אלו לא הילדים שלי

תמונתו של הילד המצומק בן השלוש וחצי, שמשקלו הגיע ל-7 ק"ג, מסרבת לצאת מהראש גם לאחר אבחנת הפסיכיאטר. הילד התיישב לכולנו במקומות רועדים, חשופים ונטולי הגנות, והוא כבר איננו רק בנה של האם המסוימת המשתייכת לעדה החרדית המסוימת. הוא הפך לילד של הציבור כולו, חילונים ודתיים, אתאיסטים וחרדים.

(ענת מידן, "ידיעות אחרונות", עמ' 2)

יש לכותבים של "ידיעות אחרונות" נטייה לדבר בלשון רבים. ענת מידן הדביקה לי ילד מבלי שנתתי את הסכמתי. יש לי שלוש בנות משל עצמי, תודה רבה, ולא זכור לי שביקרתי בבית חולים כדי לאסוף ילד רביעי מחדר היולדות. הילד הזה הוא לא שלי. אינני מרגיש כל אחריות עליו, אינני מרגיש כל אשמה בשל מצבו. אינני מכיר את הוריו, את משפחתו, את סביבתו, את תרבותם של אלו שסובבים אותו. רצה הגורל ואני והוריו חולקים את אותה מדינה אבל אין שום דבר שמחבר אותי ואותם ואני לא מעוניין בילד שלהם. אני מרגיש צער על גורלו, אני זועם על מה שאמו כנראה עוללה לו אבל הוא לא הילד שלי; הוא הילד שלה.

גם רוז פיזם, הילדה שנדחפה למזוודה והושלכה לירקון על ידי בן-זונה שהיה סבא שלה, היא לא הילדה שלי. אני יכול לחוש חמלה, כאב והרבה מאוד כעס גם אם עשו את מה שעשו לרוז מבלי שהיא תהיה הילדה שלי, "של כולנו". גם אם היא היתה מושלכת למיסיסיפי ולא לירקון הייתי חש את התחושות האלו. אין צורך להפוך אותה לבת שלי כדי להפעיל את בלוטות הרגש שלי.

אפילו גלעד שליט הוא לא הילד שלי. הוא אח לנשק, אזרח-שותף לגורל המדינה, חייל צה"ל שנשבה על ידי החמאס וליבי נקרע מהמחשבה עליו, שבוי כל כך הרבה זמן. הוא נקרע גם כשאני חושב על הוריו, על סבו, על משפחתו. אבל הוא לא הילד שלי. הוא הילד של נועם ואביבה והכאב והדאגה שהם חשים בכל דקה ודקה מחייהם הוא משהו שלעולם (אני מקווה) לא אבין. לכן הטענה שגלעד הוא הילד שלי, היא טענה שמפחיתה מעוצמת הסבל הבלתי יתואר שהם חווים.

היומרה הבלתי נסבלת הזו של הכותבים בעיתונות המודפסת להעביר ילדים ששייכים להוריהם אל הקולקטיב הדביק פרי דמיונם, היומרה הפדגוגית והסמנטית המטופשת הזו להפקיע ילד ממשפחתו ולמסור אותו לידי עמישראלחי, היא מעושה, מלאכותית, מתנשאת וחולנית. זהו ניסיון אינפנטילי ודוחה לייצר קונצנזוס מזויף סביב טרגדיה אנושית כדי למכור חתיכת נייר עיתון.

22 מחשבות על “אלו לא הילדים שלי

  1. יש את העיתונאים שמדביקים לך בני משפחה, ויש את אלה, כמו דנקנר, שטוענים שאין לו אחות.

  2. היוהרה הזו אופיינית לעיתונות צהובה שמשחקת על נימי הרגש.

