיד משתלט על תחום במדינה/יבשת שלמה ליד הנעלמה ייקח הרבה יותר זמן לפעול (כמה שנים לקח למכוניות היפניות להשתלט על השוק האמריקאי?), לכן אולי תיאורטית זה אותו שוק ואותם תיקונים, אך מעשית הסקאלות השונות של הגודל מצדיקות את ההפרדה בין המקרים.

  40. סירו, על רוב הנקודות שלך כבר ענו כאן לפני, אבל כמה הערות בכל זאת:

    – העובדה ש"נוחות" נתפסת בעיננו כערך מאד משמעותי היא לא מובנת מאליה. אפשר בלי מאמץ גדול לחשוב על חברה שבה סולידריות חברתית, כבוד, איכות הסביבה או יצירתיות תופסים מקום יותר משמעותי מאשר נוחות. כנ"ל לגבי תועלת כלכלית "נקייה". אגב, אני לא יודעת מה איתך, אבל הסניקרס שלי לא משמשות לשום ספורט שהוא בכלל, ואני לא הולכת למסיבות קוקטילים (מישהו בישראל הולך לכאלה?!).
    – כשמדברים כאן על תאגידים אף אחד לא מתייחס להגדרה המשפטית הנקייה של התאגדות תאגידית, אלא לתאגידים המסחריים, הדורסניים הגדולים. במקרה הזה, בהחלט!, הכמות והגודל עושים את ה"איכות". בדיוק באותה מידה יש עוד גורמים על הסקאלה בין קפיטליזם ומשטר תאגידי לבין קומוניזם.
    – אתה באמת לא רואה הבדל בין כתיבת פוסט שאומר "תקנו אצל הירקן, הוא אמנם קצת יקר אבל יש לו יופי של סחורה" או "הצלחתי לעבור את עונת המבחנים בזכות הקפאין שבקוקה קולה" לבין קעקוע הסווש של נייקי על הזרוע, או הצבת הלוגו של פפסי בתור התמונה שלך בפייסבוק?
    – עפרונית. העלמה עפרונית. מיודעת פעם אחת, תודה.

  41. האביר שלא היה – אד הומינם? אני חושב שאפשר למנות פה כמה וכמה פוסטים שהיו מאד אד הומינם, ושלי ודאי שלא נכלל ביניהם. תודה.

    רגשות מחושבים:

    אני רק מצר על כך שקשרי הון שילטון וסתם תקציבים נמוכים מונעים את אכיפת החוקים שאתה ויואב מזכירים פה ויוצרים יותר מידי מקרים שהאיזון שהזכרתי מופר לטובת התאגיד. לדעתי זה איום שמתממש לא מעט, ממש לא רק בתיאוריה (עמלות בנקים, קשרי בנקים-תקשורת…). כנראה שהנטיה לקחת עוד ולהרגיש שזה בסדר ובעצם מגיע לך בזכות כל עוד לא עוצרים אותך היא גם כן חלק מהטבע האנושי כמו הצורך ברכוש, אולי אפילו תת-סעיף של הצורך הזה (הבונוסים של AIG והעובדה שפתאום עובדים מתחילים להחזיר אותם למרות שמשפטית הם יכולים להגיד לכולם תקפצו לי זו דוגמא לזה, לדעתי).

    אני ודאי מסכים לגבי מה שאתה אומר על הון שלטון, והפרת האיזון.
    אני גם מסכים שהאיזון לקוי בהרבה תחומים (להלן: הצלחת חוק DMCA), אבל קשה לי מאוד לקבל את הטענה שכולם סוג של אידיוטים מהופנטים. להיפך, יש הלך רוח מאוד אנטי-תאגידי מאוד נפוץ בשנים האחרונות. לדעתי אפילו ברמת ההגזמה.

    עניין הבונוסים של AIG מאוד הרגיז גם אותי, ועובדה שהם קיבלו על הראש גם בדעת הקהל וגם בחקיקה. מצד שני, לזכותם ייאמר שהם עדיין היו כבולים בחוזים שונים שאיימו בסנקציות יקרות יותר. הם היו צריכים למצוא מוצא אחר מה"ברוך", וודאי שלא לשלם בונוסים היסטריים כשהם על סף פשיטת רגל, וקיבלו סיוע ממשלתי.

