אין הורה שלא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לבית החולים הקרוב ביותר למקום מגוריו. זה לא בגלל שהורים הם חבורת מטורפים (הם גם) אלא שהם השתמשו בדרך הזו לפחות פעם-פעמיים, אם לא יותר.
בתי חולים הם מקומות לא סימפטיים אבל אתה יוצא מנקודת הנחה שמחלקות הילדים בבתי החולים יהיו קצת יותר סימפטיות ממחלקות אחרות. ובכן, לא ב"הלל-יפה" שבחדרה. בית החולים הזה, שמעולם לא היה ידוע כבית חולים מטופח מדי, מציג לראווה מחלקת ילדים צפופה, די מלוכלכת, סובלת ממחסור במיטות, בכורסאות שעליהם ההורים יכולים לנוח (אני לא מדבר על לישון) בלילות הנוראיים כאשר הם מלווים את ילדיהם ובמה לא בעצם. המחלקה כל כך אפורה, מדכאת ועלובה עד שהבת הגדולה שלי גערה בי על שלקחנו את אחותה הקטנה ל"הלל-יפה" ולא ל"שניידר" בפתח-תקווה.
מיון הילדים ב"הלל יפה", אליו מגיעים ההורים המבוהלים, הוא לא יותר משני חדרים מחוברים, ארבע מיטות, רופאה אחת, מתמחה אחד ואחות אחת. הצוות הזה, המשאבים האלו, אמורים לטפל בכל הילדים שמגיעים למיון מכל האזור. לא צריך דמיון מפותח בשביל לדמיין מה קורה שם בערב ממוצע.
ביקור בבית חולים הוא חוויה שמזכירה לך איפה אתה חי, כזו שגורמת לך להביט בהשתאות באנשי הצוות הרפואי והפרה-רפואי, שעושים כמיטב יכולתם כדי לעזור לך ולילדך, שמשתדלים לבצע את עבודתם המתישה, מול הורים מותשים עוד יותר, בתת-תנאים. מערכת הבריאות שלנו, אחת המערכות היחידות שגורמות לי גאווה כאשר אני מביט במערכת הבריאות האמריקאית, סובלת כבר שנים מהזנחה פושעת שמביטה לך בפנים ומרימה מולך אצבע משולשת.
כולנו צעירים מדי, בריאים מדי מכדי שזה יהיה לנו אכפת. כאשר נהיה חולים, כאשר נזדקק למערכת הזו על בסיס קבוע, נהיה זקנים מדי ו/או חלשים מדי וחסרי השפעה.
אם יש הבטחת בחירות אחת שלעולם לא אשכח וגם לא אסלח לאהוד ברק, היא הבטחת הבחירות על הזקנה במסדרון. היום במסדרונות בתי החולים יש לא רק זקנים אלא גם ילדים, לעתים תינוקות ממש.
כתיבת תגובה