איתן כספי שלח לי קישור לטקסט של מיכל בן ארי שהתפרסם בוויינט תחת הכותרת: "שלוות עולמים, פרדס חנה כרכור". הטקסט הוא חלק ממגמה דוחה ומתמשכת לתאר את פרדס-חנה כרכור כגן-עדן לאנשי השאנטי-באנטי, מושבה פסטורלית באמצע הדרך בין חיפה לתל-אביב, מקום שטרם נתגלה על ידי כרישי הנדל"ן, שמושך יוצאי הודו והמזרח ומציע איכות חיים של פעם.
לא נולדתי בפרדס-חנה. נולדתי בגבעתיים. למרות זאת בחמש השנים האחרונות אני גר באזור (קודם לכן בפרדס-חנה וכעת בכרכור) וכתושב זמני ומזדמן אני יכול לדווח כי התיאור של בן ארי הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה אורח לרגע מתאר מקום בעיניים נוצצות מבלי שיש לו מושג על מה הוא מדבר.
כך לדוגמה כותבת בן ארי:
בעוד פרדס חנה כבר נכנסה עמוק לתודעה, כרכור שאוחדה עימה בשנת 1969, עדיין נחבאת אל הכלים ומתחילה רק כעת להתעורר. למרות הפיתוח העכשווי, יש בה עדיין תחושה של מושבה בעלת מראה ואופי של שנות החמישים, עם פסטורליה כפרית מחד ומוזנחות ורישול מאידך, ואת הכל מעטרות נגיעות הוליסטיות, אקולוגיות ואמנותיות.
נגיעות הוליסטיות, אקולוגיות ואמנותיות בתחת שלי.
פרדס-חנה כרכור סובלת מהזנחה פושעת מזה תקופה ארוכה. במשך שנים נוהלה המושבה על ידי אנשים מושחתים שהובילו אותה לגרעון עצום שרק עכשיו היא מתחילה להתאושש ממנו. ההשקעה בתשתיות גובלת באפס המוחלט (למרות שפה ושם יש ניסיונות מעניינים לעשות משהו). מדרכות שבורות (אם הן קיימות), כבישים משובשים, לכלוך, טינופות ואשפה כמעט בכל מקום. הקרבה לארובות חדרה מבטיחה חיים נפלאים בחסות אסטמה. במושבה אפס חיי תרבות או בילוי מסוג כלשהו עבור בני נוער (אלא אם כן חבורות רחוב של עולים חדשים המשוטטים ברחובות ומחפשים למי להרביץ נחשבת לסוגה עלית) ומערכת חינוך שרחוקה מלהיות מרשימה עם אחוז זכאים לבגרות העומד על 48.6%.
בכל פרדס חנה כרכור אין מגרש כדורסל ציבורי אחד. היה מגרש כדורגל אבל גנבו את השערים. מרכז המושבה מוזנח, מטונף ומיושן ובו מגוון חנויות עלוב שבמרכזן היהלום של הכתר: חנות לציוד משרדי. על האיכויות הקולינריות המהממות של האזור עמדה בן ארי כאשר ציינה כי אחד המוסדות הנחשבים באזור הוא "פלאפל דבורה". באמת כבוד. שני בתי הקפה שבן ארי מציינת ("קפה המושב" ו"אננדה") אכן חביבים ואם זו סיבה להתרגש מהמקום הרי שאבדנו. באחרונה נפתח באזור סניף של "קפה קפה" והתושבים יצאו במחולות. במקומון של המושבה, שנקרא "גפן המושבה", פרסומות לרוב. בערך שתיים מהן הן לעסקים מקומיים וכל השאר לעסקים הממוקמים בבנימינה, גבעת עדה, זכרון יעקב, קיסריה וחדרה. מעניין למה.
בפרדס חנה ישנם אזורי גטו ועוני של ממש בהם מתגוררים עולים חדשים מתפוצות שונות מה שמוביל לחיכוך כמעט בלתי נמנע על רקע תרבותי. רק מי שהראש שלו תקוע בתוך הישבן ההוליסטי שלו יכול לדבר על פסטרוליות כאשר במרחק של 300 מטר עומדים בניינים משותפים שמי שמתגורר בהם יוכל למכור את דירתו תמורת 250. שקל. ללא קשר, פריצות לבתים ומכוניות הם עניין שכיח ובכלל פשע הוא אינו דבר שאינו מוכר באזור. את כל זה עוטפת לא פעם שכירות גבוהה וחסרת פרופורציה ביחס לעובדה שמי שנוסע מדי בוקר למרכז, צריך לשריין שעתיים לפחות (לכל כיוון) בפקקים אינסופיים.
זה לא שאין פה דברים חיוביים. פעם בשנה מתקיים "יריד אמנים" בסגנון הבית הפתוח בו האמנים המקומיים מציגים את מרכולתם (בעבר היה אירוע חביב נוסף שנקרא "שיקשוק" אך מאז 2005 הוא אינו מתקיים). מי ששפר עליו גורלו מתגורר בבית צמוד קרקע ובו פיסת גינה קטנה. הקרבה לכביש 6 ולאזור המסחרי בגן-שמואל בהחלט לא מזיקה. גם סניף הצופים המקומי נחשב לסניף איכותי ומדי פעם ניתן למצוא איזה חוג מוצלח במתנ"ס המקומי.
ועדיין, באופן אישי, יצאו לי מכל החורים התיאורים הרוחניקים של פרדס-חנה כרכור שהם המיעוט שבמיעוט בתוך מושבה שבה גרים כ-31 אלף תושבים. בידיים הנכונות ובעזרת התקציב הנכון, ניתן היה לעשות מהמקום הזה הרבה יותר אבל את אותו הדבר ניתן לומר על כל יישוב אחר במדינה. האווירה האומנותית-אקולוגית לא מורגשת כאן בחיי היומיום אלא אם כן נפלת על שכנים שמחליטים לתופף על תופי המגניבות שלהם ב-12 בלילות ולהוציא אותך מדעתך בצורה פסטורלית במיוחד.
כל תיאור אחר הוא לא יותר מאשר רומנטיזציה בגרוש של אנשים שרואים את מה שהם רוצים לראות ומן הסתם היו מתארים באותה לשון מתיפייפת ומלאת אושר אורגני גם את השיכונים בבאר-שבע, פתח תקווה או כפר קאסם.
כתיבת תגובה