הבוקר פנה אלי איתמר שאלתיאל וביקש ממני לפרסם פוסט אורח המתייחס לפוסט האחרון שהעליתי. נעניתי בשמחה. הנה הטקסט שלו, במלואו.
***
יובל דרור פרסם כאן אתמול פוסט חשוב. לא מפני שהוא צודק, להפך. הפוסט הזה חשוב משום שהוא מדגים עד כמה השיח הציבורי בישראל מתקיים במרחב נטול עובדות, וכיצד גם אנשים חריפים, חריפים מאוד, יכולים ליפול בו.
"מעולם, כדאי לציין, לא היה קמפיין כל כך דמגוגי, כל כך שקרי, כל כך מנותק מהמציאות, כמו הקמפיין להשארת כל הילדים," כותב בן-דרור ימיני. הוא טועה. מעולם לא היה קמפיין כל כך דמגוגי, כל כך שקרי, כל כך מנותק מהמציאות כמו הקמפיין לגירוש הילדים מכאן. וימיני הוא שחקן מרכזי בקמפיין הזה.
כדאי להזכיר שוב את העובדות:
א. אשרת השהיה של העובדים לא "תמה", היא חוסלה. כדאי לכתוב זאת שוב ושוב, משום שזה אולי השקר הגדול ביותר שחלחל לשיח הישראלי. משרד הפנים החליט יום אחד לשנות נוהל, ולגרש עובדים שהביאו לכאן ילדים. השינוי הוא רטרואקטיבי. כלומר, עובדים שהיו חוקיים לגמרי עד לפני חצי דקה פתאום הוגדרו מחדש כלא חוקיים, אך ורק מפני שהם הביאו ילדים לעולם. ושוב: אף אשרת שהיה לא תמה. המדינה פשוט החליטה לשנות את הכללים, והילדים הללו ישלמו את המחיר.
ב. בניגוד לישראל, בכל העולם יש מדיניות הגירה ברורה. באיחוד האירופי יש פרקטיקה לפיה עובד שנמצא במדינה חמש שנים באופן חוקי רשאי לבקש מעמד קבע לו ולילדיו; בארה"ב אם נולד לאדם ילד, הוא זוכה אוטומטית לאזרחות אמריקנית; לאחר שמונה שנות מגורים בגרמניה ושש שנות לימודים בבית ספר גרמני, אדם זכאי לאזרחות. ודוק: אזרחות, לא אשרת שהיה. אז, בן-דרור ימיני צודק, וישראל היא אכן יוצאת דופן ביחסה למהגרי עבודה, אלא שעדיף היה לו היא היתה מיישרת קו עם המדינות האלה.
ג. למדינה יש זכות לשמור על צביונה הלאומי. זה נכון, כמובן. אף מדינה לא חייבת לקבל עשרות אלפי מהגרים רק בגלל שבמדינות אחרות רע יותר. אבל, שוב, לשמוע את הטענה הזו מאנשים כמו אלי ישי, שיאן בהבאת מהגרי עבודה לישראל, צריך להדליק אצל כולם נורות אדומות. אוהבים לדבר כאן על "הדלת המסתובבת", אבל רק מעטים יודעים מה משמעותה. חברות כוח אדם מביאות עובדים ממדינות עולם שלישי, וגובות מהם לרוב בין 10 ל-30 אלף דולר. החוק, אגב, מאפשר לחברות אלו לגבות רק 3,700 שקלים דמי תיווך. לחברות הללו, אם כן, יש אינטרס ברור בהבאת מהגרי עבודה נוספים. ומאחר שמדובר במשחק סכום אפס, ויש מספר מקומות עבודה מוגבל בישראל, שמירה על האינטרס של חברות כוח האדם דורשת גירוש מהגרי העבודה הקיימים. וכך, מביאים לכאן עובדים שצריכים לעבוד בין ארבע לחמש שנים כדי להחזיר את דמי התיווך המפלצתיים שגבו מהם, ואז מעיפים אותם בחזרה לארצותיהם. זו משמעות הגירוש, ואלה האינטרסים שעומדים מאחוריו. לו היה ישי חרד לצביונה הלאומי של המדינה, לא היה מנפק אשרות לכל כך הרבה מהגרי עבודה חדשים. לו היה חרד לכך בן-דרור ימיני, היה נאבק למען מדיניות הגירה מסודרת, ולא למען גירוש ילדים.
ויש עוד עובדות, עוד המון עובדות, וכולן זמינות ברשת. אבל נושא מהגרי העבודה הוא נושא מורכב, ולתקשורת יש נטייה לדלל נושאים כאלה. מתרעמים על מתנגדי הגירוש שהם לא מציגים טיעונים מורכבים. זה נכון, בחלקו. אבל הטיעונים כולם נמצאים באתר שלהם, ונאמרים שוב ושוב. הם פשוט לא שורדים בדרך הארוכה מהעיתונאי, לעורך, לעיתון. יובל דרור, שעושה עבודה מרשימה בחשיפת מקרים כאלה בדיוק, יודע זאת, מן הסתם. ובשיח שלא מסוגל לסבול עובדות, שיכול לקבל רק טיעוני סוכרזית, דלי שומן וטעם, קשה להפנות את האשמה דווקא למתנגדי הגירוש. הם עושים כמיטב יכולתם, בתנאים בלתי אפשריים, לספר את האמת. וכשהאמת מורכבת, כל מה שאפשר לראות בעיתונים זה המאבק בין "צביונה היהודי של המדינה" לבין אומללותם של הילדים.
כתיבת תגובה