התחקיר של "שבעה ימים" אודות השתולבקים (כל הזכויות שמורות לעידוק) של חברת חשמל, עורר סערה זוטא בבלוגוספירה ובטוויטוספירה כאשר רבים וטובים הביעו את זעמם כנגד הפרקטיקה הנלוזה בה נקטה החברה (תשלום לחברת יחסי ציבור כדי שתכתוב טוקבקים בעד החברה ונגד כל מי שמעז לצאת נגדה).
בטקסט הזה, שפורסם ב"עין השביעית", אני מנסה להסביר מדוע אני לא כועס על חברת חשמל. שלא יובן לא נכון: הטקטיקה שלהם דוחה כמעט כמו שהיא מיפגרת ולמרות זאת, אני לא כועס עליה. אני לא כועס עליה כי אני חושב שבעידן, שהמאפיין המרכזי שלו הוא רעש בלתי פוסק שמייצרים ללא הפסקה כל אמצעי התקשורת, חברה כמו חברת חשמל, מרגישה (בצדק או שלא) שהיא חייבת להשתלב איכשהו ברעש אחרת יחשבו שהיא מתה, בדיוק כמו האיש ההוא ממונטי פייתון שצועק: "אני עוד לא מת! אני מרגיש טוב יותר!".
חברת חשמל נפלה קורבן לעולמרעש שבתוכו כולנו חיים, עולם בו היא לא יודעת כיצד להשתלב. אין לה מושג איך להיכנס למשחק החדש והמוזר הזה אז היא עושה את הדבר היחיד שהיא מכירה: נכנסת בכל הכוח, בברוטאליות, בגסות רוח. הדרך בה בחרה מעידה על אופייה ועל האנשים שעומדים בראשה אך גם על הבלבול העצום אליו נקלעו חברות רבות שאינן מבינות מה קורה כאן. גם את זה אני מבין.
אם אנחנו כבר מדברים על רעש, הנה משהו שאני לא מבין: אני לא מבין את אלו שעוקבים בטוויטר שלהם אחרי מאות, לעתים אחרי יותר מאלף אנשים. הרעש שכמות אדירה שכזו של משתמשים מייצרים היא לא תאמן ולא ברור לי מה הערך של רעש שכזה ואיך אפשר לחלץ ממנו משהו חוץ מ"טרררררררר". אולי זה עניין של ריכוז או של מיומנות שאין לי ואולי אנשים פשוט הפכו מכורים. לרעש.
הם פוחדים מהשקט.
בעצם, גם את זה אני מבין.
כתיבת תגובה