אני קורא לא מעט טקסטים של לא מעט סטודנטים וזו חוויה מרתקת מבחינה לשונית. אני כותב "מרתקת" כיוון שאני בחור עדין. עדינות היא שמי השני. קוראים לי ד"ר יו"ר יובל עדינות דרור.
יש לסייג: כתיבה היא מיומנות נרכשת וסגנון כתיבה הוא משהו שלוקח זמן ללטש, לשכלל ולשפר. סטודנטים הנמצאים בראשית דרכם עדיין לא מיומנים בכתיבה, שלא לדבר על כתיבה אקדמית שהיא סגנון בפני עצמו. מרצים לוקחים עובדה זו בחשבון כאשר הם קוראים עבודות של סטודנטים. ועדיין, פעם אחר פעם, אני חוטף צמרמורת כאשר אני נתקל בשני שיבושים שהפכו כל כך פופולאריים וכל כך מושרשים שהם מאיימים על שלוות הנפש שלי.
הראשון הוא ההחלפה של המילה "לכתוב" במילה "לרשום". בני ציפר כתב על כך כבר לפני יותר משנה אבל אני לא בטוח שהוא מודע לעומק השימוש בשורש ר.ש.מ. אולי ציפר צודק כאשר הוא כותב שההחלפה של "כותב" ב"רושם" נובעת מהשימוש המגוחך במילים גבוהות שנפוץ כל כך בקרב צעירים. אולי זו הסיבה שהם משתמשים ב"אני חש" במקום ב"אני מרגיש". מה שבטוח הוא שהשימוש במילה "לרשום" הוא מטופש בעיני. משפטים כמו "אולי תרשום כתבה" או "המשתמש רשם בפייסבוק" מעוררים בי עווית שאינני שולט בה.
השיבוש השני נובע, לדעתי, משיבוש בדיבור שמחלחל גם אל שיבוש בכתיבה. צעירים רבים (וכאשר אני כותב "צעירים" אני מתייחס לבני נוער ולסטודנטים) לא שמעו על האות א'. לכן אין הם אומרים – וגם לא כותבים – אני "אכתוב", "אומר", "אטפל", "אנסה", "אבקש", "אחשוב", "אדבר". תחת זאת, בכל שורה שניה מופיעים "אני יכתוב", "אני יאמר", "אני יטפל", "אני ינסה", "אני יבקש", "אני יחשוב", "אני ידבר".
כמו בכל דור, גם כיום מתנהל ויכוח סביב השאלה האם צריך לדבר ולכתוב בעברית תקנית, האם יש כזה דבר "עברית תקנית", האם לא הגיע הזמן להפסיק עם הטהרנות הזו של השפה, האם לא הגיע הזמן שאנשים יבינו ששפה היא דבר מתפתח, שהאקדמיה ללשון הוא מוסד אנכרוניסטי שיש לבטלו. כאמור, הדור הזה אינו שונה.
תהיה עמדתכם אשר תהיה, אני לא מתבייש להודות שישנם שיבושים שמכאיבים לי באוזן.
אבל אני יחשוב על זה עוד קצת ואולי בעתיד אני ארשום ירשום משהו אחר.
כתיבת תגובה