חנן כהן כתב בבלוגו החדש על הרשימה של עודד שכטר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". ברשימה זו כותב שכטר על כתביו של מואיז בן הראש, גם לו בלוג (יותר ותיק) ב"רשימות".
שכטר, מצטט במאמר שלו שני פוסטים של תומר ליכטש ודרור גלוברמן שביקרו את בן הראש. שכטר כותב:
אבל דווקא סרסורי התרבות החדשים של תל אביב הגדילו עשות, משכו בעטם ולא רק שקראו בו שמות, אף יגעו יגיעת רוח והטיחו בו מביכורי כישרונם.
כן, סגנונו של שכטר מאוד "צבעוני":
איתרע מזלן והשורות לא נכתבו בזיבורית-מעלייתא שבין בית הבימה והיכל התרבות, ולא קלחו מחבורות הזמר וממקהלות רבבות התרבות של האשכנזי החדש "חוזר ונעור"
טוב, אני אתקן, שכטר הוא חתיכת פלצן.
ולא רק שהוא פלצן, גלוברמן וליכטש צודקים בהחלט כאשר כתבו/רמזו/טענו/גרסו שבן הראש הוא בסך הכל גזען שונא אשכנזים. זה בדיוק מה שהוא. בן הראש יכול להיות אמן נפלא (ויכול להיות שהוא באמת כזה), יכול להיות שהוא כותב יחיד בדורו, זה לא הופך אותו לפחות גזען. אני מדי פעם די נהנה לשמוע את אריאל זילבר. זה לא הופך אותו לפחות גזען.
ברשימה של חנן, מישהו כתב תגובה די מכוערת. חנן ענה: "כואב לי שמישהו מביע כאב ולא מקשיבים לו".
גם זילבר מביע כאב, ומבחינתי, שיכאב עד מחר.
גם כהנא נורא כאב.
כאב, כאשר הוא מגיע מגזען, הוא לא בסיס לסימפטיה.
עדכון: יש לי הרגשה שהפוסט הזה יסבך אותי עם מוסיף.
כתיבת תגובה