    כשדייג מקומי מרמה, פוגע בסחורה של דיג אחר ומוכר סחורה דפוקה סביר להניח שלתחרות שתפיל אותו ייקח שנה או שתיים להגיע. כשתאגיד משתלט על תחום במדינה/יבשת שלמה ליד הנעלמה ייקח הרבה יותר זמן לפעול (כמה שנים לקח למכוניות היפניות להשתלט על השוק האמריקאי?), לכן אולי תיאורטית זה אותו שוק ואותם תיקונים, אך מעשית הסקאלות השונות של הגודל מצדיקות את ההפרדה בין המקרים.

    עניין הזמן והסקאלה הוא נכון ואני מסכים. יותר קשה להתנגד לתאגיד, במיוחד כשהוא מחסל את התחרות. אני למשל מודאג מאוד מחוק DMCA או מהגדילה של שופרסל. כל עוד יש תחרות בריאה, ללקוח יש כח ביד והתאגידים עושים דברים טובים. ברגע שאין תחרות – הכח משחית, ואני לא אכחיש את זה.

    עלמה

    סירו, על רוב הנקודות שלך כבר ענו כאן לפני, אבל כמה הערות בכל זאת:

    – העובדה ש"נוחות" נתפסת בעיננו כערך מאד משמעותי היא לא מובנת מאליה. אפשר בלי מאמץ גדול לחשוב על חברה שבה סולידריות חברתית, כבוד, איכות הסביבה או יצירתיות תופסים מקום יותר משמעותי מאשר נוחות. כנ"ל לגבי תועלת כלכלית "נקייה". אגב, אני לא יודעת מה איתך, אבל הסניקרס שלי לא משמשות לשום ספורט שהוא בכלל, ואני לא הולכת למסיבות קוקטילים (מישהו בישראל הולך לכאלה?!).

    חברה שבה סולידריות חברתית כבוד ואיכות הסביבה… נו, באמת. שנינו חיים בעולם האמיתי, שמלא אנשים אנוכיים וגרגרנים. גם אם את לא מודה שאת כזאת, את מכירה מלא כאלה במקום העבודה שלך 🙂

    סולידריות חברתית היא לא ערך אנושי מולד, אלא אידאל נרכש, שיש כאלה שמסכימים איתו ויש כאלה שלא. ודאי אי אפשר להכליל את זה כתכונה אנושית בצורה שבה חיפוש "נוחות" היא תכונה אנושית. הנוחות האישית שלי חשובה לי יותר מסולידריות חברתית, ויש לדעתי מספיק מחקרים פסיכולוגיים שייתמכו בכך שזה מייצג את רוב בני האדם.

    אגב, איכות הסביבה מסתכמת לאישיו אנוכי ביותר (בוא נודה, אנחנו בעצם פוחדים להרוג את עצמנו). ואם את בספק, יש לי קליפ של ג'ורג' קרלין להראות לך 🙂

    בקיצור – אני מעדיף שננתח את העולם והאנושות כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים הם יהיו (אדיבים, מתחשבים, דואגים לזולת ומסתפקים במעט).

    עניין הסניקרס – גם פספסת את הנקודה וגם העברת את הדיון לאישיו לא חשוב. שאלתי אותך מה קדם למה, הצורך בסוגים שונים של נעליים (ריצה / טניס / צבא) או ההמצאה של הנעל ע"י החברות. גם אם אישית את קונה נעליי ספורט ועושה איתן משהו אחר, זה לגמרי לא משנה את הנקודה.

    אגב, אוף טופיק – אני לא רופא רגליים, אבל נראה לי שסניקרס מהווים בחירה לא רעה לצורכי הליכה + ריצה נדירה (לאוטובוס, או למעלית), בייחוד יחסית לנעליים עם הסולייה השטוחה והפרימיטיבית שהיו נהוגות פעם.

    לתאגידים המסחריים, הדורסניים הגדולים. במקרה הזה, בהחלט!, הכמות והגודל עושים את ה"איכות". בדיוק באותה מידה יש עוד גורמים על הסקאלה בין קפיטליזם ומשטר תאגידי
    לבין קומוניזם.

    אני חושב שאת עושה עוולה לקפיטליזם, אשר מנסה, ךהבנתי, להמנע ממצב של תאגידים דורסניים המקושרים לשלטון. אני גם לא אסכים עם קביעה שאנחנו חיים באיזה משטר תאגידי.

