עיתונאי שלח טקסט מרתק לקטגוריית "כתב/ת אורח/ת". הוא ביקש להישאר בעילום שם ואני, כמובן, מכבד את בקשתו. הטקסט מרתק ומטריד. אני מניח שהקוראים יכולים לספר סיפורים דומים מ"המשפחות" שבהן הם עובדים. הנה הטקסט לפניכם.
**
מפאת כבודו לא אזכיר את שמו. זה גם לא רלוונטי כי רבים כמוהו עובדים בחברות הסלולר בישראל. הוא מנהל זוטר בחברת סלולר. השיער קצת מאפיר. הכרס מתחילה לבצבץ. הוא עבר כבר את גיל 40. נשוי לשני ילדים. אשתו מצאה לאחרונה עבודה לאחר פרק זמן של שנה. אנחנו נפגשים ביום שישי בפארק עם המשפחות. "אתה זוכר את הפיטורים עליהם שכתבו עליהם בעיתונות הכלכלית, אלו שכתבו שמפטרים X עובדים? אז המספר האמיתי הוא כפול שלוש. פיטרו מכל מחלקות החברה. גם במערכות מידע ובהנדסה. העיקר שבעיתונות פורסם מספר אחר".
"איך הם מעיזים שלא לדווח על המספר האמיתי?", אני שואל "הרי גם העובדים שלהם קוראים עיתון".
"לאף אחד אצלנו בחברה לא אכפת מהעובדים. מבחינתם אתה עוד מספר. כל מה שמעניין זה שורת הרווח. תראה את הפערים האדירים בכסף שמרוויח מנהל אגף או סמנכ"ל אצלנו לעומת העובדים".
"אבל בכל זאת. אתם מרוויחים 20 אלף שקל לחודש, זה לא כ"כ נורא."
"סמנכ"ל בכיר יכול להרוויח מעל ל-60 אלף שקל משכורות. ומה עם הדיבדנדים שהחברה מחלקת כל הזמן?".
"מדוע מתחיל עכשיו גל הפיטורים בחברות הסלולר?", אני שואל.
"זה הכל בגלל דמי הקישוריות ומפעילי הסלולר הוירטואלים. אתה מכיר את המושג MVNO? אז זהו. אלו שתי הסיבות שנותנים לעובדים בזמן שמפטרים אותם. הייתי בשיחה אחת כזאת. מנהל האגף קורא לאחד העובדים. ואז כאילו הוא לוחץ על Play ויורה את אותן סיסמאות. זה לא אתה, זאת החברה. אובדן ההכנסות מדמי הקישוריות והכניסה של המפעילים הסלולריים הוירטואליים מאלצים אותנו לפטר עובדים. תבין, זה לא קשור אליך. וככה מפטרים אחד אחרי השני. גם מבוגרים. אנשים מצוינים ואיכותיים. זה בכלל לא קשור אליהם. הם מפוטרים כדי לעמוד בשורת הרווח. הרי כל חברות הסלולר פרסמו שאובדן דמי הקישוריות עומד על כחצי מיליון שקל ליום. אז עכשיו כשזה קורה מפטרים את העובדים. חלקם בני 45. לא יודע מה הם יעשו עכשיו. אני מניח שהם יסתדרו. ימצאו מקום עבודה אחר. זה היה יכול להיות אני בקלות. זה כמו מטווח ברווזים. קוראים לך בשם ואתה מבין אתה זה שמפוטר".
הוא מכיר את תעשיית הסלולר הישראלית כבר שנים רבות. התחיל מאחת מחברות התקשורת הותיקות שפעלו בישראל בשנות ה-90'. "אני אומר לך, תעשיית הסלולר הישראלית זה מקום עבודה בלי סנטימנטים. אני מכיר את כל החברות. אנחנו מדברים על זה. זה לא רק בחברות הסלולר שלנו".
"אפשר היה לחתוך בשומנים אחרים בחברות ולא לפטר?"
