פרד נעל מאחוריו את הדלת וירד במדרגות, מנסה להיזכר היכן השאיר את הפיאט הישנה שלו. כעבור עשרים דקות של שיטוטים ברחובות הסמוכים הוא מצא אותה: פיאט חבוטה, יד תשיעית, ככל הנראה אדומה, בדיוק כפי שהשאיר אותה. הוא הניע את הרכב, ושיעול כרוני מוכר עלה מהמנוע. פרד התעלם. זה בדרך כלל עזר.
הכביש היה עמוס במכוניות שהיו עמוסות הורים שהיו עמוסי ילדים צורחים שיצאו לבילוי משותף בסוף השבוע. אפילו הכלבים שצורפו על לא עוול בכפם לחוויה המשפחתית נראו אומללים. כעבור כמה דקות הגיע פרד למרכז המסחרי: כמה חנויות ערוכות בצורת ח', ובמרכזן מגרש חניה גדול. אל מגרש החניה הוביל כביש גישה ארוך, עליו נסע כעת פרד באיטיות, ראשו מופנה שמאלה בתהיה האם חנות המחשבים, הראשונה בשורה, כבר נפתחה. מבעד לחלון הראווה הוא ניסה להבחין אם מסתובבים בחנות אנשים, כאשר לפתע שמע דפיקה על מכסה המנוע. פרד לחץ על הבלמים בבת אחת, אבל הרכב המשיך להתגלגל הלאה. הוא לא שם לב שהוא חוצה באיטיות מעבר חצייה. שוב נשמעה דפיקה על מכסה המנוע ואיש מזוקן החל לנפנף בידיו בכעס.
"דרסת אותי!" צרח על פרד.
פרד פתח חריץ קטן בחלון. הוא לא הבין איך יכול להיות שהוא דרס את האיש המזוקן, בהתחשב בעובדה שהאיש המזוקן עמד בחזית הרכב, אדום מכעס, ולא שכב על הכביש מדמם.
"אתה דרסת אותי!" המשיך המזוקן לצעוק כשהוא עוקף את חזית המכונית ומתקדם לכיוון הדלת של פרד.
פרד רצה להמשיך לנסוע, אבל המזוקן כבר הגיע אל החלון של פרד והמשיך לשאוג. "אתה דרסת אותי!"
פרד הרים את ידיו כמי שנכנע. "בסדר, תירגע, תירגע," אמר. את המזוקן זה רק הרתיח אפילו יותר.
"תירגע? אתה אומר לי להירגע?!" רעם "צא מיד מהאוטו, חרא קטן. איך קוראים לך?" צעק.
"משה."
"צא החוצה משה."
"לא קוראים לי משה," אמר פרד.
"איך קוראים לך?" צעק המזוקן.
"סטיב."
המזוקן דפק על החלון של פרד וניסה לפתוח הדלת. הדלת היתה נעולה. "צא החוצה סטיב," הוא המשיך לצעוק.
"למה?"
"כי אני שוטר, זה למה, חרא קטן" ענה המזוקן וניסה לפתוח את הדלת. הדלת היתה נעולה.
"אתה לא לובש מדים," ענה פרד דרך חריץ החלון.
המזוקן הושיט את היד לכיס האחורי של המכנסיים, ככל הנראה מחפש אחר תעודת השוטר שלו, עד שנזכר שהתעודה לא אצלו. "אני שוטר! עכשיו צא החוצה מהאוטו, חתיכת חרא קטן" פקד על פרד.
פרד התרשם מאוצר המילים של המזוקן.
מסביב לפיאט החלו מתאספים סקרנים שהביטו במחזה המשונה. איש מזוקן מאדים מרגע לרגע ואיש חצי משועמם שיושב באוטו ולא נראה שהוא מתכוון לצאת.
"אני לא מתכוון לצאת," אמר פרד.
"אם אתה לא יוצא עכשיו אני עוצר אותך. צא מיד!" צעק המזוקן.
פרד גלגל עיניים. חרא קטן, הוא מלמל, הרים את מעצור היד שהגיב בחריקה עזה, פתח את הדלת ויצא.
"יש לך מזל שיצאת, סטיב," סינן המזוקן. "אתה עצור." הוא שלף טלפון נייד ולחץ על כפתור החיוג המהיר. "אריה, שלח ניידת למרכז המסחרי למה יש לי פה חרא קטן עצור," אמר לקול שבצד השני. המזוקן גמר לדבר והביט בפרד. פרד הביט סביבו. עוד ועוד אנשים התגודדו ואחד מהם החזיק מצלמת וידאו וכיוון אותה אליו. הוא החליט לשתוק. פרד ראה הרבה סדרות טלוויזיה, ובכולן הציעו לחשודים לשתוק.
תראה, אין כאן מילה אחת מיותרת, אין תיאור שחסר לי, העלילה מתקדמת היטב, מנומקת, מצייתת לכלל התסריטאי שאומר שדברים שצריכים להתרחש מתרחשים אבל לא באופן שהקורא יכול לצפות להם, אין התפלספות מיותרת, יש הרבה חוש הומור, כך שלמעשה יוצא שאני כותב הרבה מילים כדי לומר "טוב מאוד המשך כך."
מה שהוא אמר.
תענוג!
מרתק. כתוב בכשרון גדול.
בסוף יצא ספר 😛
אולי. בסוף 🙂