האם הם מבינים שלאנשים פשוט נמאס?

אולי צריך למנוע את הכתיבה מאנשים שסובלים מיאוש מתקדם. אולי הם רואים את העולם דרך פריזמת היאוש האישית שלהם, עד שזו מתקבעת בתודעתם ומעוותת את תפישת עולמם.

אני לא שולל על הסף שהטקסט הזה, שכתבתי עבור "העין השביעית", יצא כמו שהוא יצא בשל מאורעות השבועות החולפים – הסיקור הסנסציוני של מות מייקל ג'קסון, פרשת מדבקת הפלא המביכה, התוכן השיווקי-בידורי שחודר לעומק  עמודי המערכת ומלחמות העיתונים הכלכליים – שהובילו אותי לרצף של מחשבות נוגות על מעמדה ההולך וקורס של העיתונות המסורתית, על הדרך שבה היא ממאיסה את עצמה על ציבור הקוראים, על הזלזול והבוז הגובר למקצועיותו של העיתונאי.

קטונתי מלהציע פתרונות מקיפים. מעולם לא שימשתי עורך עיתון ואינני מתיימר לדעת או לפתור את אינסוף הדילמות שעורך שכזה מתמודד איתן מדי יום. ובכל זאת, כצרכן, נדמה לי שהדרך שבה העיתונים בישראל בוחרים להתמודד עם המשבר שאליו הם נקלעו, היא הדרך הלא נכונה. היא לא נכונה אם אחד כמוני, שקורא עיתונים מאז שהוא יודע לקרוא (ואולי אפילו קצת קודם), שחושב שעיתון הוא חלק מהתשתית הכי בסיסית בכל דמוקרטיה, שסבור שעבודה עיתונאית היא עבודה חשובה ומרתקת מאין כמוה, מתקשה להחזיק ביד עיתון מבלי לחוש תחושת גועל.

האם העיתונים שלנו איבדו את הדרך?
אני מקווה שלא. בחיי שאני מקווה שלא.

23 מחשבות על “האם הם מבינים שלאנשים פשוט נמאס?

  1. זה התחיל כשהעורכים התחילו לצבוע הכל בצהוב, כשבקורסים של עיתונאים לומדים לעשות קופי+פייסט, כשעיתונאים טובים מוחלפים בפרילנסרים (שחלקם בהחלט מעולה, אבל רבים מהם עייפים מאוד), וכך ממקצוע מכובד, המשמש כלב שמירה של הדמוקרטיה, הפכו העיתונאים הלכה למעשה לזונות תוכן.

    (נ.ב.1 – למען הסר ספק, אני לא מתכוון לכל העיתונאים שקוראים בגלוב והם חברים שלי.)

    (נ.ב.2 – זולת אלו שאמרתי להם מפורשות שהם זונות תוכן).

  2. יש איזושהי בעיה בניתוח שלך, שנובעת מזה שאתה מזכיר שורה של מקרים שאירעו לאחרונה בארץ (גם כאן וגם בטקסט בעין השביעית), ואז קופץ לשורת דוגמאות מחו"ל.

    כמובן שבכל הנוגע לדוגמאות שהזכרת דעתי לא רחוקה משלך, אבל נראה לי שקשה מאוד לטעון שכלי התקשורת המסורתיים בישראל נפגעים מתקשורת עצמאית כלשהי. הבלוגספירה בישראל היא חסרת משמעות מבחינה מסחרית, וממילא ברובם המוחלט של המקרים היא רק מגיבה לחדשות שאליהן היא נחשפת דרך כלי התקשורת המסורתיים.

    האמת היא שמה שפוגע בצורה קשה בעיתונים הם אתרי האינטרנט החינמיים שלהם. הם הסיבה היחידה לכך שאתה יכול להישאר מעודכן להפליא בכל מה שקורה במדינה בלי לשלם גרוש לעיתון כלשהו, ובלי לפתוח טלוויזיה.

    ואם זאת הבעיה – ולא עצם העובדה ש"כל אזרח הופך להיות עיתונאי" (בארץ, כאמור, זה פשוט לא קיים ובכל זאת העיתונים במשבר, וגם בארה"ב אני נוטה לחשוב שלא זאת הבעיה העיקרית) – אז יכול להיות שבסופו של דבר גם הפתרון (החלקי) לה יהיה יותר פשוט ממה שנהוג לחשוב.

  3. ג'וני, אתה יכול לטעון שהאתרים פגעו בעיתונים רק אם אתה מניח שהתוכן של העיתונים היה שווה קריאה גם אם לא היה אתר. ספציפית לידיעות אחרונות התשובה לפני 4 שנים היתה שהעיתון לא ראוי לקריאה ולכן אין טעם לשלם עליו.

    מי שרוצה לקרוא עיתונות בסטנדרד מינימלי צריך לנדוד לעיתונים הכלכליים ולפחות אני לא קראתי שיש ירידה בתפוצה שלהם. כמובן שאפשר לטעון שזה בגלל שהם לא מעלים את כל התכנים לאתר, אבל אולי זה בגלל שיש להם מספיק תכנים לבחור מתוכם…..

  4. ג'וני – אני מסכים איתך שבארץ התופעה שפשטה בארה"ב עדיין לא תפסה. השאלה האם אפשר לבנות על זה למשך זמן רב. אומר יותר מזה, אם העיתונים בארץ במשבר למרות שהתופעה לא פשטה, מה יקרה לעיתונים כאשר היא (או תופעה אחרת) תתפוס תאוצה?

  5. העיתונות המודפסת היא תעשייה בשלב חיים "בוגר".
    כלומר – מוצר (סיקור,פרשנות) שנתפש כקומודיטי, בעל שיעורי צמיחה נמוכים ביותר, ולעתים שליליים. בנוסף, גם מחירי חומרי הגלם עלו משמעותית בשנים האחרונות (נייר).

    ובמקביל קמו חינמונים וערוצים ישירים (בלוגים, רשתות חברתיות) שמתחרים על המפרסמים, על זמן הקורא ובחלק מהמקרים מהווים תחרות ישירה ברמת הניוז (לדוגמה סינמסקופ, שכיום אין לו תחרות אמיתית בתחום הקולנוע בעיתונות המסורתית).

    כלומר, מצד אחד היכולת להגדיל הכנסות בערוצים הרגילים היא מוגבלת ביותר. ומאידך העלויות עולות והמתחרים התחליפיים זולים וזריזים יותר.
    והעיתונים תקועים באמצע.

    מה עושים?
    בדרך כלל יש כמה אפשרויות קלאסיות – קיצוץ עלויות (הכתבים והעורכים יכולים לספר לך על זה).
    או בידול ברמת המוצר. למשל דרך האיכות. בלא מעט שווקים בוחרים במקביל בשתי האפשרויות. אלא שהשוק הישראלי קטן מכדי להכיל בידול ברמת האיכות. לראיה – הארץ שניסה לעשות זאת מעולם לא באמת הפך לכוח מוביל ורווחי. 

    יותר ויותר אני מגיע למסקנה שהמצב הספציפי של העיתונות המודפסת רק יילך ויורע. תהליך הקונסולידציה יימשך (מעריב? גלובס?), ושכר העיתונאים יישחק.

    אולי ייווצר מצב שבו יהיה צורך בתמיכה ממשלתית בעיתונות איכותית – מעין מענק-המדען-הראשי. אם כי לדמיין את דליה איציק והדומים לה דנים בהקצבות לעיתונות זה קצת מדע בדיוני רע

  6. מרק, כל העניין הוא שאם לא היו אתרים סביר להניח שהתוכן של העיתונים היה אחר. יכול להיות שגם ידיעות של לפני 10 שנים לא היה לטעמך, אבל זה כבר פחות נוגע לדיון העקרוני.

    לגבי העיתונים הכלכליים, אם אתה טוען שדווקא הם אלה שמציגים עיתונות "בסטנדרט מינימלי", אז יש לך ויכוח קודם כל עם יובל. ואגב, הם דווקא כן מעלים את כל (או כמעט את כל) התכנים שלהם לרשת.

    יובל, אם העיתונים בארץ במשבר למרות שכאן התופעה (של אנשים שמוותרים על המתווך) לא פשטה, זה אומר שיש בעיה לכתוב על המשבר הזה ולתלות אותו בדוגמאות שמאפיינות את התופעה הזאת.

  7. אני לא רואה בעיה כזו.
    ראשית, אנשים נוטשים את העיתונות ועוברים לתחליפים גם בישראל. חלקם עוברים לכלום, חלקם מסתפקים במה שיש ברשת (ואני מסכים שיש ברשת פחות ממה שיש בארה"ב).
    שנית, אני חושב שרוב האנשים מואסים במתווך לא בגלל שיש חלופה אלא בגלל שהם מואסים במתווך. בארה"ב המיאוס הזה מתרגם לא פעם לכדי מעבר אקטיבי לחלופה. בישראל עדיין לא, אך המיאוס כבר פה.

  8. עידו אלון, אני חושב שהעובדה שהארץ לא הצליח לבדל את עצמו מבחינת האיכות היא רק דוגמה לכך שהארץ לא מצליח בשום מהלך שיווקי שהוא מנסה לעשות. הוא נתפס כבר הרבה מאוד שנים כנשלט ע"י השמאל ההזוי והרבה מאוד אנשים לא מוכנים אפילו לעטוף בו דגים פשוט מעקרון (כמאמר איזה טוקבק שקראתי פעם: "עיתון לאנשים שחושבים כמונו"). זה לא אומר שאין מקום לעיתונות איכותית בארץ ובכלל.
    אפשר לחשוב על זה ככה — המהלך השיווקי המוצלח ביותר של הארץ בשנים האחרונות היה לגרום לכך שדה-מרקר כמעט לא מקושר אליו תודעתית, וזה חלק מהמפתח להצלחה שלו.

  9. עידו – ההתנתקות של המרקר מהארץ אינה הנושא המרכזי בהצלחתו.
    המפתח להצלחה של המרקר היה הפנייה המודעת לקהלים רחבים יותר.

    את זה הוא השיג בין היתר על ידי ירידה מסויימת ברמת הסיקור. זה לא שקיימת הוראה לכתוב ברמה נמוכה יותר. אבל לדוגמה מספר המלים לידיעה הצטמצם (על מנת לשרת את הויז'ואל), סיקור הדוחות הכספיים רודד לחלוטין (מתוך תפיסה שמי שרצה – כבר קרא עליהם אתמול באתר או במאיה), נוספו פינות רכילות וכו'.

    שמאלני או לא, הארץ הוא הדוגמה היחידה של broad sheet איכותי בישראל, וקהל האיכות בישראל פשוט היה קטן מדי. בהחלט ייתכן שבעתיד ייווצר מפץ מסויים, ובו במקום כלבו של איכות (הארץ), יהיו מוצרים ייעודיים וממוקדים שיפנו לקהל איכותי (ולמפרסמים) – כלומר גלריה בנפרד, כלכלה (קורה כבר כיום) ומוצר ניוז ופרשנות

  10. למה ההפרדה הזאת בין עיתונות מודפסת לעיתונות אינטרנט? עיתונות טובה – כזאת שגם עושה תחקירים, ויש לה אורך רוח דורשת השקעה כספית, על מנת לתחזק עיתונות כזאת, צריך כסף, שכדאי שחלק ממנו יגיע מהקוראים (אחרת העיתון יהיה כלי בידי המפרסמים). ההפרדה בין עיתונות מודפסת לעיתונות אינטרנט היא קצת מלאכותית בעיני. לטווח הארוך (כלומר ביום שבו לכולנו יהיה קינדל), אין סיבה להמשיך לפרסם עיתונים (שאינם מגזינים, לדוגמא) על גבי נייר. מצד שני, אין סיבה שלא נשלם כסף על עיתון מקוון אם הוא שווה את המחיר, ונותן ערך מוסף שמדיה חינמית אינה יכולה לספק.

  11. אני מנוי על הארץ עוד מלפני ימי דהמרקר.

    אני מרגיש שזה זמן רב האיכות של המוצר מתדרדרת.

    אני חושב שהנרגנות (זה רק יחמיר עם הגיל) המתעצמת שלך נובעת מן העובדה הפשוטה שאתה יודע כי תוכל לעשות זאת טוב יותר וגם, רמחנא ליצלן, לערוך זאת טוב יותר. מי כמוך ידע להנחיל לדור צעיר של עיתונאי כלכלה וטכנולוגיה, סטאנדרטים מה הם? ואני לא ציני בכלל. אתה יודע שאתה יכול, מסוגל, וגם (למרות שזה עדיין בארון) רוצה!

    לתשומת לבך: אם לא תנסה לא תצליח. אני מאחוריך. פנה לשוקנרולניק ותראה – לדעתי תופתע.
    ואז תוכל להגיד לחברה: תוכן שיווקי לא היום, אולי מחר.

    בהצלחה!

    נ.ב. ג'וני – לא הגיע הזמן לרדת מהפסבדון הזה? ודי לחכימא

  12. עידו אלון, מצד אחד אתה אומר שדה מרקר מצליח בגלל שיש בו תכנים קצרים ורדודים והוא רכילותי (ואני מסכים איתך), ומצד שני אתה טוען שבתחום הכלכלה קורה כבר כיום שיש מוצרים ייעודיים שפונים לקהל איכותי, אז איפה המוצרים האלה?

    בקשר לזה שהקהל לעיתוני האיכות בישראל קטן מדי, אני נוטה לא להסכים איתך. במדינה שיש בה מקום לשלושה עיתונים גדולים ועוד לא מעט קטנים (במשהו כמו 4 שפות שונות), ומקום למגזין כמו "העין השביעית" (למרות שהתפוצה שלו כל כך קטנה שכבר הפסיקו להפיץ אותו), יש גם מקום לעיתונות איכותית.

    וסתם הערה: הארץ הוא לא broadsheet.

  13. אני חייב לציין שאני מסכים עם כל מילה. למרות שבעבר הייתי קורא עיתונים נלהב. היום, גם כשאני מקבל עיתון בחינם בתחנת הדלק אני מסרב לקבל אותו מכל הסיבות שציינת. גם מהחדשות בטלוויזיה אני נמנע יותר ויותר ובדרך כלל רואה רק את החלק הראשון יחד עם הילד הגדול על מנת להסביר לו על המתרחש בעולם ובארץ. כשרבע השעה הראשונה נגמרת, אני סוגר את הטלוויזיה או מזפזפ הלאה.

    ובהמשך למה שחנן אמר, אני לא בלוגר/פובלציסט/איש תרבות אלא Joe the plumber טיפוסי (ואני בהחלט מודע למגבלות האינטלקטואליות שלי). אם זה קורה אצלי, אז זה קורה אצל עוד אנשים ורבים אצלי במשרד לא מנויים/קוראים עיתונים.

  14. Just like Yuval, I have no intention to suggest a reform in the media market in Israel. I can just offer my observations as an outsider, as the media arena in Israel is too important to the country and its democracy.

    apology for writing in English (I am traveling)

    It's a hard call. The publishers facing the 'attention economy' affect among the natural limitations of the Israeli market and its structure.

    I believe the quality has always prevailed quantity and nowadays it is more relevant than ever.

    Perhaps one solution solution is to use an Israeli press agency that will be the source for most factual local news. The agency can be funded by the 3-4 daily papers, run by modern collaborations tools and supported by Israeli professional blogshpere. Some journalists will be able to find decent living working in such environment.

    The top political and financial news will be in-depth analysed by senior columnists of each paper. The budget of a paper would be spent on that and its investigating journalism.

    A magazine a-la Economist or Times that publish weekly or bi-weekly yet content rich and offers point of view which is no compare to the Twitterverse or the blogsphere, will be a better product than the current weekend magazine setup, or at least a good complementary.

    Maybe it is all not executable. However there should be a discussion, as obviously the current situation is going nowhere good.

  15. אוף טופיק:
    לפני כמה חודשים, התערבתי עם אחד המגיבים שחוק הצנזורה לא יעבור. משהו עם לאכול את הכובע. ניצחתי כנראה סופית. למרות שאני הרבה יותר ציני מגעיל ופסימי לגבי עתיד המדינה משהייתי אז, אני עדיין מתקשה להאמין שזה יחזור. קיצר, את מי ניצחתי? איפה מליון הדראכמות שלי?

  16. אני מצטרף לחנן כהן – בשבוע שעבר עקבתי אחרי כמעט כל התפתחות בעניין המדבקה, ניסיתי לקרוא כמה שיותר, לעקוב אחרי המאבק הדוחה בין גלובס למרקר, לראות מה אומרים בעין השביעית.
    בסוף השבוע דיברתי עם קרובים שלא קשורים לתחום התקשורת – אה, כן, מדבקה. שמעתי משהו כזה.
    אתם מבינים? בעוד דה מרקר וגלובס רבים מי פירסם ראשון, מי חשף ומי הסתיר, כשכל עיתון רב על הבלעדיות וכשהתקשורת כמרקחה – לרוב האנשים פשוט לא אכפת מהסיפור. הוא נגמר בתוך יום-יומיים ורק בתקשורת המשיכו לבעוט בגופה ולדקור אותה, ליתר ביטחון.
    אני חושב שיש לפעמים יחס הפוך בין מידת הסיקור לעניין של הקוראים – אם המדבקה מקבלת 4-6 עמודים, להרבה אנשים יוצא החשק לקרוא אפילו ידיעה אחת בנושא.