"אפשר, אבל בעלי הון בתעשיית הסלולר פשוט לא מבינים שהם צריכים להרוויח פחות עכשיו לאחר הפחתת דמי הקישוריות וכניסת המפעילים הסלולריים. אז קודם כל מפטרים את העובדים. תבין. הביקוש לסלולר קשיח. כשכל ההיי-טק הישראלי התכווץ ופיטר בשנת 2009, אצלנו הביקושים היו אדירים. אנשים צריכים לדבר במכשירי הסלולר שלהם".
גל הפיטורים האחרון בחברות סלולר מצביע שוב כי האצבע של בעלי השליטה בחברות הסלולר קלה על ההדק בכל הנוגע לשמירה על איזון תפעולי פיננסי. חברות הסלולר העריכו את הפגיעה מהירידה בדמי הקישוריות בכ-300 מיליון שקל בשנה. אז נכון, הממשלה והכנסת כופפו את חברות הסלולר לטובת הפחתת התעריפים. אבל בפלאפון, פרטנר וסלקום משיתים זאת מיד על העובדים. בסלקום מודים כי יפטרו 35 עובדים אבל יגייסו 300 חדשים. בפטרנר פיטרו 117 עובדים בחודש ינואר 2010. בפלאפון פיטרו 50 עובדים ו-100 תקנים פוטרו.
הבעיה היא שככל הנראה המספרים שמדווחים בתקשורת הכלכלית לגבי היקף הפיטורים אינם מדויקים. לרוב זה עובד בצורה הבאה. גל פיטורים הולך ומתקרב. העובדים שולחים דוא"ל או מתקשרים למערכות העיתונים הכלכליים. דוברי חברות הסלולר מבינים שאינם יכולים להימנע מלחשוף את פיאסקו התקשורתי הכרוך בידיעות על פיטורים, אז הם זורקים מספר מסוים. במקרה הטוב אומרים חצי אמת. במקרה הרע פשוט משקרים או מעוותים כך את הנתונים שיוצגו בצורה חיובית.
שלוש חברות הסלולר מעסיקות כיום בישראל אלפי עובדים. ברובן הדלת מסתובבת. עובדים צעירים רבים נכנסים ונפלטים אז אפשר לשחק עם הנתונים. לכן אסור גם להתרשם כשסלקום אומרת שתגייס 300 עובדים חדשים. אף אחד חוץ מהנהלת סלקום מבין את טיבו של מספר זה.
בעלי השליטה בחברות הסלולר הטיפו במשך חודשים ארוכים כי המלצות דו"ח NERA בעניין המפעילים הסלולריים ודמי הקישוריות יפגע בשורת הרווח שלהן, וכתוצאה מכך יפטרו עובדים. אבל האמת המרה היא שהבחירה לפטר עובדים (בחברת סלקום כינו זאת בהודעה לעיתונות ששלחו לתקשורת "התאמות ארגוניות שיגרתיות") היא הבחירה שלהן בצעד הקשה ביותר. צעדים אחרים היו יכולים להינקט, או פשוט לקבל את העובדה שאפשר להרוויח גם קצת פחות. אבל בפלאפון, סלקום ופרטנר לא מוכנים לשום פגיעה, וזה המצב.
האיום הגדול ביותר כיום על חברות הסלולר הוא שיחות ה-VoIP, שירותים דוגמת סקייפ ופרינג. "זה אמנם מאיים אבל ייקח זמן עד שחברות הסלולר יפסידו הרבה כסף בגלל השירותים האלה. צריך שלשני המשוחחים יהיה טלפון חכם. זה קורה, אבל לאט", אומר אותו מנהל בשיחה בפארק. עד אז תמשכנה חברות הסלולר הישראליות לפטר עובדים כדי לעמוד בשורת הרווח. המציאות מוכיחה שגם הגבלות רגולטרויות מובילות את חברות הסלולר לפגוע בראש ובראשונה בעובדים שלהן. מגמה זו תמשך גם בעתיד.
בשורה התחתונה: שוק הסלולר אינו תחרותי. חברות הסלולר לא מנצלות את הירידה בדמי הקישוריות כדי להשקיע בתשתית וליצור חדשנות וערך מוסף. במקום זאת הן עסוקות בפיטורי עובדים ומקסום רווחים לבעלי המניות.
חברות רבות נוהגות להציג את עצמן כאילו הן משפחה: משפחת סלקום. משפחת פרטנר. משפחת פלאפון. זו משפחה כפויית טובה. כאשר the going gets tough הם ממהרים להיפטר מחברי המשפחה. המשמעות – משפחה יש רק בבית ובחברת חשמל – בעולם האמיתי אין אחים, יש רק שורות תחתונות.
אין שמחה בפיטורים של אף אדם אף פעם. אבל חשוב לזכור דבר אחד: המדינה אשמה. במקום ליצור פה תחרות שתיצור חברות בריאות לאורך זמן, המדינה יצרה מערכת שמבוססת על דמי קישוריות שגורמות למעשה למגזר אחד לסבסד מגזרים אחרים. חברות הסלולר עד היום היו חברות מנופחות, עתירות עובדים, ההכנסות האסטרונומיות שלהן הן מעוותות, ואחוזי הרווח שלהן עוקפים אפילו את של אפל למשל. וכל זה בגלל שנוצר להן בור שומן כתוצאה מדמי הקישוריות שאותם מממנים כל תושבי ישראל.
ה MVNO ממש לא מטריד את חברות הסלולר, כי הוא לא הצליח בעולם והוא גם לא יצליח כאן תודות למוח היהודי היצירתי. מה שכן מטריד את חברות הסלולר וכן יכול לפתור את הבעיה של המפוטרים החדשים הוא יצירת תחרות בענף הסלולר. חברות סלולריות חדשות שיקומו יכולות לקלוט את אותם האנשים בדיוק.
מה שמגעיל באמת זה השימוש שעושות החברות האלה בעובדים ליחסי ציבור. הן מפטרות בשביל להלך אימים על הרגולטור. פיטור של 50-100 עובדים בחברות כמו פלאפון וסלקום הוא זניח מבחינת השורה התחתונה. דרך אגב, בהשוואה לסיפור הזה מעניין לראות את הסיפור של מרכז הפיתוח של מייקרוסופט שביטל פרוייקט, אך העביר את 100 העובדים למקומות אחרים.
מה שמרגיז הוא השימוש במונח 'משפחה'. עושה רושם שככל שהחברה נצלנית יותר, כך גובר השימוש במונח 'משפחה'.
הפיטורים עצמם לא צריכים להרגיז. אבל זה כן מכעיס ומרגיז שחברות רווחיות שמחלקות לעובדיהם הבכירים ביותר בונוסים של מיליונים מפטרות. הניתוק הזה בין בונוסים גבוהים מאד לבין פיטורים של מאות אנשים מרתיח אותי. אני לא מצליח להבין איך אנשים עשירים מאד מוכנים להגדיל את העושר שלהם בשברירי אחוזים ולדרוס כך אנשים אחרים. אולי בגלל זה אני לא עשיר.
ועד עובדים היה מונע את זה, זה כל הסיפור. ללא יכולת התמקחות משותפת של העובדים אין שום סיבה בעולם שלא יפטרו אותך בגיל 50, לכל אחד יהיה מחליף זול מתישהו.
אם ה"עיתונאי" הוא באמת עיתונאי, לא ברור לי למה הוא שולח את הסיפור לכאן, ולא הופך את זה לכתבת תחקיר בכלי תקשורת עם תפוצה רחבה יותר מאשר של הגלוב.
אז כמו החברות הסלולריות, אני מרשה לעצמי להתחיל מהשורה התחתונה: כמו שנאמר בטקסט ובתגובה 1, שוק הסלולר בישראל לא מספיק תחרותי. אני לא מספיק בקיא בחומר כדי לנחש אם המהלכים האחרונים של משרד התקשורת ישפרו את המצב או לא, אבל הם עושים רושם טוב, וטוב שנעשים מאמצים כדי לתקן את המצב.
מצד שני, אני לא חושב שפגיעה בשורת הרווח של החברות הסלולריות הקיימות באופן מכוון היא הדרך. יתכן מאוד שלאחר הרפורמות הצפויות החברות האלה מועדות להרוויח פחות, וזה יקרה עם הזמן, אבל לא ניתן לצפות מהנהלת החברות האלה להרכין ראש ולהשלים עם זה מיד. חובתה של הנהלת החברה לנסות ולשפר את הביצועים הכלכליים שלה. בהנחה שלא מדובר בחבורה של סדיסטים, כנראה שהם מאמינים שזו דרך הפעולה הטובה ביותר. זכותם.