  3. כל כך מסכים איתך. לא צריך להדביק לנו קשרי משפחה חדשים כדי שנרגיש את כאבם של אחרים.
    כל ישראל אחים, אבל רבאק, אח שלי, חלאס. 🙂

  4. זה מה שהכעיס אותך?!? ומה עם זה שהיא דרשה "להציג בפנינו את הסרט כדי שנשפוט"??? כלומר אנחנו הציבור יודעים הרי יותר טוב מהפסיכיאטר, הרופאים, החוקרים והשופטים. מציצנות חולנית.
    שלא לדבר על מה שעשו לפסיכיאטר המסכן בעמ' שלוש ליד. אני לא בטוח שאמא שלו ידעה עליו כל כך הרבה. הרי אין ספק שהעובדה שטרחו לציין שהוא רקדן בטן היא בגלל שהיא משפיעה ישירות על כישוריו כפסיכיאטר.

  5. חנן, אני לא לוקח בעלות על הילד של אף אחד, אבל אם צה"ל הוא צבאינו, הרי שחייליו הם חיילינו ומטוסיו הם מטוסינו, כאזרחי המדינה. כל חייל הוא אדם ואזרח ברשות עצמו, אבל כחייל הוא חייל ישראלי. גם אם אתה לא מסכים איתי בנקודה הזו, אני מקווה שאתה מסכים שיש הבדל גדול בין שיוך גלעד שליט, רוז פיזם או הילד בן השלוש וחצי כאינדיווידאלים לקולקטיב הישראלי, לבין שיוך החיילים או המטוסים הישראליים כגוף אליו.

  6. מסכים מאוד: מבחינתי אין לי שום קשר לאנשים האלה, שאמנם גרים בעיר שלי אבל לא חולקים איתי שום דבר משותף, מלבד האוויר שאנחנו נושמים. הם אפילו לא יהודים אמיתיים, אלא כת שהתפצלה מהיהדות.

  7. אתה באמת לא מרגיש אליהם שום קשר? אין שום דבר ולא הקטן ביותר שמחבר ביניכם? אולי שאתם דוברים את אותה השפה? או שאתם יהודים (לא חייב להיות דתיים)? חולקים איזושהי פיסת היסטוריה? יודעים איפה זה פתח תקווה? עומדים בתור ביחד בקופת חולים?
    אני מסכימה שהשימוש של התקשורת ב"אנחנו" הוא מאולץ לעיתים והכוונה המלוכלכת מאחוריו ברורה, אבל זה לא הופך את העובדה שהאנחנו הזה קיים לשקרית.

  8. רגע, ומכבי תל-אביב בכדורסל היא לא "אנחנו"? מה עם יוסי בניון? הוא לא "שלנו"? יש שתי גישות אפשריות להסתכלות על הדברים: או שכולם לא שלנו או שכולם כן שלנו. אי אפשר לבוא ולהגיד זה "אנחנו" כשנוח לנו ואז להפנות מבט ולהגיד "זה שלהם" כאשר, כמאמר השיר, "במורד הגרון מטפסת מועקה".
    זה לא קשור לעיתונות (צהובה ונוראית, אני מודה), אלא לגישת הלאומיות (אשר, דרך אגב, מאפיינת כל אומה).

  9. דורון, את מכבי ואת יוסי בניון אנחנו מעודדים ומממנים. אני לא זוכרת שאנחנו עמדנו מהצד ועודדנו את הטבעתה של רוז בירקון כפי שאנחנו מעודדים הטבעה לסל. פה נדמה לי שנפלת קצת לפח שטמנה לנו התקשורת הצהובה: אנחנו החברה שממנה יצאו רוצחים מתועבים כאלה וכולנו אשמים – ואנחנו נהיה עוד יותר אשמים אם רוז לא תהיה הילדה שלנו. אם לא נוכל להסתכל עליה ולראות בה את הילדה שלנו.

  10. רונה, מאז שמכבי לא משודרים בערוץ הראשון, את לא מממנת אותם. לפחות לא יותר מאשר את שאר קבוצות ליגת העל בכדורסל.

