ג'טלג היא אחת התופעות היותר מעצבנות שכרוכות בטיסה לארץ שלא ממוקמת באירופה. היא מעצבנת כי אתה מרגיש שהגוף שלך, זה שבדרך כלל צייתן, לא מוכן להישמע לך. כשאתה אומר לו ללכת לישון הוא עירני ובדיוק כשאתה צריך שהוא יעמוד לרשותך, הוא משוכנע שעכשיו אמצע הלילה ואומר לך, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "עזוב אותי באמאשך".
הבעיה היא שאי אפשר להילחם בגוף. אתה יכול לנסות לשכנע אותו שאתה רוצה לשמוע הרצאה של איש חשוב, אתה מסביר לו שזו הזדמנות יוצאת דופן, אבל הוא סוגר מדפים, נכנס למצב שינה ונראה אותך מזיז אותו. אתה לא. אתה נכנע, מוכנע.
אז אתמול הלכתי לישון מאוחר בלילה בתחושה שהבסתי את הג'טלג רק כדי לגלות שאני מתעורר ב-4 לפנות בוקר ולא מצליח לחזור לישון. מאז אני מסתובב כמו זומבי (מה שמתאים לאווירת "ליל כל הקדושים" שנחגג היום בארה"ב) בין אולמות ההרצאות, מנסה להשאיר את העיניים האדומות פקוחות ואת הראש זמין אבל ההצלחה מוגבלת, במקרה הטוב.
מצד שני ג'טלג היא הדרך של הטבע לומר לך שאתה לא אמור לעבור מרחקים כל כך עצומים בזמן כל כך קצר (כאילו שטיסה בת 12 שעות במחלקת תיירים לניו-יורק היא זמן קצר) ושמי שמנסה להתחכם לטבע בעזרת טכנולוגיה יקבל אותה בהפוכה עם קצת כימיה מעורבבת בביולוגיה, או במילים אחרות, עם עייפות.
אני לא יודע האם אני מעריך את הלקח הזה של הטבע או מתרגז עליו.
אני עייף מדי.
כתיבת תגובה