אני רוצה להיות מספר שש

בתקופה האחרונה קראתי את "אשפי המספרים", ספרו של סטיבן בייקר שיצא באחרונה בתרגום לעברית (הוצאת מודן, תרגם: גיא הרלינג). את הספר קיבלתי כדי לכתוב עליו ביקורת עבור מוסף ספרים של "הארץ". הביקורת התפרסמה הבוקר ואני מזמין אתכם לקרוא אותה. אני לא חושב שתתחרטו. בשבוע שעבר דיברתי על הספר אצל לונדון וקירשנבאום ומי שמעוניין לצרוך גרסה קצרה יותר ופחות מנומקת של הביקורת, מוזמן לצפות באייטם.

כתבתי כ-1,200 מילה בביקורת שלי ל"הארץ" ויכולתי לכתוב יותר. הרבה יותר. זה לא שלספר אין פגמים. למחברים האמריקאים של ספרי עיון יש נטיה מעצבנת לגלוש לפירוט יתר כאשר הם מתארים סיטואציה ("פגשתי את ג'ו שמו בבית קפה קטן בוושינגטון. למרות השעה המוקדמת, הוא נכנס בצעד קליל אל בית הקפה. מיד הבחנתי שהוא מסוג האנשים שכבר שתו את הקפה שלהם הבוקר. הזמנתי אותו לשבת לידי. הוא הניח את התיק שלו, מסוג התיקים שחביבים על סוכני סי.איי.איי, לידו. כוח ההרגל. הוא הזמין קפה. חייכתי" וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה), בעוד שכל שאתה רוצה הוא לשמוע מה יש לג'ו שמו לומר. אולי הסיבה לסגנון הזה נעוצה בכך שבייקר עצמו הוא עיתונאי והוא לא מתאפק מלתת קצת צבע, כפי שנהוג לעשות בכל כתבת מגזין שמכבדת את עצמה.

אבל כאשר בייקר משאיר את הצבע בצד וניגש אל הסיפור עצמו, הוא מספר סיפור מרתק שהשורה התחתונה שלו היא שכולנו מספרים (numbers). למעשה, כולנו נבלעים בתוך משוואות שמחשבות מספרים שאמורים לייצג אותנו, את העמדות שלנו, את המחשבות שלנו, האמונות, הנטיות וההעדפות שלנו. בספר חושף בייקר את הדרכים שבהן הופכים אותנו למספר וגם מציג חלק מהמשמעויות.

הוא מקפיד להציג את שני צדי הסיפור: כן, אנחנו הופכים לנתון שאחריו ניתן לעקוב ושבאמצעותו ניתן למכור לנו יותר, לשווק לנו יותר, לגרום לנו לעבוד יותר אבל לעובדה שניתן לייצג את העצמי שלנו, ואפילו את הגוף שלנו כמספר, יש גם יתרונות. אלו באים לידי ביטוי בתחום הבריאות ואפילו בתחום האהבה (חישבו על אלגוריתמים שמשדכים אנשים בהתאם למידת ההתאמה שלהם שהושגה באמצעות ניתוח מתמטי של העדפותיהם ונתוניהם הגופניים).

מכיוון שאנחנו מספר בכל מקום מקטלגים אותנו, ממיינים אותנו וכמובן, מדרגים אותנו. פעם אחר פעם אני חוזר לטקסט הזה, הראשון שכתבתי עבור "העין השביעית", שכן בעיני הוא מייצג את ההוויה של העיתונאות החדשה: "בוא ונדרג אותך". כך, מופיעים בעיתונות הישראלית אינספור רשימות ממוספרות שמדרגות אנשים לפי משהו: הרווקים, העשירים, המתעשרים החדשים, המשפיעים, הצומחים, הנחשקים – וכמובן כל אלו שנפלו מהמקום התשיעי למקום ה-27. שנה קשה היתה להם.

האופטימיות של בייקר לא משכנעת אותי. לתחושתי אנחנו לא מעריכים נכונה את היכולת של "הנומראטי", של אשפי המספרים, לבצע מניפולציה במספרים כיוון שאנחנו בטוחים שמספרים לא משקרים.

אוהו, הם משקרים. כל הזמן.

11 מחשבות על “אני רוצה להיות מספר שש

  1. רציתי להודות לך על קרדיט התרגום, אבל אחרי שראיתי את האייטם אצל לונקירש הדהדה בי רק שאלה אחת:
    טי-שירט קבלה?!
    יובל, יש לך משהו לספר לנו?

  2. אני קורא כאן מדי פעם.
    השם מחייב, הלא כך ?

    לפני 10 שנים הייתי מנוי של מגזין דה-מרקר עד שהתחלתי לשים לב שכל כמה חוברות כשאין כ"כ על מה לכתוב הם עושים מגזין על 100 האנשים המשפיעים ושוב אחרי מספר גיליונות יוצאים בגיליון מהודר בן 120 עמודים על 100 האנשים העשירים ביותר כאשר מדובר על כמעט אותם אנשים וכשמעתיקים את כל מה שכתבו עליהם בגיליון הקודם ואז החלטתי שאני יכול כבר לדרג אותם בעצמי לפי מספר הפרסומים בעיתון שממילא הם שהמליכו ואח"כ הורידו אותם ממקומם. אם כבר, מדוע לא לעשות גיליון על 100 האנשים המעניינים המסקרנים ביותר, כנראה כי זה כבר יותר קשה למצוא ולדרג וכנראה שיכללו שם שוב נבחרת מכובדת של ה-100 הקודמים.

    אגב, התדרדרות דומה עברה על כל המגזינים. לפני 15 שנה הייתי קורא קבוע של המוסף השבועי של הארץ אח"כ עברתי למגזין השבועי של גלובס שלאחר כמה שנים הפך אח"כ ל-G (כנראה כדי להיות ברשימה של אחד המגזינים הנקראים באות (כמו ה-Q) ועבר השתכללות דומה למה שעבר על המגזין של הארץ עם מדור רכילות ומי ככב השבוע בכותרות ע"פ כמות הפרסומים החיוביים והשליליים.

    שויין, כנראה שמגזין שמכבד את עצמו לא יכול להתפרסם אם הוא לא מכיל לפחות 50 עמודים (כאשר לפחות חצי מזה עמודי פרסום).

    עכשיו נותר לי לעבור רק לבלוג של יובל דרור באינטרנט…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *