קוד סמוי

בתקופה האחרונה אני מרגיש שמשהו לא בסדר בעולם. נראה כאילו ההיגיון הפנימי, שאפיין אירועים והתרחשויות, נשחק ונעלם. כמו גליץ’ במטריקס, אני מרגיש שכבר אי אפשר לתת פשר למה שקורה סביבי, שאין יותר אמת, סדר או היגיון, סיבה ותוצאה. תחת זאת נדמה שתהליכים גלובליים ומקומיים מתרחשים באופן אקראי, קפריזי, צצים משום מקום ואז נעלמים, טובעים תחת הכותרת של האירוע הבא, שהוא חסר היגיון כמו זה שקדם לו. יותר ויותר אני מזדהה עם המשפט שאמר מורפיאוס לניאו בסרט “מטריקס”: “אתה נראה כמו אדם שמקבל את מה שהוא רואה כיוון שהוא מצפה להתעורר”. האם אני חולם?

כך נפתח ספרי החדש, “קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי”. אני מחבב את הפתיחה הזו כיוון שהיא מתארת באופן מדויק את התחושה שדחפה אותי לכתוב את הספר, התחושה שאני כבר לא מבין מה קורה כאן.

במהלך הספר אני בודק האם זה מקרה שנדמה לנו שהעולם השתגע או שמא זה קשור באיזושהי דרך לאופן שבו אנחנו חווים את העולם ומבינים אותו. אם בעבר הרחוק חווינו את העולם באופן ישיר, פנים אל פנים, הרי שבמאות השנים האחרונות אנחנו נעזרים במתווכים, באמצעי תקשורת שונים: מהעיתון דרך הרדיו והקולנוע ועד הטלוויזיה.

אבל בשנים האחרונות אמצעי התקשורת האלו, שמעצם פעולתם יוצרים עולם לינארי, כזה שיש בו סדר וקוהרנטיות, הולכים ומאבדים את מעמדם ותחתם מופיעים מתווכים חדשים, טכנולוגיות חדשות: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, אינסטגרם, גוגל, סנאפצ’ט, טינדר, ווייז, אובר ואחרים.

מה קורה, שאלתי את עצמי, כאשר אנחנו מביטים על המציאות, על החברים שלנו, על הפוליטיקה ואפילו על עצמנו, דרך העיניים של הטכנולוגיות החדשות האלו?

השאלה הזו, שטרדה את מנוחתי, שלחה אותי למסע מטלטל שנמשך כמעט שנתיים במהלכן ניסיתי להבין כיצד הטכנולוגיות השונות פועלות, כיצד הן “חושבות”, מה הן “מעדיפות” ומהן ההטיות שלהן ולאחר מכן בחנתי כיצד כל אלו משפיעים עלינו המשמשים, כיצד הם משפיעים על הקשרים שלנו, על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

פתחתי את הפוסט הזה עם הפסקה שפותחת את פרק ההקדמה של הספר. כך ההקדמה מסתיימת:

לאורך הפרקים הבאים אקח אתכם למסע שבמהלכו נבין כיצד נשקפת המציאות דרך העיניים של אקולוגיית המדיה החדשה, איך אנחנו נראים כאשר אנחנו מוצגים דרכה, ואבדוק אם השינוי שהתרחש באקולוגיית המדיה הקודמת שיבש את תפיסת המציאות שלנו. לא פחות חשוב מכך, אציג את הקשרים הסמויים שקיימים בין אקולוגיית המדיה החדשה לשינויים שמתרחשים במקומות שלכאורה מרוחקים שנות אור מתחום התקשורת, כמו דייטינג ותעופה, פורנוגרפיה וראיונות עבודה, משחקים ותחבורה, בישול והוראה, תיירות והימורים. זה יהיה מסע חוצה יבשות שבו נבדוק מה מתרחש במדינות דוגמת ישראל וארצות הברית, מקסיקו ורוסיה, קניה, אנגליה וסין, אך גם מסע חוצה דיסציפלינות שיוצגו בו תובנות, טענות ומחקרים מתחומים כמו סוציולוגיה, תקשורת, פסיכולוגיה, מדע המדינה, נוירוביולוגיה, קולנוע, צילום, פילוסופיה, ספרות, חינוך ועוד.

אם אתם מרגישים שהעולם הפך כאוטי, משונה, מוזר והזוי, אם אתם חשים שכבר אי אפשר לתת פשר למה שמתרחש סביבכם, אני מברך אתכם בברכת “ברוכים הבאים למועדון” ואז ממליץ לכם לשבת ולהחזיק חזק – זו עומדת להיות חתיכת הרפתקה.

אני מקווה שתיהנו לקרוא הספר לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

(ניתן להשיג את הספר ב”צומת ספרים“, “סטימצקי” ובחנויות הספרים הפרטיות. ניתן להשיג אותו גם בפורמט דיגיטלי באמצעות “עברית” ובקרוב גם כספר מוקלט [אני מקריא אותו!] באמצעות iCast).

