תמונתו של הילד המצומק בן השלוש וחצי, שמשקלו הגיע ל-7 ק"ג, מסרבת לצאת מהראש גם לאחר אבחנת הפסיכיאטר. הילד התיישב לכולנו במקומות רועדים, חשופים ונטולי הגנות, והוא כבר איננו רק בנה של האם המסוימת המשתייכת לעדה החרדית המסוימת. הוא הפך לילד של הציבור כולו, חילונים ודתיים, אתאיסטים וחרדים.
(ענת מידן, "ידיעות אחרונות", עמ' 2)
יש לכותבים של "ידיעות אחרונות" נטייה לדבר בלשון רבים. ענת מידן הדביקה לי ילד מבלי שנתתי את הסכמתי. יש לי שלוש בנות משל עצמי, תודה רבה, ולא זכור לי שביקרתי בבית חולים כדי לאסוף ילד רביעי מחדר היולדות. הילד הזה הוא לא שלי. אינני מרגיש כל אחריות עליו, אינני מרגיש כל אשמה בשל מצבו. אינני מכיר את הוריו, את משפחתו, את סביבתו, את תרבותם של אלו שסובבים אותו. רצה הגורל ואני והוריו חולקים את אותה מדינה אבל אין שום דבר שמחבר אותי ואותם ואני לא מעוניין בילד שלהם. אני מרגיש צער על גורלו, אני זועם על מה שאמו כנראה עוללה לו אבל הוא לא הילד שלי; הוא הילד שלה.
גם רוז פיזם, הילדה שנדחפה למזוודה והושלכה לירקון על ידי בן-זונה שהיה סבא שלה, היא לא הילדה שלי. אני יכול לחוש חמלה, כאב והרבה מאוד כעס גם אם עשו את מה שעשו לרוז מבלי שהיא תהיה הילדה שלי, "של כולנו". גם אם היא היתה מושלכת למיסיסיפי ולא לירקון הייתי חש את התחושות האלו. אין צורך להפוך אותה לבת שלי כדי להפעיל את בלוטות הרגש שלי.
אפילו גלעד שליט הוא לא הילד שלי. הוא אח לנשק, אזרח-שותף לגורל המדינה, חייל צה"ל שנשבה על ידי החמאס וליבי נקרע מהמחשבה עליו, שבוי כל כך הרבה זמן. הוא נקרע גם כשאני חושב על הוריו, על סבו, על משפחתו. אבל הוא לא הילד שלי. הוא הילד של נועם ואביבה והכאב והדאגה שהם חשים בכל דקה ודקה מחייהם הוא משהו שלעולם (אני מקווה) לא אבין. לכן הטענה שגלעד הוא הילד שלי, היא טענה שמפחיתה מעוצמת הסבל הבלתי יתואר שהם חווים.
היומרה הבלתי נסבלת הזו של הכותבים בעיתונות המודפסת להעביר ילדים ששייכים להוריהם אל הקולקטיב הדביק פרי דמיונם, היומרה הפדגוגית והסמנטית המטופשת הזו להפקיע ילד ממשפחתו ולמסור אותו לידי עמישראלחי, היא מעושה, מלאכותית, מתנשאת וחולנית. זהו ניסיון אינפנטילי ודוחה לייצר קונצנזוס מזויף סביב טרגדיה אנושית כדי למכור חתיכת נייר עיתון.
כתיבת תגובה