אז אתה יושב וכותב אבסטרקט, הצעה להרצאה. מלטש אותה, חושב עליה ושולח אותה. אתה מחכה כמה שבועות לשמוע אם היא התקבלה. היא התקבלה! ואז אתה מבין שבעצם קיבלת דו"ח: להירשם לכנס: 150 דולר. מלון? עוד 400-600 דולר. כרטיס טיסה? 1,200 דולר ועוד לא דיברנו על זה שצריך לכתוב את ההרצאה, באנגלית, להתאמן עליה איזה 200 פעם.
בסדר.
ואז אתה מגיע לכנס. מסתבר שתמורת ה-150 דולר שלך קיבלת חוברת בה נכתב מתי מתקיים כל פאנל. לא עט, לא דפדפת, לא תיק. כלום. הכנס אינו מממן ארוחות וכמה מאות המשתתפים נודדים מדי כמה שעות למסעדות שבאזור או מסתפקים באיזה סנדוויץ' שאפשר לקנות בקפה שיש בתוך המלון. מכיוון שזה כנס גדול מתקיימים 13 פאנלים במקביל (!) ולכן בכל פאנל, מעבר לארבעת המרצים – שכל אחד מהם מקבל 15 דקות – יושבים בקהל 4-9 מאזינים שבדרך כלל הם חברים של המרצים והם באו כדי שיהיה מישהו בקהל.
אז אתה נותן את ה-15 דקות שלך, בפני קהל שממילא מכיר אותך ובזה זה נגמר. אתה חוזר חזרה לארץ ומוסיף שורה ל-CV.
כמובן שהמטרה העיקרית של הכנס היא ליצור קשרים אבל כדי ליצור קשרים אתה צריך איזה קשר ראשוני, משהו שממנו תתחיל להתגלגל לתוך שיחות עם אנשים שאתה לא מכיר. אבל אתה לא מכיר אף אחד! וממילא אתה לא אמריקאי שיודע לפצוח בשיחה על ה-world series שמתקיים בימים אלו ממש (רק האמריקאים יכולים לכנות תחרות בייסבול ארצית בשם World ולא להבין מה לא הגיוני בזה).
בקיצור, ישנו יחס קצת הפוך בין ההשקעה, כלכלית ואחרת, לבין התוצאה הסופית. שזה, איך לומר, קצת מתסכל, קצת מייאש וקצת מבאס. אבל אולי ככה זה עם ההתחלות, הן תמיד קשות, הן אמורות להיות קשות כדי שאחר כך תדע להעריך את מה שהשגת
מחר בצהריים (שעון וושינגטון) אתן את ה-15 דקות שלי. אני לא חושב שהן יהיו 15 דקות של תהילה, אבל אין לדעת.
כתיבת תגובה