לטרוף את הדבר הבא

תפקיד דיקאן במכללה הוא תפקיד משונה, תפקיד כלאיים. מצד אחד, אתה פועל בתוך הזירה האקדמית ששונה מזירות פרטיות-מסחריות רגילות ומצד שני מוטלת עליך אחריות הדומה לזו שמונחת על כתפיו של מנכ”ל של חברה. אם לדבר לרגע במונחים מסחריים, אתה אחראי על המוצר, על הלקוחות, על העובדים, על ההכנסות, על ההוצאות, על פיתוח, על שיווק. אתה צריך לשכור עובדים וגם במידת הצורך לפטר אותם, אתה צריך לשים עין על המתחרים, לנהל קשרים עם הרגולטור החיצוני ועם ההנהלה הפנימית, לבנות צוותים, לנהל אותם אבל גם להיות חבר צוות בעצמך וזו רק ההתחלה של הרשימה. במלים אחרות, זה לא תפקיד אקדמי-יבשושי קלאסי. זה תפקיד שאם עושים אותו נכון, הוא עמוס בתשוקה וברגש, בעשייה ובאתגרים.

לפני ארבע שנים לקחתי על עצמי את תפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל ואחרי קדנציה מלאה בהתרחשויות, והתמודדויות (על חלקן עוד אספר בהזדמנות, כאן ובמקומות אחרים), קדנציה שבה התרחשה בבית הספר צמיחה בכל ממד שרק אפשר להעלות על הדעת בשעה שבמכללה עצמה התרחשו תהפוכות מסוגים שונים, אני תולה את הנעליים בתחושת סיפוק גדולה.

בשנה הקרובה אלמד בסך הכל שלושה קורסים במכללה, אחד מהם קורס מקוון. המשמעות היא שהיומן שלי, שקודם לכן היה עמוס, דחוס ומאוד לא מפרגן, התפנה. קשה לתאר את תחושת השחרור, החופש והפוטנציאל שאני חווה בתקופה האחרונה.

(Photo by Peter Fogden on Unsplash)

בתחילת 2019 צפוי לצאת ספרי הרביעי שעליו עבדתי בשנתיים האחרונות ושנמצא בימים אלו בשלבי עריכה והגהה אחרונים. סביב הוצאתו לאור מתוכננים כמה אירועים שעליהם אודיע בהמשך.

בנוסף, היומן שלי מתמלא במהירות בעשרות הרצאות בין השאר לארגונים וחברות שניסו להזמין אותי בעבר להרצאה אך נאלצתי לסרב להן בשל מחסור כרוני בזמן. למעשה, חודשי אוקטובר ונובמבר כבר מלאים לחלוטין ועל כך אני צריך להודות לחבריי ב”סמל מרצים” שאיתם אני עובד מזה עשר שנים ושמהרגע שדיווחתי להם שאני פנוי, הפגיזו אותי באינסוף הצעות מרתקות, מהצבא ועד הייטק, מבתי ספר ועד חוגי בית מבנקאות ועד רפואה.

על אף שכבר כעת נדמה שזו עומדת להיות שנה מרגשת, אני מחפש לעצמי אתגרים נוספים. ניהול בית הספר לתקשורת חשף אותי לשפע האדרנלין שקיים בהתמודדות עם אתגרים גדולים וכעת, כאשר האתגר של בית הספר לתקשורת נמצא מאחוריי, אני מחפש את האתגר הבא (בשבועות האחרונים הצטרפתי לשני מיזמים תקשורתיים וטכנולוגיים שנמצאים בראשית דרכם ושיהיה מעניין לראות כיצד הם יתפתחו).

אם יש לכם רעיון, מחשבה או הצעה, אם אתם רוצים לחשוב יחד, לפצח אתגר או לבקש ממני להצטרף לאתגר שאיתו אתם מתמודדים, אשמח לשמוע על כך. אני ערוך ומוכן לטרוף את הדבר הבא.

אפשר להשיג אותי ב-Yuval.Dror אצל ג’ימייל.

החגים נגמרו. השנה מתחילה. זו תהיה שנה מלהיבה.

המדען העירום

בשנה האחרונה הייתי עסוק בכתיבת ספר חדש, הספר הרביעי שלי, שנמצא בימים אלו בשלבי עריכה וכולי תקווה שיצא לאור בחודשים הקרובים. לפני כמה חודשים נכנסתי לפאב תל-אביבי כדי לשוחח עם בן שני על כמה מהנושאים שבהם עסקתי בכתיבת הספר השיחה התקיימה במסגרת סדרת ההרצאות המכונה “המדען העירום” שהיא חלק מפרויקט “האוניברסיטה המשודרת” של גלי צה”ל.

בשעה וחצי שהיינו שם, הקלטנו שתי תכניות ששודרו לאחרונה בגלי צה”ל. אני חייב להודות שמכל פלטפורמות המדיה שבהן התנסיתי, ואני חושב שהתנסיתי בכולן חוץ מקולנוע, רדיו הוא מדיום שאני אוהב במיוחד ובכל פעם שיוצא לי להתנסות בו באופן אינטימי, אני נכבש ברומנטיקה שלו.

ביקשתי מגלי צה”ל את את קבצי האודיו על מנת שאוכל להעלות אותם גם בגלוב.

מי שמעוניין להאזין לתכנית הראשונה (שודרה במקור ב-11.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.
מי שמעוניין להאזין לתכנית השנייה (שודרה במקור ב-18.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.

דבר קטן ששכחתי לציין

אחד הדברים הראשונים שלומד כל סטודנט שנה א’ בבית הספר לתקשורת… סליחה. אתחיל מההתחלה. אחד הדברים הראשונים שלומד כל תלמיד תיכון במגמת תקשורת הוא ש”הקשר” ו”מסגור” הם הכלים החשובים ביותר שיש לרשותם של עיתונאים, עורכים וכלי תקשורת. כך, ניתן באמצעות אותן העובדות לספר שני סיפורים שונים באמצעות מסגור שונה. ביוטיוב ישנם עשרות קדימונים (טריילרים) שמראים כיצד באמצעות עריכה ומוזיקה ניתן להפוך את הקומדיות הכי מצחיקות לסרטי אימה.

מי שרוצה לקבל שיעור בדילמת המסגור לצד חובבנות עיתונאית מהסוג הירוד ביותר, מוזמן לבקר בערוץ הבריאות של אתר Ynet. שם, הוא יתקל באחד ד”ר איתי גל, רופא אמיתי – כך מספרים לי – שמצד אחד לא מתבייש לפרסם טקסטים שבהם הוא לעתים, לא תמיד, שוכח לציין פרטים חשובים כאשר עורכיו, מהצד השני, ממסגרים את סיפוריו בצורה מסולפת שגובלת בפשעים נגד העיתונאות.

נתחיל בכך שלד”ר גל אין שום בעיה להצטלם לאייטם (שיש מצב שהוא מקדם משהו, אין דרך לדעת, בכל זאת, זה Ynet) שעוסק בירידה במשקל, כאשר הוא לבוש בחולצה שנדמית כמו חולצת חדר ניתוח ועל צווארו סטתוסקופ. אני יודע, אתם לא מאמינים שמי שמציג את את עצמו כ”כתב בריאות” ישב באולפן, לשיחה עם דיאטנית, בפוזה שמרמזת שהוא בעצם בהפסקת קפה קצרה מניתוח לב-פתוח, אבל זה בדיוק מה שהוא נוהג לעשות.

מילא.

מה שיותר מטריד הוא הידיעה הזו:

שימו לב לתמונה מצד ימין. רואים שם אדם צעיר שיושב ליד החלון ומבט נוגה על פניו. כותרת התמונה היא: “מדוכאים? אולי זה קשור לשינה”. בכותרת הידיעה בכותרת המשנה של הידיעה אין שום התייחסות לגיל של הנחקרים. נמשיך הלאה:

הפסקה הראשונה שאתם רואים כאן, זו שמתחילה במילים “החוקרים בדקו”, היא בעצם הפסקה השלישית בכתבה, והיא מספרת שהחוקרים בדקו את כמות האור בחדרי השינה של 863 מבוגרים ביפן. המממ, מבוגרים. אני שהאישה שמצולמת בתמונה היא אישה בשנות העשרים לחייה. אין ספק שהיא אדם בוגר ומבוגר; היא לא ילדה. אפשר להמשיך הלאה, נכון?

אז זהו, שמדובר בד”ר איתי גל, האיש עם הסטתוסקופ, ולכן מומלץ לחפש את המקור. אני לא אפידמיולוג ובוודאי לא רופא ולכן אין סיכוי שאקרא את המאמר כולו. אסתפק לקרוא את האבסטרקט, התמצות של התמצות. בשורה השביעית של אותו תמצות נכתב שהגיל החציוני של הנחקרים היפנים הוא.. 71.5; עניין פעוט שהוא שכח לציין.

חציון, למי ששכח את הסטטיסטיקה שלו, הוא הערך שמחצית מהערכים הם מתחתיו ומחצית מהערכים הם מעליו. כלומר, הגיל של מחצית מ-863 הנבדקים הוא מבוגר יותר מ-71.5 שהוא, איך לומר, לא גיל צעיר בפני עצמו. במלים אחרות, המחקר נעשה בעיקר על קשישים שמיותר להזכיר שיש עוד כמה סיבות בחייהם שמובילות לדיכאון.

בכותרת, בכותרת המשנה או בטקסט עצמו, שעליו אחראי ד”ר גל, אין שום אזכור לכך שמדובר בקשישים ובכל הקשור בתמונות, עליהן אחראים העורכים, הרי שאחת היא של גבר (בדיכאון) והשנייה היא של אישה (ישנה), ושתי התמונות הן של אנשים צעירים.

עם כאלו עיתונאים מי צריך fake news.