הבעיה כאן היא שונה, ולא ניתן לצפות מהנהלת החברה לפתור אותה: אין מאחורי עובדי החברות הסלולריות איגוד חזק מספיק כדי למנוע פיטורים בקנה מידה גדול. אין סכסוכי עבודה ואין שביתות, עד כמה שידוע לי, למרות שהשבתת חברה סלולרית יכולה לגרום נזק ותהודה אדירים, שיבטיחו מעורבות ציבורית בבעיה. אני מבין שתחלופת העובדים גבוהה ושרובם צעירים, אבל מן הסתם גם בחברות האלה יש גרעין של עובדים ותיקים שהפכו את העבודה שלהם לקריירה — הם צריכים לקום ולהתאגד. אחרת, כל הפוסט הזה הוא בבחינת רטינה על מדיניות הממשלה לאחר שלא הצבעת בבחירות.
בישראל אין סיכוי לשוק תחרותי. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה ונסגור את הבסטה. בשביל שוק תחרותי צריך כמות: של סחורות, של חברות, של ספקים, וכן… גם של עובדים. במדינה בה כל אחד מכיר כל אחד אחר בתוך 2 דרגות של הפרדה (לכל היותר) אין סיכוי למשהו אחר. כי תמיד יהיה מי שיצליח לתאם מחירים ומי שיצליח להלחיץ מישהו, רגולטור או אחר.
דוגמאות?
חברות הסלולר ידועות לשמצה בזה.
הבנקים עושים מאיתנו צחוק עם כל האגרות ודמי ניהול החשבון שהם גובים. אני חי בחו"ל, וחשבון הבנק (שניהם – אחד עו"ש ואחד חיסכון) שלי מנוהל בבנק קטן, שאולי שמעתם עליו (ג'יי פי מורגן צ'ייס). לא שילמתי סנט אחד לדמי ניהול חשבון בבנק הזה ואני חי פה כבר שנתיים וקצת. לחברה שלי יש חשבון באנגליה מהימים שהיא גרה שם. היא לא שילמה שם דמי ניהול חשבון כבר 15 שנה. בקיצור, עושקים אותנו בסכומים לא מבוטלים בלי שום סיבה.
אז מה עושים?
הפתרון היחיד שאפשר לחשוב עליו הוא פתרון שמתבסס בדיוק על הקישוריות החזקה והגודל הקטן של המשק הישראלי. להפיץ מידע במהירות על חברות שמתנהגות בצורה כזו, להזהיר חברים שלא ילכו לעבוד בחברות שמתייחסות לעובדים שלהם כמו גולגלות, להחרים כלכלית חברות שמתאמות מחירים או נוהגות בצורה דומה בעובדים שלהן. הדרך היחידה שלנו, כצרכנים וכעובדים, היא ביכולת להתארגן ולהלחיץ את מקבלי ההחלטות באותם ארגונים.
יש מגזר שעושה את זה טוב יותר מכולנו – העדה החרדית. הם יודעים ללחוץ על חברות וגורמים להן לשנות את דרכן. החילונים רבים יותר, וצורכים הרבה יותר, מהעדה החרדית. העניין הוא שהם הרבה יותר מאורגנים מאיתנו, אבל עלינו החילונים להשתפר.
אגב, ועד עובדים הוא רק פתרון אחד מהסוג הזה, אבל יותר חשוב – ועד צרכנים, מועצה להגנה על הצרכנים ועוד ארגונים שייקחו חברות כאלה לבתי משפט ויגררו אותן ברפש שהן מייצרות.
נ.ב. לא ייאמן איזה שינוי עברתי בשנתיים האחרונות – מראשוני הליברטריאנים לפסאודו סוציאליסט. טפו עליי. 🙂
צחי – מאוד יכול להיות שהעיתונאי הוא באמת עיתונאי. זה פשוט העיתונים שהם כבר לא עיתונים.
ואם הפיטורים הללו היו מועילים לחברה (כלומר לשורת הרווח ושגשוגה לאורך זמן) אז מילא. מנהלים צריכים להעמיד את טובת החברה מעל טובת העובדים, גם אם זה אומר לעיתים לפטר עובדים. אלא שאני חושד שבהרבה מקרים המנהלים מעדיפים את שורת הרווח בטווח הקצר על פני הצלחת החברה לאורך זמן. הרי אחרי שנה שנתיים של עליה ברווחים הם יוכלו להנות מבונוסים שמנים ואולי גם לשדרג את עצמם לחברה חדשה, גם אם למעשה הם פירקו את היסודות של החברה הישנה. למעשה, אם החברה תקרוס לאחר עזיבתם, זה רק יעצים את המוניטין שלהם כ"מנהלי על".
מעניין שאף אחד לא בא לבעלי חברה סלולרית כלשהי עם הטענה הבאה:
"אתם מרוויחים כל כך הרבה כסף. אולי תוותרו על אחוז קטן מהרווחים ותגייסו עוד 200 עובדים?"
האם מישהו כועס על חברות הסלולרי שהן לא מגייסות מספיק עובדים, הרי "הן יכולות להרשות לעצמן", לא? טענה כזאת לא מושמעת לעולם, ובכל זאת היא הגיונית באותה מידה כמו לקרוא לחברה להימנע מפיטורים.
הסיבה שטענה זו לא משומעת, וטענה כנגד פיטורין כן, היא שקיימת אצלנו תפיסה מושרשת שמקום עבודה זה דבר שאמור להיות מובטח לכל החיים, כך שאם עובד מפוטר, אז נעשה לו עוול. אז לא. כמו שחברה שמגייסת עובד לא עושה לו טובה (זוהי למעשה עסקה שמשתלמת לשני הצדדים), כך גם חברה שמפטרת עובד לא עושה לו עוול. נכון, העובד נפגע מכך, אבל אם תוגבל היכולת של חברה לפטר עובדים, היא פשוט לא תגייס הרבה עובדים מלכתחילה.
הסדרים מונופוליים בחסות המדינה גרועים הן לצרכנים והן לעובדים. הרצון של ממשלת ישראל לשלוט בשוק הסלולרי על ידי קביעת השחקנים והחוקים גורם יותר נזק מאשר תועלת, כך שאני מסכים עם תגובה מספר 1.
ההתחלה מזכירה לי טור קבוע (ומוצלח) שרואה אור באחד השבועונים
מפאת בקשתו (של הכותב) לא אציין איזה טור ואיזה שבועון
(אם כי ההמשך די שונה מהרגיל)
לחירותניק – הטיעון שלך נשמע הגיוני אבל למעשה הוא שגוי. לחברה אין אחריות ומחויבות כלפי אנשים שאינם עובדיה ולכן לא צריך לצפות ממנה לגייס עובדים 'כי היא יכולה להרשות לעצמה'. לעומת זאת ברגע שחברה גייסה אדם לשורותיה היא לוקחת על עצמה אחריות כלפיו. העובד הוא אדם שצריך לקיים את עצמו ואת משפחתו, אי אפשר להשתמש בו ולזרוק אותו כשזה פחות מתאים. פיטורי-התייעלות צריכים להיות מוצא אחרון ולא הפעולה הראשונה שנוקטת חברה לאור צמצום שורת הרווח.
כך או אחרת, ואמרו זאת לפני, אין תחליף להתאגדות העובדים, ואין לי מושג מה מעכב את אלפי עובדי ענף הסלולר לקום ולבסס לעצמם הגנה איתנה שאין לה תחליף מכל צורה שהיא.
"נכון, העובד נפגע מכך, אבל אם תוגבל היכולת של חברה לפטר עובדים, היא פשוט לא תגייס הרבה עובדים מלכתחילה. " – נראה לי שעדיף. יותר קשה לשנות כיוון אחרי כמה שנים שאתה עובד בתחום מסויים מאשר לא להגיע לעבודה מלכתחילה – אז יש לך גם זמן וראש ללמוד ולמצוא תחום שבו כן יקחו אותך.