    יש גם קואופרטיבים, גילדות מקצועיות, וארגוני עובדים, שיש להם השפעה גדולה ומשחיתה על ממשלים ברחבי העולם. אין פה שום קשר לקפיטליזם. הרבה חוקים כלכליים באירופה הם פרי של הלובי החקלאי, שמגן על האינטרסים הצרים שלהם, לעומת האינטרסים של הצרכנים, ומונע תחרות מצד מדינות אחרות.

    למיטב הידוע לי, העליות במחירי החיטה בעולם, שמאיימות על שלטון מצרים בין השאר, הם פרי בעיקר של שינויים בהקצבות קרקע של חקלאים באירופה ובארצות הברית, ונסיון פופוליסטי לגידול ענקי של תירס לטובת דלק אורגני (שלפי מה שקראתי דקל מבוסס תירס זה בזבוז בפני עצמו).

    – אתה באמת לא רואה הבדל בין כתיבת פוסט שאומר "תקנו אצל הירקן, הוא אמנם קצת יקר אבל יש לו יופי של סחורה" או "הצלחתי לעבור את עונת המבחנים בזכות הקפאין שבקוקה קולה" לבין קעקוע הסווש של נייקי על הזרוע, או הצבת הלוגו של פפסי בתור התמונה שלך
    בפייסבוק?

    וכמה אנשים את מכירה שעשו את זה?
    מי שעושה קעקוע של נייקי על הזרוע, טמבל בדיוק כמו מי שעושה קעקוע של דרקון, או בחורה.

    גם אם אני אתלהב ואשים לוגו של מותג בירה בפרופיל שלי, זה יהיה כדי להתלהב שאני גבר ושותה בירה סטאוט כמו יורד ים אמיתי, ולאו דווקא כי אני עבד נרצע של מותג זה או אחר.

    זה נועד לשרת צורך פסיכולוגי בהזדהות והצגת "ייחוס". כמו לשים סמל של המוסד האקדמי שבו למדתי, להיות בקבוצה של העיר שלי, להתלהב מהסמל של היחידה שלי בצבא וכו'. מפגר באותה מידה, ומשרת אותו צורך להגיד לאנשים "אני כזה תותח".

    אגב, אנשים יפסיקו לשים סמלים של חברה ברגע שהיא תהיה לא פופולארית. אין הרבה אנשים ששמים סמל של בנק הפועלים.

  42. העלמה עפרונית וסירו: קצת אוף-טופיק, ואולי לא, אבל המונח "משטר תאגידי" הוא התרגום העברי המקובל (בספרות המקצועית) של המונח corporate governance, שמשמעותו שונה מזו בה אתם משתמשים כאן. אתם וודאי מתכוונים ל"שלטון של תאגידים" או משהו בסגנון.

  43. יואב – אתה צודק, כמובן, ואין לי אלא להאשים את העובדה שכתבתי את התגובה ההיא תוך כדי נסיון ללמוד דיני חברות (:
    סירו – נדמה לי שהאביר התכוון לאד אבסורדום, ולא לאד הומינם (אבל את זה צריך לשאול אותו).
    גם בעולם של אנשים אנוכים וגרגרניים יש נקודות איזון שונות בין ערכים שונים. השאלה עד כמה אתה נותן משקל לנוחות (האישית או החברתית) שלך, ומה בדיוק כוללת אותה "נוחות" היא לא גזירת גורל, בדיוק כמו שהשאלה "מה זה יופי" משתנה בין הדורות. באופן אישי, נראה לי יותר נוח להחליף מכשיר סלולרי אחת לחמש שנים, ולהסתפק בשלוש זוגות נעלים במקום שלושים, אם זה אומר שאני צריכה לעבוד פחות שעות. המרדף אחרי המותג-הגדול-הבא לא קשור לנוחות, ויותר מזה – דורש מאיתנו לעבוד יותר ויותר. איך זה משפר את איכות החיים שלך? אגב, יש גם "מספיק מחקרים" לפיהם האדם הוא חיה חברתית ששואבת סיפוק ונדרשת לקהילה. סולידריות חברתית לא אומרת בהכרח שאתה צריך להקריב את עצמך, או להסתפק במעט, אתה יודע. אבל יש הבדל בין "להסתפק במעט" לבין "להסתפק במה שאני צריך" לבין "לא להסתפק בשום שלב במצב הנתון ותמיד לרצות את הדבר הבא".
    סניקרס הן לא נעלי ספורט, ובאמת שהם לא הנושא כשלעצמן. נעלים הן רק דוגמא. אני לא יודעת איזה נעלים היו פעם, וגם לא מתכחשת לעובדה שיש היום שיפורים טכנולוגיים ושיש לא מעט דברים שהיום הם יותר טובים מאשר היו פעם, ושחלק מהשיפורים האלה הם חלק בלתי נפרד מהתחרות הכלכלית. אבל זה לא באמת קשור לנקודה שלי, נכון?

    כמה אנשים אני מכירה שלובשים בגדים מסוימים רק כי יש עליהם לוגו של חברה מסוימת? הרבה, למה? אתה לא? אתה לא רואה הבדל בין קעקוע של נייקי לבין קעקוע של דרקון. אוקי, נשאר חלוקים. אגב, הרבה מאד חברות משלמות הרבה מאד כסף כדי לשכנע אותך שהבירה שאתה שותה מעידה שאתה גבר/כוסית/פופלארי-על-חלל. זה לא ש"במקרה" אתה חושב ככה. בניגוד לזה, המוסד האקדמי שבו למדת, כן מעיד על השכלה מסוימת, קשרים ויכולות שרכשת, אולי על ערכים מסוימים או תפיסת עולם וכו'. יש הבדל בין להתגאות בקבוצה שאתה שייך אליה (יחידה צבאית, פקולטה, מקום מגורים) ומהווה חלק ממנה לבין להתגאות בעובדה שאתה מזוהה עם גוף מסחרי שכל מטרתו להשיא רווחים לעצמו, ושרואה בך אמצעי. הקשר שלך לבין קבוצה שאתה משתייך אליה הוא קשר הדדי שכרוך במחויבות מסוימת. ההדדיות היחידה שיש לך עם ליוויס, היא שאתה נותן להם כסף תמורת ג'ינס.

  44. מה שבלינק האלו עושים הוא מעשה נבלה. ותסלח לי יובל, אבל זה וואחד גלגול עיניים להגיד ש"בלינק עושים עבודה מעולה ובעיני הם החברה הכי מקצועית בישראל בתחומם. זה לא אומר שאין לי חילוקי דעות אידיאולוגיים איתם (יש לי), אבל כאנשי מקצוע, אין להם תחרות.". אם יש לך חילוקי דעות אידאולוגיים אתם, וטוב שיש, אז עבודתם לא יכולה להיות מעולה בעיניך.
    זה לא שיש לי משהו נגד פרסום באינטרנט. בסופו של דבר מזה אני עושה את מחייתי (גם כן מחייה.. זה מחייה זה?) אבל פרסום שמגיע "מהדלת האחורית" – זה חטא, זה דבר מחריד וזה מבזה את העוסק בו.
    זה מחריד אותי כי אני מאמין שיש לפרסום מספיק כוח הרסני כדי להביא את האינטרנט לכדי מסה קריטית של טינופת. כבר היום קשה לפעמים להעריך אם הקליפ שבו צפית כרגע ביוטיוב הופק על ידי עיתונאי אקטיביסט נטול פניות או על ידי מלחך פנכתו של בעל הון מנדהו.כבר היום כבר אין טעם לקרוא טוקבקים באתרי חדשות בגלל אותם אנשי מקצוע מעולים בתחומם.
    מה שמטריד אותי זה לא כל הערימות של הזומבים המטומטמים שרואים בקוקה קולה חלק חשוב מאישיותם – שיהיה להם לבריאות. מה שמטריד אותי זה שהתוכן האותנטי באינטרנט יפסיק להיקרא – כי כבר אי אפשר יהיה להאמין לאף אחד, ויפסיק להיכתב – כי מי כבר ימצא את מה שכתבתי בתוך הררי הזבל הממומן.
    זה נשמע פרנואידי ופסימי עד כדי אינפנטילי, אבל אני מציע שלא נקל ראש ביכולתם הבזויה של הבלינקים למיניהם. אמנם היום אנחנו יכולים לגחך על הניסיונות הדי פתטיים של גופים מסחריים ויועציהם המעולים בתחומם לפתוח עמוד בטוויטר כאילו זה מה שיתפוס את הקינדערלך מהאינטרטנט. "אנחנו לא ניפול ברשת הפתטית הזאת" אנחנו מהמהמים לעצמנו. לנו יש את הבלוגים הקטנים שלנו, את חלקות האלוהים הקטנות שלנו, ואנחנו יודעים לסנן תוכן פרסומי בצ'יק צ'ק, אבל חכו – עוד שנה שנתיים של התקדמות טכנולוגית וסמנטית ונמצא את עצמנו באותה מדמנה כשלצידנו שני מחוצ'קנים שהקימו אתר שהוא מאש-אפ של טוויטר וגוגל מאפס עבור נביעות אפרסק מוגז עדין. ואז – חליע לאללה על כל האינטרנט. אפשר יהיה להחזיר את המפתחות לאחראי ולחזור שיכורים הביתה עם צלצולים באוזניים.

  45. אתה דווקא לפעמים היסטרי יתר על המידה.
    בנוגע לבלינק, אני באמת לא ממש מכיר את פועלם (למרות שיצא לי לפגוש אותם פעם) כך שאם סתם התנפלתי עליהם אני מתנצל. אני פשוט לתומי חשבתי שחברה שמתיימרת להיות חלוצה ב"הנעה והשתלבות של מותגים וארגונים בשיחה הנערכת ברשת", אמורה לספק ללקוחותיה קצת יותר מהידע של איך להעלות סרטון ליוטיוב, לפתוח חשבון בטוויטר, להקים רשת חברתית ולעטוף את הכל בבאזוורדס. יכול להיות שיש עוד צדיקים בסדום, אבל מוזר קצת שחברה כזו לא מציעה ללקוחותיה גם שירותים יותר נלוזים כמו קידום המותג בגוגל (שזה כבר לא נחשב כל כך נלוז, כי כבר כולנו בלענו את הצפרדע הזאת שהתוצאות בגוגל מבוססות בעיקר על כסף וSEO) או שיטות מגוונות של התחזות למשתמשים פרטיים ברשת חברתית, ספאם, פרסומות סמויות ושתולבקיסטים. אני חושב שהפוטנציאל מבחינת קידום המותג באינטרנט, לעומת הטלוויזיה, הוא אדיר הודות לטכנולוגיה והשיטות הסמנטיות השונות שרק ילכו ויתפתחו. מה שמטריד אותי בכל הסיפור הזה זה לא החדירה לפרטיות שכולם מקוננים עליה. מצידי שיחדרו לי לאמאמא של הפרטיות. מה שמטריד אותי זה העמעום שנוצר בין תוכן פרסומי לתוכן אותנטי ברשת. עמעום שיכול להגיע, והוא יגיע, לנקודה סינגולרית שבה גם אנשים כמונו שיודעים בינתיים איך לסנן תוכן פרסומי ייכנעו ויוותרו על הרשת על כל הפוטנציאל הפוליטי וההתפתחותי הגלום בה.

  46. אשי – לול! זה הפוסט שבחרת כדי להראות שאני לפעמים היסטרי? או שזה פשוט בגלל שכתבתי לך בו באחת התגובות "קפוץ לי"? אגב, קפצת?
    לגופו של עניין, זה יפה מאוד שאתה כותב בכזה להט ("מה שבלינק עושים הוא מעשה נבלה"!) על חברה שאחרי בירור קצר מסתבר שאתה "לא ממש מכיר את פועלם".
    מרשים ביותר!

  47. וואו, אשי, זה היה מוזר. בכל מקרה, "דלת אחורית" ובלינק הם שני דברים שאין ביניהם שום קשר. בפעם הבאה שניפגש אני אשמח להסביר לך יותר את התחום ואת התפקיד שלנו בתוכו.

  48. יובל – אתה צודק. כנראה שגם אני נפלתי למלכודת האד-הומינם . זה שהם חברים שלך זה לא אומר שהם בהכרח בהמות. מוסיף – אני מצטער.

  49. אשי – אתה צודק. כנראה שגם אני נפלתי למלכודת האד-אבסורדום. זה שאתה מצטער לא אומר בהכרח שאתה לא אידיוט.

  50. אם יש משהו שאני אוהב שזה נהיה אישי ממש, ויבל מתחיל לקרוא לאנשים בשמות וכינויי גנאי. זה יופי וזה מעשיר את הדיון, בעיקר בכעס, שהוא דבר מבורך סך הכל ביום רביעי לעת ערב. קפצו לי כולכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: