עושים טכנולוגיה

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת (“הארץ”, “ידיעות אחרונות”), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב”העין השביעית” וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של “לונדון וקירשנבאום” – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של “ספרים רבותיי, ספרים” בגלי צה”ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את “עושים טכנולוגיה” מבית “עושים היסטוריה”. לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה “עליית המכונות“.

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב”טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם” מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של “עושים טכנולוגיה” על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.

ארבעים ושמונה

השנה האחרונה היתה עבורי שנה סוערת במיוחד, במובן הטוב של המילה. אחרי ארבע שנים מספקות, מאתגרות וסופר-מעניינות בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל,בהן התנסיתי בתפקיד ניהולי בכיר שנוגע כמעט בכל תחום – מהמוצר ועד השיווק, מהטיפול בעובד ועד הטיפול ב”לקוח”, מפיתוח עסקי ועד התמודדות עם הרגולטור – יצאתי אל העולם.

אני עדיין מלמד בבית הספר לתקשורת, עדיין נהנה לעמוד מול כיתה, מול סטודנטים, מול אנשים צעירים שנושאים אליך עיניים ומבקשים לדעת האם יש בכלל תשובה, אבל את רוב זמני אני מקדיש למפגשים עם אנשים מחוץ לעולם האקדמיה, עם עובדים ומנהלים בחברות, ארגונים ותאגידים.

בשנה האחרונה נפגשתי עם יזמים שנמצאים בתחילת דרכם לצד מנכ”לים שמנהלים ארגונים שבהם מועסקים אלפי עובדים. נחשפתי ליוזמות חדשות לצד יוזמות קיימות, העברתי מאות הרצאות מול גופים מקומיים ובינלאומיים, הנחיתי כנסים וסדנאות, התבקשתי לשמש כיועץ וכחבר בקבוצות חשיבה ובקיצור מצאתי את מה שתמיד חשדתי שאמצא – שהעולם גדול, מעניין ומלא הזדמנויות.

בתחילת השנה יצא לאור ספרי הרביעי “קוד סמוי” ולמרבה האושר והגאווה, הוא נמצא זה השבוע השביעי ברשימת רבי המכר של “ידיעות אחרונות” בקטגוריית ספרי העיון. הספר לקח אותי למפגשים מרתקים עם קוראים שכותבים לי, פוגשים אותי ומבקשים לשמוע את דעתי על עשרות נושאים וסוגיות והוא עשה לי חשק לחזור למלאכת המחקר והכתיבה ולהוציא לאור ספר נוסף.

השנה האחרונה פתחה לי את התיאבון להוציא אל הפועל ולהגשים הרבה רעיונות, פרויקטים וחלומות שנדמה שרק חיכו לרגע המתאים. ובכן, הרגע המתאים הוא עכשיו.

QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג’ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג’קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ”לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ”ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד”ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה”ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: “סבבה”, “אחלה”, “מצוין”, “בבקשה”, “אין בעד מה”, “אין שום בעיה”, “בכיף”, “שטויות”, “בטח”, “בשמחה” ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: “אין בעיה, הכל בסדר”.
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא “קהל” ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש”קאת’י פסיפיק” היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ”ל “סמל מרצים”), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג’קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם “ישראל”, לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו “ירושלים”). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו”ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו”ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.

טלי חרותי-סובר היא עיתונאית רצינית

אני עוצר לרגע את העיסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי כדי לכתוב על דברים שפחות מעניינים אותי אבל מצחיקים אותי.

היום (21.3.2019) פרסם אביב הורביץ ממאקו, את הטור השבועי שלו “מי נגד מי” ובתוכו חשף סיפור מעניין על טלי חרותי-סובר, יקירת הגלוב, חברה קרובה של היו”ר ועיתונאית משכמה ומעלה.

מסתבר, שחרותי-סובר, שלפני חודשיים פרסמה טקסט מטונף ומטנף במיוחד על המכללה למנהל, העומד בראשה ובית הספר לתקשורת שבעבר שימשתי כדיקאן שלו, קיבלה בחלוף שלושה שבועות (כך רומז הורביץ) צ’ופר על הטקסט המטנף: קורס כמו-אקדמי שאותו היא מעבירה במסגרת הפרויקט הייחודי, Edge-Ucation, של המכללה למנהל. צירוף המקרים הזה לכד את תשומת לבו של הורביץ שביקש ממנה הסברים. ההסברים המלאים נמצאים בטקסט של הורביץ ומטעמי קיצור ושעמום, לא אביא אותם כאן.

באופן לא צפוי, חרות-סובר שרבבה גם את השם שלי לתגובתה כסוג של רמיזה עמומה. בהינתן שלאחר פרסום הטקסט הראשון שלה – זה שטינף על המכללה ועל בית הספר שלי – הפיצו כמה נשמות טובות ובכירות במכללה, שהמקור של חרותי-סובר הוא אני (באמת, כמה חמור צריך להיות בשביל לנסות ולמכור גללי שוורים שכאלו?), שמחתי לראות שכעת רומזת חרותי-סובר שאני הוא המקור של הורביץ. אני ממש הצב ב”צריף של תמרי” שנהג לומר “אני פה, אני שם, אני בכל מקום בעולם”.

בעוד שאני מוכן למחול על כבודי, אני סבור שחשוב שאגיב לרמיזות המכוערות של אביב הורביץ ביחס לחרותי-סובר. על זה אני לא מוכן לעבור בשתיקה.

אני מבקש לקבוע בצורה ברורה ובלי להותיר ספק אצל אף אחד: טלי חרותי-סובר היא לא מושחתת. לא! אם מישהו יגיד לי, שהיא מלמדת במכללה למנהל כדרך, אתם יודעים, קצת להשתיק אותה, אני אגיד לו “לא ולא!”. טלי חרותי-סובר היא אדם שהאתיקה היא נר לרגליו ואי אפשר להשתיק אותה בתמורה לכמה מאות שקלים בחודש. השתגעתם?!

מתוך הסרטון “טלי חרותי-סובר

לכולם ידוע שהיא שומרת הסף, המפקדת העליונה, המנהלת הראשית של האתיקה באקדמיה ובעיתונות הישראלית גם יחד. היא, שרודפת בכל פינה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי אחרי הפרות אתיות חמורות של כל מיני מטפלים באספרגוס שמתחזים לדוקטורים, היא לא תמכור את עצמה ואת האתיקה המשובחת והידועה שלה, בשביל קורס במכללה למנהל, קורס שעל אף שהיא עצמה לא דוקטור, עשוי במקרים מסוימים להחליף קורסים שניתנים על ידי דוקטורים אמיתיים. לא ולא! אני לא מוכן לשמוע את זה!

על אף שאינני יכול להדגיש מספיק את אמונתי בפרקטיקות העיתונאיות של חרותי-סובר, אינני רוצה להאריך מדי ולכן אסכם ואומר: הטקסט של אביב הורביץ הוא טקסט קטנוני. הוא מציג עיתונאית רצינית, שפרסמה טקסט רציני, מתוחקר וממוסמך, שנשען על מקורות שעל אף שאין לזהותם, היא מזהה אותם, כעיתונאית מפוקפקת. האם אין לך בושה אביב הורביץ?

בטקסט שלו רומז הורביץ שחרותי-סובר, שהאשימה את אחד המוסדות הגדולים, הוותיקים והנחשבים בישראל כמוסד שסובל מ”צמצומים, ירידה בהישגים ומינויים תמוהים” קיבלה בחלוף שלושה שבועות בסך הכל להעביר קורס כמו-אקדמי והיא עשתה זאת בשמחה, ללא כל בעיה ובהתלהבות גדולה. יש גבול לרמיזות האלו. אי אפשר להסתובב בעולם ולהאשים בצורה מופקרת עיתונאית רצינית. קיימים צירופי מקרים ואם המקרים לא מצטרפים למקריות מקרית הרי שיש הסברים שמניחים את הדעת וטוב עשתה חרותי-סובר שהעמידה את הורביץ במקומו.

למרות תגובתה המשכנעת, אני בטוח שטלי חרותי-סובר תשתמש בכל הערוצים שעומדים לרשותה על מנת להבהיר להורביץ בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא, טלי חרוצי-סוסר, שהמוניטין שלה הולך לפניה בתוך מערכת דה-מרקר ומחוצה לה, לא תמכור את שמה הטוב, את יוקרתה, תדמיתה ועבודתה החשובה בשביל קורס. בייחוד במוסד שסובל מכל כך הרבה כשלים! באמת! בשביל קורס! במוסד כל כך בעייתי! באמת! כמה נמוך אפשר לרדת?!

אני קורא מכאן לאביב הורביץ להתנצל ואם מישהו מהקוראים יעז ללכלך בתגובות על טלי חרותי-סובר אני מודיע לכם: אמחק מיד את תגובתו. יש גבול!

וכעת, נחזור לשידורנו הרגילים.

המניפסטים עושים קמבק

לפני ארבע שנים התפרסם מאמר שלי בכתב העת New Media & Society. כותרתו היתה: ‘We are not here for the money’: Founders’ manifestos (במקור הוא פורסם כשנה וחצי קודם לכן, באתר האינטרנט של כתב העת).