בהמשך לצחי ולנמרוד – מה שלא פחות עצוב מתוכן הכתבה הוא זה שעיתונאי עם מידע מעניין "מבפנים" פונה לבלוג לפרסם את הסיפור. זה עצוב אם זה בגלל שהשכר בעיתונים במילא זעום ואין ממש סיבה לשמור את זה לעיתון, ואם זה כי לא יפרסמו את המידע הזה בעיתונים (בגלל אינטרסים כאלה ואחרים של הבעלים).
וכמו תמיד כשמבכים את מצב העיתונות, צריך לזכור את החצי המלא: מה שמשמח הוא שלבלוגים (ובטח לגלובים) כבר יש מספיק כוח והם (עדיין?) מספיק חופשיים כדי להחליף את העיתונים במקרים כאלה.
אני לא מבין את הבעיה.
בואו נקרא לילד בשמו,
מדובר בחברות עיסקיות. חלקן אף בורסאיות. אין, ולא צריכה להיות להן שום מחויבות לעובדים שאינה משפיעה על המאזן.
אם מנהלי החברה מאמינים שניתן להוריד 200 עובדים בלי לפגוע ברווח – הם צריכים לפטר אותם.
אם בעלי המניות והדירקטוריון מאמינים שמנהל טוב יגדיל את הרווחים – הם צריכים לשלם לו כמה שהוא מבקש.
השיטה היא שיטה קפיטליסטית. ובשיטה הזאת עובד שווה את מה שהוא נותן לשורת הרווח של החברה. אם אתה לא מייצר רווח – אתה מזיק וראוי לפיטורין. אם אתה לא בר החלפה – אתה יכול לבקש משכורת גבוהה ללא פרופורציות ליתר העובדים. הסיבה היחידה של תאגיד לא לפטר עובדים לא מועילים באופן שיטתי היא שזה יפגע בתחושת היציבות של עובדים טובים שיעזבו או לא יגיעו.
זה אולי מכוער אבל זאת האמת. אלה חוקי השיטה הקפיטליסטית.
אני חרד יותר מוועדי עובדים חזקים סטייל בנק דיסקונט מאשר ההשלכות של השיטה הזאת.
בתור עובד בחברת סלולר אני מוכרח להסכים עם תגובה 13 (י.א): החברות הללו הן חברות שנועדו להרוויח. אין להן סנטימנטים, וזה בדיוק הדבר שכל אדם שקונה מניות של חברה מסוימת כהשקעה מצפה שכך זה יהיה. מי שתיק ההשקעות שלו מרוכז בחברות שלא פועלות כך ימצא את עצמו בעתיד כלכלי עגום. האם חרב הפיטורין מונחת על צווארי כל הזמן? כן. האם זה מוצא חן בעיני? לא. האם יש אפשרות שהדבר ישתנה? התשובה היא: ברוכים הבאים לשיטה הקפיטליסטית. כשבוחרים לקבל שיטה, אי אפשר לקבל רק את הדבש ללא העוקץ. החברות הללו רואות רק שורות רווח כי השיטה הקפיטליסטית מובילה אותן לזה. אם אתם רוצים לעשות משהו בנידון, חשוב לקחת בחשבון את כל ההשלכות של זה.
כמובן שהחברות הללו תנסנה להציג את עצמן בצורה החיובית ביותר שאפשר. זה נקרא שיווק, וגם הוא חלק משורת הרווח. החברות הללו הן לא משפחה, בדיוק כמו שהבנק שלך לא חושב שאתה חבר וחברת הביטוח שלך לא דואגת לך ברגעים הקשים. חברות מסחריות דואגות לאנשים שהן עובדות איתם ומולם בדיוק כמו שחוואי דואג לבקר שלו. זה לא נעים, אבל זו האמת.
בעבר הלא רחוק עבדתי באחת מחברות הסלולר הנ"ל.
בחוזה ההעסקה שלי היה סעיף האוסר עלי כעובד לאגד או להתאגד לארגון עובדים.
כאשר שאלתי למשמעות הסעיף הנ"ל הוסבר לי כי השרותים הניתנים ע"י חברות הסלולר מוגדרים ע"י המדינה כשרותים לשימוש בשעת חרום או כשרותים בעלי עדיפות לאומית, אינני בטוח לגבי המינוח המדוייק, דבר המחייב את החברות הנ"ל למנוע מצב של השבתה ע"י ארגוני עובדים.
בהתיעצות עם עו"ד (שאינו מקושר לאף חברת סלולר) שקיימתי לגבי אותו חוזה העסקה הסביר לי אותו עו"ד כי הסעיף הנ"ל הינו חוקי לחלוטין ואף נמצא בשימוש בחוזי ההעסקה של צה"ל ומשטרת ישראל כמו גם חברות נוספות במשק אשר שרותיהן חיוניים במצבי חרום.
זאת הסיבה שעובדי חברות הסלולר אינם מתאגדים לארגון עובדים.
1. מדוע הם לא *מנסים* להיות עצמאים או להצטרף לעסק קיים?
2. מדוע הם לא רוצים ללמוד לנהל את ההוצאות?
3. מדוע לדבוק בהיסטריה בדרך שהם יודעים שלא עובדת?
4. חברות הסלולאר הן חברות מסחריות: מטרת קיומן הוא רווחים, כאשר עצם העסקת עובדים ו\או מכירת מוצרים ו\או השכרת שירותים הינם תרוץ בלבד לצורך רווח כספי.
כל חברה מסחרית, ולא רק סלולאר, אינן קודם מקום תעסוקה ו\או סניף המשמש לקבלת קהל אלא מטרה לרווח! רק רווח! וכדאי מאוד ששכירים בנשמתם יסכימו להבין את זה או יכחדו. במיוחד אם הם מובטלים בני 30 עם תואר שני.
"להרוויח פחות" זה מונח יפה, אבל לא כלכך פרקטי.
חברה בורסאית צריכה שמנייתה תעלה, מנייתה עולה כאשר רווחיה עולים. אם הרווחים משנה לשנה לא עולים זה גרוע, אם הם יורדים זה גרוע מאוד. אז נכון, חברות הסלולר יכולות לא לפטר עובדים, להרוויח קצת פחות, לדווח בדוחותיהן על רווחים נמוכים יותר מברבעונים קודמים, לראות איך בעלי המניות מוכרים את המניות שלהן, לראות את החברה (שנשענת על מזומנים ממשקיעים) אט אט קורסת, ובסוף לפטר הרבה יותר אנשים כדי להחזיק מעמד. עדיף? לא נראה לי.
הרבה אנשים מעלי טוענים שיטה קפיטליסטית = רק שורת הרווח מענינת = זה מה יש. מממ…. כל מדינות המערב מכילות בשיטתן הכלכלית ערבוב מסוים של סוציאליזם וקפיטליזם. באופן מובהק, חברות הסלולר נהנות מרגולציה (ומה יותר אנטי קפיטליסטי מרגולציה?) שמקטינה את התחרות בשוק. כל חברה, בורסאית או שאינה בורסאית יכולה להחליט כיצד לנהוג. עובדים הם בעלי ענין Stakeholders וכך גם בעלי המניות, ספקים, לקוחות. כל חברה מחליטה על הערכים שלה ובד"כ גם מפרסמת אותם. בשיא משבר ההייטק היו חברות שפיטרו בלי הכרה, והיו שהחליטו שהעובדים חשובים כמו בעלי המניות (צ'ק פוינט לדוגמא). כחברה (society)אפשר לצפות מחברות להתנהגות מסוימת שאינה תואמת את הרווח בטווח קצר. בד"כ בעלי השליטה או מנכ"ל חזק יכולים לדחוף למקום בו מפטרים רק כשבאמת אין ברירה. אני מעדיף לחיות (ולעבוד) בחברה כזו.
התעריפים בישראל יקרים מאוד. צריכים להכניס עוד מפעיל שינער קצת את המערכת המונופולית .
עצוב שמפטרים עובדים אבל לי כצרכן עצוב יותר שעושקים את כל עם ישראל בתעריפון לא ברור ובעמלות על כל פעולה. הגענו לשלב כזה שאם תשאל ברחוב- תגלה שעם ישראל ישאר אדיש גם אם כל חברות הסלולאר יקרסו .
אני מניח שיש פה רמז עבה ל"המשפחה הגדולה בישראל"? אם כן, אז השימוש במילה משפחה הוא באמת הדבר הכי מטריד בכתבה הזו.