  11. איך זה יכול להיות שבכל פעם שמישהו מדבר על "כולנו", זה אף פעם לא כולל אותי? "התכנית של המדינה", "הקבוצה של המדינה", "השירים שכולנו גדלנו עליהם", "כל המדינה התרגשה", "הילד של כולנו"- איפה אני בכל הסיפור הזה? מתי הפסקתי להיות חלק מ"כולנו"?
    הייתי רוצה להיות פעם "כולנו". נראה לי נוח.

  12. לכל עיתון מהזבלונים יש "כונני דמעות" כאלה, זה לא רק ענת מידן. התפקיד שלהם הוא – על רקע התמונות הענקיות של הילד (או גלעד שליט), הכותרות המזעזעות באדום של הטרגדיה התורנית והדיווחים של 300 מילה שעליהם חתומים שבעה כתבים – להפיק כמו בפס יצור ריבוע כזה שיופיע בעמוד 3 ומכיל בכל פעם את אותן יבבות וקלישאות מהתחת שאין שום קשר בינן לעיתונות: "תסתכלו לו בעיניים"; "הילד של כולנו"; "שולחים לו חיבוק" וגו'.

    במעריב זה יעל פז-מלמד, בידיעות זה חנוך דאום וענת מידן ויש עוד כל מיני כאלה שמשובצים לתפקיד כונן הקשקושים הקונצנזוסואליים בלאפה (איתן הבר למשל, כשיש משהו לא מתחום הפלילים).

    צפו מחר בענין הרצח המחריד של הילדה מבצרה את אותה תרגולת.

    ידיעות ומעריב מגעילים אותי ממש.

  13. התחלתי בלהסכים ולרצות להעיר שהילדים לא שייכים להוריהם. למרות שברורה לי הכוונה שלך, רציתי להגיד את זה לאור הנושא החשוב של מה שכתבת.
    לדעתי הטרגדיות האלו נולדות במחשבה שהילד הוא שלוחה או קנין של ההורה ושהוא "שייך" לו.

    מצד שני כשאני חושבת עוד על מה שכתבת – כשההורה מסכן את שלום הילד, המדינה יכולה לבטל את זכויות ההורות שלו. לכן, במידה מסויימת הוא כן שייך לציבור או יותר נכון – על הציבור/מדינה מוטלת החובה לדאוג לשלומו. אי אפשר להתעלם מכך שאם אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ובוחרים את נציגי הציבור שלה, שבתורם בוחרים לא להקצות תקציבים לרווחה אז אנחנו אחראים במידה מסויימת על גורל הילדים שההורים שלהם לא דואגים להם. כמו כן, אם אתה רואה ילד שמתעללים בו, אתה חייב לדווח על כך (לפחות מוסרית). מה שאומר שמוטלת עליך אחריות לדאוג לילד הזה ומותר לך להתעלם מזכויות ההורה שלו לאוטונומיה על הילד.
    אז למרות שאני לא סובלת את הרטוריקה שציטטת – בגדול זה נכון, יותר מלכל אחד אחר, הילדים שייכים לחברה. אחרת להורים שלהם כן היתה זכות להתעלל, לאנוס או לרצוח אותם.

  14. קוראת בסתר, יש לי הרגשה שכשענת מידן אמרה שהוא הילד של כולנו, היא לא התכוונה להיבט המשפטי של העניין.
    אבל אולי זאת רק הפרשנות שלי

  15. זה נראה לי מין כשל בסיסי באמפתיה, שאני יודע שאבחנתי על עצמי:

    אם זה לא "שייך" לי, אני לא יכול להתייחס (to relate) לזה.

    חשבתי שאצלי ספציפית זה נובע מהילדות העשוקה שלי, אבל אולי זה יותר נפוץ, ואולי כולנו סבלנו מילדות עשוקה (ברוכה הבאה, אליס מילר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: