כשהגבולות מטושטשים היוצרות מתהפכים

הדיון על הקשר, שהלך והתחזק עד שהפך בלתי נסבל, בין הדה-מרקר ל”מסודרים” החל בגלוב כבר לפני חודשיים. אתי כתבה אצלנו פוסט על העניין, שחר מ”תודעה כוזבת” הוסיף טקסט מצוין, אני כתבתי על כך טור “בעין השביעית” ואז פוסט נוסף. מאז הדיון התפתח ונועם יורן הוסיף באחרונה טקסט מרתק ב”עין השביעית” ואפילו ב”גלובס” היתה מי שהזכירה את הסדרה הזו אפרופו סיפור המדבקה.

לא לחינם כולם מזכירים את הקשר הזה בין עיתון למסודרון.

ראשית, אני מודה, באופן אישי (ולא חייבים להסכים איתי, זה עניין של טעם), הדרך שבה העיתון מקדם את הסדרה היא לא פחות מדוחה ומעליבה. כשאני פותח עיתון שבו בכפולה הראשונה יש הפניה לראיון שהעניק אחד מהשחקנים בסדרה, כאשר אני נכנס לאתר ומגלה שאחד מהשחקנים מופיע בועידה הכלכלית של העיתון כחבר פאנל, אני מרגיש שמישהו בעיתון חושב שאני מטומטם. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאני מטומטם אבל אני לא רואה שום סיבה לקנות עיתון או לגלוש לאתר שהכותרת הראשית שלהם היא “אתה מטומטם!!”. זו הסיבה שאת העיתון אני לא קונה ומהאתר אני משתדל להימנע.

ובכל זאת, אי אפשר לגמרי בלי, אחרי הכל, מדי פעם אני נדרש לכתוב על המתרחש בעיתון הזה.

היום לדוגמה גלשתי לאתר המרקר וקראתי בו טקסט של רוני לינדר-גנץ המסכמת את פרשת “מדבקת הפלא”, שהפאדיחה הגדולה על פרסומה רשומה בטאבו על שמו של המרקר (למרות ששאר העיתונים לא נמצאים הרחק מאחור). ומה קובעת לינדר-גנץ?

לא מעט אקזיטים היו בישראל בשנים האחרונות. כולם הצליחו לרגש בעקבות לידתם של מיליונרים בן לילה והגאווה הישראלית שהתלוותה אליהם. הסדרה “מסודרים” הפכה את חלום האקזיט לחלום הכל-ישראלי, עם נוהל קבוע הכולל תמונה גדולה בעיתון של המרוויחים הצוהלים עם בקבוקי שמפניה שלופים.

זו דוגמה מצוינת לדרך שבה עיתון, שמטשטש באופן קבוע את הגבול בין המציאות לבדיון, בין העולם האמיתי לסדרת טלוויזיה, נופל קורבן לבור שהוא כורה באופן קבוע עבור הקוראים שלו.

לינדר-גנץ עובדת בעיתון שמנסה לשכנע את הקוראים שלו ש”מסודרים” היא סדרה על המציאות. לכן עורך האתר מראיין את גיבורי הסדרה ומבקש מהם עצות להשקעה, לכן הם מגיעים לועידה הכלכלית של העיתון ומתנהגים בה כאילו הדמות שהם משחקים היא דמות אמיתית. אין פלא שרוני בטוחה ש”הסדרה ‘מסודרים’ הפכה את חלום האקזיט לחלום הכל-ישראלי”.

לא רוני, לא הסדרה הפכה את חלום האקזיט לחלום כל-ישראלי. אלו היו חברות אמיתיות לגמרי, אנשים אמיתיים לגמרי, שקרעו את התחת במשך ימים, שבועות, חודשים ושנים, שלא ראו את הבית, שלא ראו את בני משפחותיהם, את החברים, שהתרוצצו ממקום למקום כדי לעשות עוד דמו, לסגור עוד מכירה, שמכרו את הפיתוח שלהם בסכומי כסף גדולים והתעשרו מעבר לכל חלומותיהם. האנשים האלו, הם שהפכו את חלום האקזיט לחלום כל-ישראלי.

“מסודרים” רוכבת על החלום הזה, מעצימה אותו, צובעת אותו בצבעים עזים ומושכים (וחסרי כל היגיון, אבל מילא, זו בסך הכל סדרת טלוויזיה!) אבל היא לא המציאה אותו. העובדה שלינדר-גנץ הופכת את היוצרות מראה כיצד אפילו העיתונאים בתוך העיתון כבר לא יודעים מה קדם למה. העיתון כל כך עסוק במחיקת המציאות וציור מציאות חלופית המבוססת על סדרת טלוויזיה, שגם העיתונאים שלו חיים את המציאות החדשה.

כאשר טענתי שתחושת גועל הנפש מהעיתונות הכלכלית בישראל נמצאת בשיאה, לזה התכוונתי. עיתון אחד מבלבל את המוח על המקצועיות שלו בשעה שעיתון אחר מוכר מציאות אלטרנטיבית, מופרכת וילדותית בעמודיו הראשונים. הייתי שמח לומר ש”כלכליסט” מהווה חלופה לכל אלו אבל אני לא מכיר אותו מספיק בשביל להציג דעה, לכאן או לכאן.

אם אתם מבינים מהפוסט הזה שאני חושב שהמצב מייאש, אתם צודקים. המצב מייאש. למרות שבתוך העיתונים פועלים אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה, הם טובעים בתוך ים של מניפולציות שיווקיות ולחצים לקדם את הכנס, את המגזין, את סדרת הטלוויזיה, שאנחנו מפרסמים, שאנחנו מרימים, שיש לנו איתה שיתוף פעולה. התוצאה היא הזנייה מוחלטת של המקצוע ושל המוצר שהופך מחודש לחודש לצהוב יותר וסנסציוני יותר.

אינני מיתמם. בסופו של דבר מישהו צריך לשלם משכורות לעיתונאים האלו ואם העיתון מפסיד כסף, אין איך לשלם. השאלה היא האם הדרך שבה הולכים כיום העיתונים הכלכליים היא הדרך היחידה.

Print Friendly, PDF & Email

14 מחשבות על “כשהגבולות מטושטשים היוצרות מתהפכים

  1. מעניין אותי (אני באמת לא יודע), מועצת העיתונות נדרשה פעם לנושא הזה? לפני כמה שנים הכריחו את העיתונים למסגר את כל המודעות ולכתוב להן מלמעלה “מודעה” (טוב, בסדר, אז “מדור פרסומי”). אז עכשיו מסתבר שמותר לפרסם מודעות איך שרוצים, כל זמן שחתום עליהן חבר מערכת.

  2. מסכים עם כל מילה על אופי הטוש וכשליו האתיים המרובים.

    אבל בעניין הציטוט… (ורק הוא) היא צודקת, גם אם מזנה את עצמה בעודה מבלבלת בין דימוי למציאות, אבל באופן אחר מזה שאתה מאשים אותה.

    היא בסך הכל אומרת שהייתה מציאות כזו של אקזיטים ומסודרים נתנה לזה ויזואליה (עיין ערך בקבוקי שמפניה) ואייקוניות שנעדרה תמונות אנשי מיראביליס המוזקנים והמעט מוזנחים, ומיקמה את חלום האקזיט כעניין כלל ישראלי, במידה רבה יותר משהיה קודם.
    היא אפילו אומרת שריגשו, כלומר כבר היו בתודעה והיוו סיפורי הצלחה ודוגמא, אבל לא באותו מקום ובאותה עוצמה בה מסודרים עשתה את זה. עניין די רגיל, סדרת טלוויזיה שהוכפת מציאות כלשהי לאייקונה.

    נדמה לי מדויק למדי, לפחות ברמת היחסים.
    ברמת החשיבות, הפרופורציות, החלום הכל ישראלי –
    היא עובדת בעיתון, אמרת, לא? לא סופר לי שזה מגיע עם כישרון, יכולת אבחנה או דקדוק סביל.

  3. מסכים איתך בכל מילה. אבל אותי מעניינת נקודה אחרת: האם באמת יש צורך והצדקה לכל כך הרבה עיתוני כלכלה במדינה קטנה כמו מדינת ישראל, שהכלכלה שלה היא, איך לומר, לא בדיוק הגדולה בעולם? מסופקני.
    אם אמנם אין הצדקה לכל כך הרבה עיתונים כלכליים, או עיתונים בכלל, בשוק הישראלי הקטן, אולי יש מקום שחלקם ייסגרו. נכון, העיתונות היא “הרשות הרביעית”, שתפקידה להציף שחיתויות ולבקר את שאר שלוש הרשויות, שבמדינתנו אינן נבדלות זו מזו ונעשים מאמצים כנים לאחדן לרשות אחת בראשות אדם חזק (ליברמן?). ברם (מילה חביבה עליך), העיתונות הישראלית כבר מזמן אינה מתפקדת ככזו. למעשה, העיתונות הישראלית ברובה היא גרסה נחותה של תרבות צריכה:
    תוכניות החדשות בטלביזיה הן לא יותר ממגרסת מלים בנות 45 דקות על נושאים בידוריים והעיתונים הם צהובונים מהסוג הנחות ביותר. אתרי האינטרנט המסקרים חדשות מלאים בשגיאות עברית גסות כל כך. היום, למשל, קראתי ב- YNET שבמשחק הדיוויס בין ישראל לרוסיה – “הראל לוי ויריבו, *שתיהם* מנסים להעניק נקודה ראשונה לנבחרת שלהם”. לא מספיק שאין מלה כזו בעברית “שתיהם” (יש או שניהם או שתיהן), אלא גם הראל לוי ויריבו הם שניהם זכרים מן המניין. לאחר שהערתי להם בטוקבק הם שינו ל”שתיהן”. קשה לי להחליט אם לצחוק או לבכות.

    בנושא אחר, לא הבנתי באיזה עיתון מדובר. האם כוונת היו”ר ל”טוש” המפורסם, או שמא זה עיתון נוסף בשם “דה-מרקר”? 🙂

  4. למי שמכיר את הענף מקרוב יודע שהסיכוי להקים חברה מאפס, למכור אותה בעשרות ומאות מיליוני דולרים, ו (וזה ו קריטי) להשאר עם סכום כסף משמעותי ביד – זה סיכוי שיותר קטן מזכיה בלוטו.
    זו אותה גישה בדה מרקר שלפני המשבר טיפחה את הסגידה לבורסה. כל אחד יכול להיות עשיר/איל נדל”ן/בעל נכסים מניבים. הם עוד מעט יוציאו לעיתונאים שלהם מין סיכה קטנה לבגד “היה עשיר מיד – שאל אותי כיצד”.

    ודרך אגב, אני מאמין שבתחרות הסטרטאפים הקרובה שלהם אסי כהן ישפוט. הוא כבר לדעתי מבין מספיק.

  5. יובל, אני נאלץ להסכים עם “אחד מגלובס” מהפוסט הקודם.
    נסה פעם לעבוד במקום שהוא לא רק זעם קדוש על אחרים. תתחיל בעיתון כמו הארץ, נגיד. אולי תעבור תחומים – טכנולוגיה ומדע, למשל.
    אולי אפילו תרחיב אופקים בלימודים, תכתוב קצת באינטרנט. נסה גם עיתון יומי גדול.
    זאת לא חוכמה רק לשבת פה ב”גלוב” ולשחק עם תארים של “יו”ר קונצרן” ותחרויות מופרכות.

  6. אינשם, אתה עושה צחוק, נכון?
    יובל עבד (ועובד) בהרבה מאוד מקומות – עבד בהארץ, בידיעות, בערוץ 2, עובד במעריב כיום, וגם בעין השביעית ויסלח לי יובל אם פספסתי משהו.
    אל תבלבל את הביצים, ואל תטרח להסכים עם “אחד מגלובס” שהוא בטח אתה.

  7. המממ יששם (8) אני חושב שאינשם עשה בדיוק מה שאתה חושב שהוא עשה: צחוק.
    אתה, המממממ, פשוט לא כל כך הבנת את ההלצה.

    אבל תודה שיצאת להגנתי!! 🙂

  8. מה אתה רוצה ממנה?

    היא בוודאי היתה בכיתה י’ וקראה מעריב לנוער בזמן היה פה אקזיט לשמו, עם תמונה בים, ובקבוקי שמפניה. אם לא ‘מסודרים’ היא לא יודעת מה זה אקזיט.

    וזה משליך גם על מקרה המדבקה: אם תומר לוי יכול, אז גם אריק קליין…

  9. חברים נכבדים,

    אחרי הכול מדובר בסדרה משעשעת ובראיונות מופרכים ומשעשעים לא פחות. לא צריך להיות כבדים כ”כ, גם אם אכן, מדובר בשיווק, מסחור וכיוצא באלו מעשי נבלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: