האפיפיור בנדיקטוס ה-16 נחת בארץ והשמחה גדולה. השמחה גדולה לא מכיוון שהאפיפיור אולי יביא תיירים (הוא לא), לא מכיוון שאנחנו אוהבים לארח קתולים (אנחנו לא), אלא מכיוון שביקור האפיפיור מאפשר לאוורר החוצה את תחושת הקורבנות, המסכנות והנזקקות הבלתי נדלית של העם היהודי.
החבר בנדיקטוס לא יתגייר בקרוב. הוא חובב מכחישי שואה, שירת בעצמו בצבא הגרמני והיה חבר בנוער היטלר בתקופת מלחמת העולם השניה. זה לא מסוג הטיפוסים שהייתי מזמין לארוחת ערב. למרות זאת, כולם מתבכיינים שהוא לא ביקש סליחה. על מה הוא אמור לבקש סליחה? לא על זה שמינה מכחיש שואה לאיזו משרת ארכיבישוף ורק אחרי לחצים כבדים חזר בו, לא בגלל שהחל בתהליך של הפיכת קדוש את אפיפיור מלחמת העולם השניה, פיוס ה-12, המכונה גם "האפיפיור השותק" בגין שתיקתו הרועמת בתקופת השואה. לא, זו לא הבעיה.
הבעיה היא שהוא לא ביקש סליחה על השואה. יו"ר הכנסת, שבכלל החרים את ביקורו של האפיפיור ב"יד ושם", אמר: "ציפיתי לשמוע הבעת צער כנה, על שואת היהודים, אך לא שמענו דבר". אוי ואבוי! האפיפיור לא ביקש סליחה! מה נעשה עכשיו? מה יהיה?? מר רובי ריבלין היקר, תתחיל להתנהג כמו יו"ר כנסת ישראל ולא כמו רכיכה שכל הזמן מחפשת שיגידו לה "סליחה".
אל הבכיינות הפאתטית הזו הצטרף גם יו"ר "יד-ושם", הרב ישראל לאו, שאמר לאחר הנאום:
כי "לא הובעה כל התנצלות פומבית. האפיפיור נשא נאום מרגש, אך משהו היה חסר בו. לא היה כל אזכור לגרמנים או לנאצים, ולא הושמעה כל מילת חרטה". לאו מתח ביקורת על האפיפיור על כך שלא ציין מפורשות את שישה מיליון היהודים שנספו בשואה.
אוי ואבוי! האפיפיור לא השמיע כל מילת חרטה! מה נעשה עכשיו? והוא גם לא ציין ששישה מיליון יהודים נספו בשואה! יווו, איך עכשיו נוכל לטעון שהיו שישה מיליון אם האפיפיור לא נתן אישור? מה נעשה בלי האישור של האפיפיור הסמי-אנטישמי, איך נסתדר??
אני לא קונה את כל הבולשיט הזה שזה נורא חשוב שהוא יביע חרטה כי הוא המנהיג הרוחני של מיליארד קתוליים. כאילו שיש איזשהו נוצרי מגולח ראש שעד עכשיו הלך לעצרות של מכחישי שואה ובדרך חזרה פיצץ ליהודים את הפנים במכות, שיגיד עכשיו לעצמו: "אהה, שמעתי שהאפיפיור אמר בישראל שנספו שישה מיליון יהודים בשואה. אהה טוב, נו, אם האפיפיור אמר אני מיד מפסיק להיות גזען-מפוצץ-יהודים". כאילו שהסליחה הזו מזיזה למישהו משהו, כאילו שהיא משנה לניצולי השואה שאין סליחה בעולם שתוכל לכפר במילימטר על מה שהם עברו, כאילו שהיא מזיזה במשהו לשונאי היהודים באשר הם.
ובכלל, האם האפיפיור הקודם לא ביקש כבר סליחה והביע חרטה? כל פעם שימות אפיפיור ויתמנה אפיפיור חדש נצטרך לעבור את כל הדבר הזה מחדש? "יוחנן פאולוס השני ביקש סליחה, אבל בנדיקטוס ה-16 עוד לא ביקש סליחה, אז תגיע לכאן! מיד! ותבקש סליחה! עכשיו!".
אותו דבר קורה עכשיו עם הדרישה המטופשת של נתניהו שהרשות הפלסטינית תכיר בישראל כמדינת העם היהודי. מה לכל הרוחות אכפת לי אם הם מכירים או לא מכירים? מי בכלל צריך מהם את אישור למשהו? למה ישראל לא מספיק בטוחה בעצמה בשביל להגיד: "חבר'ה, זו מדינת העם היהודי. עכשיו תקפצו לנו". מה הקטע?
צודק לגמרי אבו-מאזן שאמר: "העבודה שלי היא לא להגדיר את מדינת ישראל. תכנו את עצמכם איך שאתם רוצים. זה לא ענייני". צודק ב-100%. זה באמת לא עניינו. זה העניין שלנו והעובדה שאנחנו מחפשים אישור אצל גורמים חיצוניים היא פאטתית כמעט כמו הטענה של משרד החוץ לפיה "ככל שהפלסטינים יקדימו להפנים עובדה מהותית ובסיסית זו, כך יתקדם ויבשיל השלום בין שני העמים". תגידו, אתם עושים צחוק? נהיינו מורים בכיתה ג'?
לדעתי, הכל נובע מטיפוח ופמפום בלתי פוסק של תחושת קורבנות בלתי נגמרת. כל הזמן צריך לבקש מאיתנו סליחה (אחרת אנחנו נפגעים), צריכים להכיר בנו (אחרת אנחנו לא מרגישים מספיק בטוחים), צריכים כל הזמן ללטף את האגו השביר של היהודים.
יש כאן מדינה כבר 61 שנה, יש כאן צבא חזק, חברה דמוקרטית יציבה, כלכלה בעלת הישגים. הגיע הזמן להפסיק לחפש אישורים כל הזמן, להפסיק לחפש חרטות אצל נוצרים ומוסלמים, ינשופים וחרגולים. face it, הם לא אוהבים אותנו. החיים קשים. יאללה, יש כאן עבודה לעשות. די לקירבון.
כתיבת תגובה