המאמר עסק בטקסטים שכתבו המייסדים של ארבע חברות טכנולוגיה – גוגל, פייסבוק, גרופון וזינגה – שבאופן יוצא דופן פרסמו אותם כמכתב למשקיעים רגע לפני שהחברות יצאו להנפקת מניות ראשונה (IPO). במאמר ניתחתי את הטקסטים שלהם, אותם כיניתי בשם “מניפסטים”, והראיתי איך על אף שהם פורסמו בהפרש של כמה שנים האחד מהשני, הם מורכבים ממספר תמות שחוזרות על עצמן, אחת מהן נמצאת בכותרת המאמר: “אנחנו לא פה בשביל הכסף”.

כל המייסדים ניסו לדגמן סוג חדש של קפיטליזם, כזה שמבוסס על שליחות שמטרתה להפוך את העולם לטוב יותר, כזה שמבוסס על כיף והנאה, כזה שלא מתכתב עם הקפיטליזם הישן שכל מה שמעניין אותו הוא הרווחים של המשקיעים, אלא ששם לעצמו למטרה להסתכל על הקהילייה, על ערכים, על טובת הכלל. זה לא שכנע אותי ובמאמר הסברתי למה.

כעת, נדמה שלפחות במקרה של פייסבוק, אנחנו חוזרים לעידן המניפסטים. בשבוע שעבר פרסם מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק צוקרברג, מניפסט ארוך בן 3,000 מילה בו הוא הכריז על אסטרטגיה טכנולוגית ועסקית חדשה, כזו המבוססת… על פרטיות.

ייאמר לזכותו של צוקרברג שאפילו הוא מבין עד כמה הצהרה שכזו נשמעת מגוחכת, אבל כאן, פחות או יותר, נגמרים הדברים שאני יכול לציין לזכותו.

פייסבוק נבנתה על אידאולוגיה שהיא כמעט הניגוד המוחלט לפרטיות. למעשה, האינטרנט זרועה בהצהרות של צוקרברג אותן פלט לאורך השנים, שבהן הביע זלזול בפרטיות ובחשיבות החברתית שלה. למעשה, המהלך של צוקרברג נשען על ההנחה שכאשר הכל חשוף ופתוח, ניתן לקיים תקשורת חברתית בצורה יעילה וטובה יותר, תקשורת שיש בה תועלת אישית וכלכלית רבה יותר לכולם. אין פלא שהמודל העסקי של פייסבוק דוחף אותה לחפש דרכים חדשות, יצירתיות ומתוחכמות (ואני משתדל לנקוט כאן בלשון המעטה), לחלוב מהמשתמשים שלה עוד ועוד מידע.

ב”קוד סמוי” אני מציג לא רק כמה מהדרכים האלו אלא גם את המחיר שאנחנו משלמים כאשר אנחנו מקבלים את הנחות המוצא של פייסבוק. המחיר הזה הוא לא רק אישי הוא גם חברתי, הוא לא רק כלכלי הוא גם פוליטי, הוא לא רק תקשורתי הוא גם פסיכולוגי.

אז מדוע נראה שצוקרברג עושה פניית פרסה? הסיבה העיקרית היא הלחץ העצום שמופעל על פייסבוק בשנה האחרונה. שערוריות כמו זו של קיימברידג’ אנליטיקה (לה אני מקדיש מחצית מפרק הסיכום של “קוד סמוי”) וההבנה ההולכת וגוברת בקרב מחוקקים ומשתמשים ביחס למחיר שעליו אני מדבר, הביאה את צוקרברג לכתוב כאילו הוא אלוף הפרטיות, קיסר ההצפנה, מלך החשאיות, מגן זכויותיהם של המשתמשים אל מול התאגידים הגדולים.

גם הפעם הוא לא משכנע אותי. על מנת לעשות את מה שהוא טוען שהוא רוצה לעשות, פייסבוק צריכה להשמיד כמעט לחלוטין את האופן שבו היא חושבת ופועלת. היא צריכה לעבור ניתוח להסרת ה-DNA העסקי והתרבותי שלה ואז ניתוח נוסף להשתלת DNA חדש. בעוד שיש חברות שעברו שינויים גדולים, אני מתקשה לראות את פייסבוק עוברת שינוי דומה.

אשמח להתבדות אבל עד אז, חובת ההוכחה על פייסבוק ומי שחושב שמדובר בשינוי שיקרה ממש עוד רגע, משלה את עצמו: גם במונחים של צוקרברג מדובר יותר בהצהרת כוונות, קריאת כיוון כללית, מאשר תכנית פעולה שתבוא לידי ביטוי מחר, מחרתיים או בחודש הבא. היא נועדה בעיקר לצרכי יחסי ציבור ומצברוח פנים-ארגוני (שנמצא, כך על פי הדיווחים, בשפל) ומשום כך לא הייתי עוצר את נשמתי בהמתנה לשינוי הגודל שעומד בפתח.