פרד: שעשוע. שעשוע?!

הפרד ומשול.

כאשר נכנס למחרת לבנק למשמרת הצהריים, הרגיש פרד שכולם נועצים בו מבטים למרות שאף אחד לא באמת הסתכל לעברו. הוא התיישב במקומו הקבוע, מאחורי הדלפק, על הכסא החורק, שנראה מרשים מאוד עד שמתיישבים עליו. הוא פתח קופה: ספר את הכסף, הדליק את המחשב, וידא שיש לו עט והלך להכין לעצמו כוס תה. פרד לא האמין בקפה. בדרך חזרה לדלפק, עצר אותו המאבטח של הסניף, יאשה-סשה. הוא נולד יאשה. וכשהגיע לארץ, לאחר ערב סוער משירי סשה ארגוב באולפן ללימוד עברית, הגיע למסקנה הציונית שהוא ראוי לשם עברי טהור. הבחירה בסשה פשוט התבקשה מאליה.

"מה נשמע?" שאל יאשה-סשה במבטא רוסי כבד. הוא היה שמנמן וקטן, עם קרחת קטנה על הראש וגלאי מתכות גדול ביד, שאותו מעולם לא טרח להפעיל. "חושים של סיבירי, דא?" הסביר פעם לפרד. "אני מגלה נחשד. לא פרובלמה." למרות שהפגין ביטחון עצמי למכביר, לאף אחד בבנק לא היה צל של ספק שעם הסימן הראשון לשודד, יאשה-סשה יהיה הראשון לברוח משם. הוא סיפר לפרד שברוסיה הוא היה מהנדס חשמל חשוב, אבל זה לא הפריע לו להתחשמל כשיום אחד עזר להחליף נורת פלורסנט.
"אין חדש," ענה פרד ביובש.
"אני לשמוע יש חדש," אמר יאשה-סשה, חצי חיוך מרוח על הפנים שלו וזוג עיניים משועשעות שבוחנות אותו.
פרד הסתכל לצדדים. "מה חדש?"
"אני לשמוע אתה, איך זה, ארסטובני".
"ארסטו-מה?"
"כן. במשטרה, דא? לא זז. מחכה. זה… זה, ארסטובני."
פרד הביט בו. ניכר על יאשה-סשה שחיכה לפרד כל היום.
"זו היתה רק אי הבנה," הסביר. "הכל בסדר," קבע כשהוא צועד חזרה לעמדה שלו.
"אני לשמוע אתה חשוד… באיך זה, ערומה" המשיך יאשה-סשה בשלו, מגביר את קולו כאילו כדי להבטיח שכולם מקשיבים.
פרד נעצר לרגע והסתכל סביבו. כולם הקשיבו. הפעם הוא דווקא הבין למה יאשה-סשה התכוון אבל לא היה לו חשק או מצב-רוח להמשיך את השיחה, ולכן חידש את הליכתו לדלפק, מעמיד פנים שלא שמע.

הוא התיישב על הכסא שלו, הרים את עיניו לכיוון השעון הגדול שהיה תלוי על הקיר ממולו, וקרא את הסיסמה של הבנק שהיתה כתובה עליו, ושאותה הוא הכיר בעל-פה: "זמן זה כסף. הכסף שלך. כלומר שלנו". פרד התכוון לקחת לגימה מכוס התה שלו כאשר הטלפון שעל שולחנו צלצל. הטלפון שעל שולחנו אף פעם לא צלצל. למעשה, עד לאותו רגע, הוא לא ידע שהטלפון מחובר למשהו. הוא היה בטוח שמדובר בתפאורה מפלסטיק שמטרתה לנסוך ביטחון בקרב הלקוחות, שהרי כלל ידוע הוא שבית עסק עם טלפון הוא בית עסק רציני. לא היה שום דבר רציני בבנק שפרד עבד בו, למעט מנהל הבנק, שעשוע, שהיה רציני כמו מלאך המוות.

שמו המלא היה מרדכי שעשוע אבל אף אחד לא קרא לו מרדכי, גם לא מוטי; כולם קראו לו שעשוע. גם שעשוע קרא לעצמו שעשוע. פרד אף פעם לא הבין אנשים שבחרו לקרוא לעצמם בשם המשפחה, ולא הצליח לפענח מה זה אומר עליהם: שהם סנובים ולכן מעדיפים להתנאות בשם המשפחה שלהם? שהשם הפרטי שלהם כל כך מחורבן שהם מעדיפים להתמקד בשם אחר? אם בזה לא די, בשעשוע לא היה שום דבר משועשע או משעשע. למעשה, שעשוע תמיד נראה כאילו מישהו כיבה סיגר ענק על הראש שלו. טיפוס שלא היה מצליח לזהות חוש הומור, גם אם חוש ההומור בעצמו היה עושה לו טיפול שורש ללא הרדמה. הרגעים היחידים שבהם עשה מאמץ להראות שהוא בחיים היו כאשר 'לקוחות מיליון ומעלה' ביקשו להיפגש איתו, אבל ברגע שהם עזבו את המשרד הענק שלו, הוא חזר למצב הכבוי והבלתי-משועשע הקבוע שלו.

שעשוע נהג להסתגר במשרד שלו במשך שעות – לא לפני שהקפיד לברך את העובדים לשלום ולא להתעניין בשלומם. אף אחד לא ידע באמת מה הוא עושה שם. על פי השמועה הוא ניסה להתקבל לאליפות העולם ב"שולה מוקשים", אך כשל. כולם הניחו שהוא נשוי, למרות שאיש מעולם לא ראה או שמע את אישתו, רק משום שעל שולחנו ניצבה תמונה שלו, ולידו אישה. היא לא חייכה, זאת שעמדה ליד שעשוע, או חיבקה אותו, או הפגינה סימני חיבה כלשהם, אבל העובדה שהיא צולמה עומדת לידו הספיקה.

פרד החליט שאם הטלפון שעל השולחן שלו מצלצל, זאת מין הסתם טעות. שיצלצל, חשב לעצמו. הטלפון צלצל ואז שוב צלצל, ושוב צלצל עד שבאולם הגדול נשמע צעקה: "אולי כבר תענה לטלפון?"

פרד הרים את השפופרת. הקול בצד השני אמר משפט אחד שאחריו נשמע הד כאילו הדובר נמצא בתוך מערה. המשפט היה "היכנס אליי בבקשה." זה היה שעשוע.

10 מחשבות על “פרד: שעשוע. שעשוע?!

  1. יובל,

    הסדרה הזאת משעשעת, כתובה די טוב

    חוסר-המקוריות של סגנון הכתיבה קצת בולט מדי לפעמים

    בסה"כ אחלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: