לפני שעה בערך קיבלתי מייל, מעורך אחד, לא חשוב מאיזה עיתון:
שלום יובל,
רציתי לבדוק אם תוכל לכתוב לנו טור (משהו כמו 400 מילה) למחר בבוקר בנושא (כלשהו).
אם תסכים, נוכל לדון בנושא הספציפי של הטקסט וכו'.עורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
כתבתי לו תשובה:
היי עורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
תודה על ההזמנה.
אני חושש שאתה לא מעודכן. אני אישיות לא רצויה בלא חשוב באיזה עיתון. פרטים אצל עורך בכיר של (לא חשוב איזה עיתון).
תודה בכל אופן ולהשתמע,יובל.
כעבור כמה דקות נחתה אצלי במייל תשובתו:
צודק. שכחתי כבר מהסיפור ההוא.
תודה לך שחסכת לי אי נעימות, שלא לדבר על צרות של ממש 🙂
תודה ויום טובעורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
איזו מטאפורה מקסימה על מצב העיתונות הישראלית ועל המקצוע בכלל. על הנקמנות והקטנוניות שלא יודעת גבול, על הפחד של עורכים זוטרים שלא רוצים להתעמת עם עורכים בכירים גם אם זה עימות מטעמים ענייניים ("אני רוצה שהוא יכתוב לי! הוא הכי מתאים!") ולכן מעדיפים שלא להיקלע לתוך סבך השיקולים האישיים של העורכים הבכירים ומודים לי על שחסכתי להם אי נעימות, שלא לדבר על צרות של ממש.
כאשר כתבתי לפני כמה ימים "אני לא שוכח לרגע למה עזבתי (את העיתונות), אני מקווה שגם לא אשכח", ידעתי שאין סיכוי שאשכח פשוט מכיוון שמקרים מעין אלו משמשים עבורי תזכורת נפלאה.
תודה לך עורך, לא חשוב מאיזה עיתון. תודה.
אתה צודק לגבי העיתונות, אבל אני חושב שזה קיים בכל עסק. באקדמיה אין פוליטיקה וקטנוניות? ההוא מסוכסך עם ההוא? השאלה בסופו של דבר מי נפגע מהריבים האלה. ובמקרה של העיתונות מי שנפגע היא הדמוקרטיה והציבור הישראלי.
true, so true
המממ, "צרות של ממש". אני מדמיין מרתף אפלולי, שתי טבעות קבועות בקיר טחוב ואליהן מחוברות שרשראות ברזל. על הקיר ממול מסך פלזמה בגודל 100 אינץ' מקרין בלי הפסקה טוקבקים מנרג' ווויינט. בררר.
אני מסכים עם מומי והחתול.
מנהלים חארות, פוליטיקה ארגונית, וליקוק למנהלים קיים בהרבה עסקים.
אולי מה שיוצא דופן בעיתונות היא היומרה להיות משהו מעבר לזה
פוליטיקה ללא צורך, לא משנה באיזה מקום…
אתה באמת יכול לכתוב 400 מילים מהיום למחר?
עיתון? אתה מתכוון לגוויה המהלכת ההיא כמעט אף אחד כבר לא קורא?
איזה אחד (6) – 400 מילה מהיום למחר זה בהחלט אפשרי, שלא לומר נדיב.
בדרך כלל הבקשות הן מהיום להיום.
יובל,
אין ספק שמה שקורה שם זו מדמנה. אבל, מתבקשות שתי הערות לסדר:
1. משונה משהו בעיני שאתה ממשיך (ואני לא מתכוון לפוסט הזה, אלא לאחרים – רבים אחרים) לבקר את התוצרת שלהם (שאני, כאמור, מסכים לחלוטין שהיא לא יותר מגללי פרות). וזאת משני טעמים – האחד הוא שהאתיות של זה גבולית. אולי לא בעייתית במבחן בג"ץ, אבל אני יודע שאני לא הייתי הולך ומשמיץ ככה מקום שגמרתי בו שלא בטוב ולו משום הטעם הפשוט שאחשד כלא אובייקטיבי. (לדוגמא: דן מרגלית, אם זכור לי נכון, התפטר פעם, די מהר, מעריכת עיתון – לא חשוב איזה – עקב התערבות של המו"ל בשיקולי העריכה. וסיפר על זה פעם אחת, וזהו. עבר הלאה. אמר את שלו ולא המשיך לחפש אותם. אני מאז לא קורא אותם). והשני – שבאמת, ממה נפשך לבקר אותם, מה שנקרא זה כ"כ מובן מאליו שאין בזה שום עניין או גליק. למה הדבר דומה, שיבוא מבקר ויבקר איזו תכנית לבחירת דוגמניות או זבלון דומה. מה הרבותא לומר על זבל שהוא זבל?
2. לצערי, זה לא רק בעיתונות. המצב שאתה מתאר קיים גם במקומות אחרים, לרבות (תחזיק חזק) באקדמיה. ואם עוד לא נוכחת בזה, הרי שכנראה (ואני מקווה שלא) עוד תיווכח.
מי בקובץ (9): מיבה, מתבקשות שני הערות לסדר. הראשונה על איזה עיתון את/ה חושב/ת שאני מדבר? אני שואל כיוון שעבדתי כמעט בכל העיתונים ואני מבקר את כל העיתונים ללא יוצא מהכלל, ובכל העיתונים, ללא יוצא מההכלל, לא ממש מחבבים אותי – וזאת בלשון המעטה וללא יוצא מהכלל. כך שמשונה בעיני שאת/ה חושב/ת שאני משמיץ מקום עבודה זה או אחר בשעה שעבדתי בכולם, אני מבקר את כולם ובכולם לא ממש מחבבים אותי. השניה היא אם אינך מוצא/ת בזה עניין ו/או גליק, הנך מוזמנ/ת לחפש לעצמך עניין ו/או גליק, במקום אחר ובא לציון גואל ומזור לנפשך.
אני לא מכירה את מקצוע העיתונות מבפנים, אבל לצערי, אם תחליף את המילה עיתונות ועורכים בכל שם אחר (למשל צבא וקצינים או אקדמיה וראשי חוגים וכן הלאה), האמירה שלך עדיין תהיה נכונה .
איפה שיש אנשים יש פוליטיקה ויש יצרים ושנאות וקנאות. זה נכון גם לגבי אלו שחושפים אותן אצל אחרים, גם בניו יורק טיימס ובגארדיאן וכל כלי תקשורת שניתן לחשוב עליו בהיסטוריה, גם הטוב שבהם בשיא אובייקטיביותו והתנהלות התקינה. בוודאי באלו הישראלים.
כך שהטור בפני עצמו לא כ"כ מובן לי ונשמע כמו טרוניה מעט ילדותית ונקמנית. הדבר היחיד שיכול להיות ענייני זה טור שקול המבקר את העובדה שהתופעה הנ"ל עברה את הגבולות הסבירים בנקודת הזמן הנוכחית, או משהו בסגנון. למרות שגם זו טענה שבהחלט דורשת הוכחות ופרפסקטיבה היסטורית של ההתנהלות הפנימית במשך כמה עשרות שנים.
אחרת זו סתם קטנוניות לא כ"כ בוגרת.
למי שטוענים ש"תככים במקום העבודה זה לא חדש":
גם פשע יש בכל מקום ובכל זמן – ובכל זאת העיתונות מדווחת עליו ללא הרף.
בגלל שהחשיפה חשובה לכשעצמה. כי אם כולם ישתעממו מהחשיפה, אף אחד לא ידע את מה שמובן מאליו למגיבים החכמים: שתככים יש בכל מקום.
יובל (10) –
נו, לא צריך להתרגש. לשאלתך – התכוונתי למעריב כמובן (כך גם רמזתי, עבות). חשבתי שזה די ברור (לא עשיתי סטטיסטיקה על פוסטיך, זה פשוט נראה לי בולט. דא עקא, לאור תגובתך – אולי הרושם שלי מוטעה).
ולאור התהיה המובלעת – אתה יכול להתיחס אלי בזכר, זה בסדר. באמת לא שמתי לב אף פעם שהניק הזה הוא נטול מין. מסתבר שלכל אחד יכול להיות כתם עיוור. אפילו לי.
ועוד קטנה (חייב, מה לעשות). תראה – אתה שולח אותי לחפש עניין או גליק במקום אחר, ע"מ שכך יבוא מזור לנפשי. מוזר, שאתה מחמיץ את הסימטריה 🙂
איך אמרה אלאניס: Isn't it Ironic
בידידות והערכה למפעלות היו"ר (וזה, דווקא לא בציניות).