אתמול ראיתי סרט, שלא אנקוב בשמו (כיוון שאם אעשה זאת אהרוס אותו עבור אלו שלא ראו אותו) שבסופו נחרב העולם. הוא נחרב בעקבות התפרצות אדירה של קרני שמש ששולחת גל חום אדיר לכדור הארץ ופשוט שורפת אותו.
אני לא יודע אם הדבר הזה אפשרי מבחינה מדעית, אחרי הכל אנחנו מסתובבים סביב השמש כבר לא מעט זמן ועד עכשיו היא לא שרפה אותנו אפילו לא פעם אחת, ובכל זאת הסרט עושה עבודה לא רעה בלהציג מה קורה כאשר העולם נשרף. ממש נשרף. אף אחד לא שורד.
זה לא האיום היחיד על כדור הארץ. החלל הוא מקום אלים למדי. שביטים מסתובבים בחלל ומדי פעם פוגעים בשכנים שלנו, כדור הארץ עצמו הופך לפעמים לסביבה לא יציבה ששולחת גלי ענק לעבר החופים, הרי געש מתפרצים ומסוגלים לחסום את קרני השמש למשך מאות בשנים, שלא לדבר על היכולת שלנו להשמיד את עצמנו באמצעות מלחמה גרעינית. באופן כללי עצם הקיום האנושי הוא עניין שתלוי על בלימה.
החלק המבהיל בסיפור הזה הוא שלא נראה שיש מה לעשות. אי אפשר למנוע או לחזות רעידות אדמה, אי אפשר למנוע מהשמש להתפרץ, אנחנו עדיין לא יודעים להסיט שביט ממסלולו במידה והוא נמצא על מסלול התנגשות בנו ומלחמה גרעינית כוללת היא בסופו של יום עניין שנמצא בידיהם הלא-ממש-יציבות של כמה מנהיגים חולי נפש.
אין כאן תובנה גדולה, אבל יש תובנה קטנה: אנחנו יצורים חסרי אונים בצורה די מבהילה. אנחנו מלאים בחשיבות עצמית אבל אין לנו שום יכולת אמיתית להגן על עצם קיומה הציווליזציה האנושית.
כן, זה פוסט די מדכא, אני מודה.
כתיבת תגובה