  17. במקצועי אני צריך מדי פעם לקרוא עיתונים ישנים ויש לי פרספקטיבה לגביהם, ואני מוכרח לומר שהעיתון שהכי אהבתי מבין העיתונים הישנים הוא ידיעות של שנת 1985. התחקירים היו מעמיקים, היו הרבה דפים בעיתון, בין ידיעה לידיעה היה גם תשבץ ברמה גבוהה והממד הצהוב והעמוק השתלבו נפלא. נדמה לי שקראו לזה נוסחת יודקובסקי.

  18. יואב, עיתון איכותי ימני נתקל באותה בעיה כמו עיתון איכותי שמאלני ושניהם ביחד נתקלים בבעיה שדומה לvote splitting (אבל רק במדינה קטנה כמו ישראל, מובן שאם היו כאן יותר אנשים היה מקום ליותר עיתונים).

  19. מקור ראשון עבר כל מיני גלגולים, ובחלקם (היותר כושלים כלכלית) הוא לא היה "ימני" אלא "לא שמאלני". בלי קשר לדעות הפוליטיות, אנשים לא כל כך רוצים עיתון איכותי.

    במלים אחרות: לעלות ה"ייצור" של עיתון יש שני חלקים, אחד שתלוי ב"איכות" (למשל, משכורות של עורכים, עיתנואים, בודקי עובדות, תחקירנים, צלמים, גרפיקאים…) ואחד שתלוי בפופולריות (עלות הנייר, ההפצה, ההדפסה…). ההכנסות, לעומת זאת, תלויות כמעט רק בפופולריות. הגארדיאן הבריטי מוכר חצי מליון עותקים מידי יום, הטלגראף מוכר 800 אלף. אילו הם היו נמכרים בישראל הם היו מוכרים 50 ו-80 אלף בהתאמה. הארץ מוכר 65 אלף. להבדל בין המספרים יש משמעות די ברורה לגבי האיכות האפשרית של עיתון ריווחי בעברית להבדיל מאנגלית. ימני, שמאלני, או גם וגם, זה שוק חסר תקווה לרווח אמיתי.

  20. השאלה היא לא רק כמה אנשים קונים את העיתון, אלא גם כמה הם מוכנים לשלם עליו. יש סיבה שבשנים האחרונות המחיר האפקטיבי של ידיעות אחרונות הוא 2 ש"ח במקרה הרע, בזמן שהמחיר של הארץ לא ירד, והתפוצה שלו עדיין עולה, לפחות לפי המודעות האינפנטיליות שהם מפרסמים פעם בכמה חודשים.

  21. מסכימה – לגבי מקור ראשון, שברגעים מסוימים היה פשוט עיתון איכותי, ללא קשר להשתייכות הפוליטית.
    בשנת 2005 הופיע "השבועון" של מקור ראשון – מגזין תרבותי שחולק חינם ולא נפל ברמתו מעיתונים תרבותיים אחרים. הוא הכיל כתבות מגזיניות וראיונות עם יוצרים בכל תחומי האמנות – חומרים איכותיים ומשובחים. אילו העורכים והמנהלים היו ממשיכים לחלק אותו בחינם בתל אביב, כפי שעשו בתחילת הדרך, יתכן שהיה צובר לו בהדרגה מעמד של עיתון נישה איכותי, לא קצר רוח, שנעשה באהבה ומושך קהל תל אביבי נאמן. שמאלני או ימני, למי זה משנה, אם יש מה לקרוא.
    הקהל שהיה עשוי להתאהב בשבועון הוא גם הקהל המפולח שכל מפרסם היה רוצה, כך שהשבועון יכול היה להפוך במשך הזמן לרווחי.

    יש קוראים שמוכנים להשקיע זמן, אנרגיה וכמה שקלים במגזין ממש טוב, עם תחקירים איכותיים וכתבות של חמישה עמודים.

    אמנם מדובר בקהל מצומצם יחסית, אבל זהו בהחלט הקהל שמדבר על תופעות, צורך אופנה, מעצב ומרהט את הבית, מייצר שיחות ברשת ומקשיב לשירת המותגים. מלבד "גלריה" שהרימו את הכפפה, אני לא מבינה למה שאר המתחרים לא מסתערים על נתח השוק הנישתי אך נחשק הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: